בשמלה לבנה.

לשאוף.

כמה היתי זקוקה לכמה ימים של חופש ולבד,

קצת לברוח מהכל.

מהמצב המלחיץ עם הבחור מהחדר כושר שיש לי הרגשה שאחרי הבקבוק וודקה זה יגמר רע.

מאוד רע.

קצת מהלחץ של המועדונית והילדים.

קצת מהדירה ומה שהולך בה,

קצת מהג'וקים שהוציאו אותי מדעתי.

קצת מהסיוטים בלילה.

וגם קצת מעצמי.

לנשוף.

לא עוזר, שום דבר לא עוזר, הבריחה הזאת לא עוזרת לי.

אני רוצה כבר להניח את שני הרגליים על הקרקע, אחת יציבה ובטוחה, ולתת לעצמי לנוח.

לנשום בחופשיות.

אני חושבת שהבעיות הנפשיות שלי משפיעות על הגוף שלי. קשה לי לנשום, מין מחנק כזה בגרון.

שלשמחתי (?) הוביל לגימלים.

ולבריחה החסרת משמעות הזאתי.

ים אני צריכה ים. ים וגלים.

ואת הגלשן שלי.

אני צריכה אהבה אפילו אחת קטנה.

כל מה שאנשים צריכים זה אהבה.

זה לא חייב להיות משהו גדול כזה כמו בסרטים, משהו קטן, סולידי ונחמד.

ואני רוצה להתקבל למשלחת. אני רוצה ארהב.

אני רוצה שקט. שששש.

הוא נגע לה ביד בעדינות היא סובבה את ראשה והניחה אותו בעדינות על כתפו.

הוא לבש חולצה לבנה, ודמעות קטנות הרטיבו אותה.

הוא ליטף את שערה וחיבק אותה בחוזקה.

"עכשיו זה את מול העולם" אמר לה, והיא הינהנה כמאשרת את דבריו.

הנער חשב רבות איך לגרום לנערה להפסיק לבכות והחליט לשיר לה את השיר האהוב עליה.

הוא לקח את הגיטרה שהיתה מונחת בצד החדר,

הנערה התישבה מולו והוא החל לנגן לה.

מביט פעם בגיטרה ופעם לתוך עינייה.

הנערה עצמה את עינייה נהנת מהמוסיקה ומהקול המוכר שהרגיע אותה.

הנער הפסיק לנגן ולבנתיים הילדה נרדמה על הרצפה.

הוא קם הסיט את שערה מפניה ונישק אותה בלחי.

בליבו חשב, שזהו אין להם סיכוי, אין להם סיכוי נגדה.

הוא קם, הרים את הילדה בעדינות, והניח אותה על הספה הירוקה, שמלתה הלבנה נוגעת לא נוגעת ברצפת העץ החורקת. הוא הסתכל עליה ושינן בראשו שוב ושוב את אותו המשפט "אין לי ברירה".

הוא פסע בעדינות על רצפת העץ החורקת, מנסה לא להעיר אותה,

ככה הפרידה תיהיה קלה יותר.

הוא סובב את ידית הזהב בדלת העיף מבט אחרון לאחור ונעלם לתוך החשכה שבחוץ.

הנערה החלה להרגיש את קרני החום מלטפות את פניה וגופה, היא פקחה את עינייה, מסתנוורת מקרן השמש המכוונת בידיוק על עינייה, היא התישבה שיפשפה את עינייה, וכשלא ראתה אותו,

הבינה שהוא הלך ועכשיו זאת היא מול העולם.

פתאום הוא צץ משום מקום, מחבק, נוגע-לא נוגע.

כמו אביר על סוס לבן, הסצנה המושלמת.

הכל מסתדר, הידיים שלו מחבקות [רשת ביטחון] מחזיקות, אוחזות.

מלטפות כל קימור בגוף, וצמרמורת עוברת בי.

הוא דואג, מחזיק את היד.

ועכשיו נשאר רק לחכות.

הזמן יעשה את שלו.

אולי זה יהיה ואולי לא, מה שבטוח מהרגעים האלה נהנתי.

זה מה שחשוב בסופו של דבר- לחיות את הרגע.

ובזמן שזה קרה, אתה עמדת מהצד, מסתכל.

מתחיל לאט לאט להבין שוואלה, אולי התנהגתי לא בסדר,

ובגלל זה הפסדתי אותה.

והנה עכשיו היא ניצלה.

ניצלתי.

ממך.

כמה רע עשית לי, את זה רק אני יודעת, אפילו לא אתה, רק אני.

ועכשיו השתחררתי ממך, מכל החבלים הקטנים שקשורים מסביבי,

הצלחתי לברוח.

ואני מאושרת, מאושרת לא לצידך, לבדי.

או איתו, זה לא חשוב העיקר שזה לא איתך.

והגעגועים הם לא אלייך, ממש לא, הם לחום ולמגע.

"אולי עכשיו שהיא איתו והם ישארו לנצח

אבל יודעת שהוא לא יחכה לה

הוא יעזוב מחר

תמיד אותו דבר

ככה זה מה שיש לה

תמיד אותו דבר

כמה זה מה שיש בה"

אני חושבת שאנשים רואים בי רק את המראה החיצוני, את הסקסיות שאני לא יכולה להסתיר, ולפעמים בא לי שהיא פשוט תעלם, ואז איכשהו אני תמיד נשארת לבד,

השבוע הוכיחו לי שאני טועה. שיש בי מעבר לסקסיות.

סוף סוף מישהו גילה שיש גם נפש ורגשות מתחת להכל.

rainbow.

איזה משפט שמתאים בידיוק למה שעובר עלי בימים אלה.

מצד אחד זה קורה מצד שני, לא.

אני נותנת אהבה בלי תנאים ומקבלת אהבה עם תנאים.

אבל זאת בכל זאת אהבה.

השאלה אם כדאי להמשיך לחפש?

rainbow.