בשמלה לבנה.

אתה נוהג, נשען עם הראש אחורה ומתופף עם האצבעות על ההגה לצלילי השיר שמתנגן ברדיו.

ואני מסתכלת עליך, בוחנת אותך , אתה מחייך אליי ואני רואה את הגומות חן שנוצרות לך בכל פעם כשאתה מחייך.

אני חושבת כמה טוב היה יכול להיות לנו אם לא...

אתה רואה את המבט שלי ומיד מחזיר את העיניים לכביש, כאילו כל מבט כזה שלי שורף לך עוד חלק בלב.

אני רואה שהעניים שלך מתחילות לנצנץ. אתה מאותת ועוצר בצד.

אני מניחה יד רפויה על הרגל שלך, מנסה לעודד אותך. בכל זאת אני אוהבת אותך, למרות הכל.

אתה כבר לא מסוגל להסתכל עלי, ומשפיל את מבטך למטה, ליד שמונחת על הרגל שלך.

אתה מניח את ידך על שלי ותופס חזק, מפחד שאני עוד שניה אברח מהאוטו וארוץ את כל הדרך הביתה, רחוק ממך.

דמעה אחת נופלת ומפספסת את הידיים שלנו בסנטימטרים ספורים.

"אני לא יכולה" אני אומרת, ואתה שואף אוויר כאילו כל החמצן באוטו נגמר ברגעים אלה ממש.

אתה מעז להסתכל עלי, ממש לתוך העיניים ואומר לי " אני יודע.. אני יודע..." מנסה להזכיר לעצמך שזהו, שאתה לא חולם, שפה זה נגמר. אני מנגבת לך את הדמעה שמחליקה לך על הלחי באיטיות, ממש איפה שהיתה הגומת חן לפני כמה רגעים. אתה עוצם עיניים ונהנה מהמגע האחרון שלי. אתה ממהר לתפוס לי את היד ולנשק אותה.

אני מתמכרת להרגשה, ואז התמונות שוב מבזיקות לראשי, באיטיות אני מניחה את היד על רגליי, מניחה את הראש אחורה ומנסה לעכל את מה שקורה פה, בכל הזמן הזה אתה לא מעז להסתכל עלי, ביאוש אתה מניח את הראש על ההגה.

"תחזיר אותי הביתה" אני אומרת, ויודעת שברגע זה אני נועצת לך מיליון סכינים קטנות בלב.

אתה אפילו לא מנסה להתווכח איתי, מאותת לצד השני ונוסע, לוקח אותי רחוק רחוק ממך.

כל הדרך עוברת בשתיקה, את המתח אפשר לחתוך בסכין. אני בוהה בחלון בתמונה שמתחלפת במהירות, ברקע מתגלגל לו רעם, כאילו מבשר על המתרחש והגשם מתחזק ומטיח בחלונות האוטו, התמונה מטשטשת ואני עדיין בוהה בבלגן של הגשם והכביש.

אתה מגיע לרחוב שלי ומאיט, רוצה להיות עוד רגע ועוד רגע פה, איתי.

אני נושמת עמוק מסתכלת עלייך ואתה עוצר.

דמעה אחת מחליקה לי על הלחי, וברגע זה ממש בלי להסתכל אחורה אני יוצאת מהאוטו, וכבר אי אפשר להבחין בין הדמעות שלי ובין הגשם.

אתה נוסע, ומשאיר אותי ככה, לבד.

אני לא רצה הביתה, אני עומדת ככה בגשם, נותנת לו לשטוף אותי, את כל העצב.

פותחת ידיים ומסתכלת לשמים, אולי משם תבוא האהבה.

למה שום דבר לא יוצא לי?

את הסופש הזה ניצלתי לעצמי רק לעצמי.

כדי להביט פנימה, נסעתי לאיזה מקום סודי שלי, מין צוק כזה שמשקיף על כל העיר.

ישבתי והתבוננתי.

חשבתי המון.

ניסיתי להסתכל לרגע על החיים שלי מהצד, היה לי קשה עם התובנות שהגעתי, אני מאוד ביקורתית כלפי עצמי.

אני האויב הכי רע של עצמי ברגע שאני עושה טעות, וסביר להניח שבגלל שאני כל כך מחמירה עם עצמי אני אעשה את אותה הטעות שוב, עד שאני אבין שאני צריכה לעבור את זה שוב ושוב עד שאני אפסיק להשתגע עם עצמי.

אני מקווה שזה איכשהו נשמע לכם הגיוני, כי בקריאה חוזרת זה נראה לי לא הגיוני כל כך. [קצת כמו החיים שלי].

אני מרגישה כל הזמן עיפות, מין עיפות נוראית שכזאת שנובעת בלי שום סיבה, אולי נפשית.

נמאס לי מהמרדפים מהמשחקים מהחוסר החלטיות שלי ונמאס לי כבר שהכל מסובך כל כך. אני רוצה פשטות,

מהסוג שגורם לך לזרום עם החיים על מיי מנוחות, משהו רגוע ושקט.

אני חושבת שהחלטתי לקחת פסק זמן מכל הגברים שבחיי.

לא רוצה יותר שום דבר מהם. כלום.

אני רוצה שקט.

ריינבו.

אני מודאגת מהמצב.

מודאגת מאוד.

אני יודעת כבר איך זה יגמר.

בבכי.

בבדידות.

אני אוהבת אותך? אני לא יודעת.

אולי.

תפסת לך פינה בלב והתמקמת.

אני מרגישה שמצד אחד אני בעליה ומהצד השני בירידה.

יותר מידי דברים מנוגדים. שחור-לבן, שמח-עצוב, הכל מתערבב.

אני כבר לא יודעת על מי אני מסכלת במראה, הבחורה במראה התבגרה, ואני עוד לא הספקתי לתפוס את הרכבת שהיא עלתה עליה,אני אי שם רודפת אחרי הרכבת בריצה.

אני רוצה שזה יהיה מושלם איתך. אבל אין דבר כזה מושלם. פשוט אין.

יש רק ליד.

אני מפחדת להיפתח מולך, שאולי אם תגלה באמת מי אני, מאחורי המסכות והפחדים, תחליט שזה לא מתאים לך ותברח עם איזה תירוץ טיפשי.

לפעמים אני מייחלת לזה שתברח ממני, ככה תחסוך ממני את הבעיות והכאב.

[ כשכואב וקר אז מרגישים שבאמת חיים].

לפעמים אני מתקשה לנשום מין כובד ומועקה על הנשמה אני שואפת ונושפת בחוזקה, כאילו אין מוצא או פתרון.

אני אפילו לא יודעת איך להסביר את מה שאני מרגישה בפוסט הזהף המחשבות קופצות לי בראש והכל מבולגן.

השבוע היתי בשיגעון שאני חייבת לעשות סדר בחדר, אבל למרות שהכל היה מסודר בסוף, לא הגעתי לשקט הנפשי שייחלתי לו. לא.

אני לא אגיע אליו בזמן הקרוב, אבל אולי זה מה שבן אדם צריך כדי להתעצב,

אני יודעת אני לקראת קו הסיום, אני כל כך קרובה לגלות מה אני. ומי אני.

ואולי האדישות שלי היא מה שמטריף אותך [כשהיתי צעירה יותר היתי ממש תלויה בבן אדם שאני איתו, עכשיו זה הפוך, או אולי אף אחד לא תלוי באף אחד] ההנאות שלי לאו דווקא מגיעות ממנו וכך גם העצב, כי אם לפעמים זה בגללו.

אבל מה שאני הכי אוהבת בו זה שהוא מוציא ממני את הספונטניות החבויה שלי ברמות מטורפות, אני יודעת שאיתו זאת תיהיה חוויה, כל זמן שנבלה ביחד.

 מי יודע מה התוכניות שלו, ובכלל מה התוכניות שלי.

ריינבו.

אני אוהבת את התחושה שאתה שוכב קרוב אלי ומתאר לי באוזן בלחישות כמה הרגע הזה מושלם עבורך.

כמה שזה חשוב, הקירבה, וכמה התגעגעת למשהו אמיתי.

ואני עוצמת עיניים, ומתפללת הכי חזק שאני יכולה שלא תעזוב אותי כמו השאר.

שתחזיק לי את היד ככה, ושלא תתן לי ללכת אף פעם.

להתאהב.

כבר שכחתי איך זה מרגיש.

כל מה שאני מרגישה זה רק כאב עמוק בחזה, זה מה שהשאירה בי האהבה- כאב. כאב וגעגועים.

ועכשיו הנה אתה הגעת, בין כל הגברים השונים שבחיי אתה קפצת לך, ממש השתחלת לי פנימה ללב, הרבה אנשים לא הצליחו לעשות את זה בזמן האחרון, אבל אתה, אתה הצלחת לעשות את זה במבט ובחיוך.

אני חושבת שמשהו בתוכי השתחרר ברגע שבו באת לאסוף אותי למסיבה והיה בי מן דחף פנימי להוריד את העקבים ולרוץ ככה לאוטו בצד השני של הכביש, ופשוט עשיתי את זה, וזה מה שכבש אותך באותו הרגע.

התחושה היתה כאילו כבר הכרנו שנים, הכל פשוט זרם לו ככה בפשטות.. ואהבתי כל רגע באותו היום.

הכל היה כמו בספרים.

ואני לא יכולה להגיד שאני לא מפחדת, כי תמיד יש "אבל" ותמיד יש משהו בדרך שמתהפך, אבל זה היופי בחיים- הסיכונים. והרגעים. הרגעים הקטנים האלה הם מה שבעצם בונה לנו את החיים, מה הם היו שווים בלי הרגעים הקטנים האלה שמעלים לך חיוך וגורמים לך לשאוף אוייר ולחייך לעצמך בפנים.

לקח לי זמן להבין את זה, אבל הנה בסוף נפל האסימון. הלחץ ירד.

וזה לא רק עם הבחור, זה בכלל בכל החיים, משהו השתנה.

הכל נראה שונה פתאום, פחות מאיים ויותר מזמין.

היתה לי על זה שיחה ארוכה עם אחותי והיא פשוט ניסחה את זה יפה "את בתוך התהליך, אז את פשוט לא שמה לב איך התבגרת, ככה מהר, אבל אני מבחוץ ממש רואה את השינוי" אז אולי זה לא רק בקטע הרומנטי, אולי זה בגלל התפקיד האינטנסיבי ואולי זה בגלל הגיל, אבל משהו בי משתנה.

ואני נושמת לרווחה, כי הנה מתחילה לה תקופה חדשה.

rainbow.