אם אני יגיד שהחיים שלי חרא אף אחד לא באמת יאמין לי.
אבל אם אני עכשיו ילך לגג ויקפוץ מישם כולם יחשבו 'בטח היו לה קקה של חיים , יכול ליות שגם אנחנו לא היינו בסדר כלפייה' .
אבל מה .. החיים שלי כל כך חרא רק ביגללם !!
כשכל החברים שלך יפנו לך תגב בכל פעם שתבוא לספר להם משהו - אתה תעלב.
וכשאתה כלוא בבית ומתחיל ליות קלסטרופוב והחברים יגידו 'לא אין לי כוח לצאת' אתה באמת ניהיה קלסטרופוב , במיוחד שאין להם כוח לצאת מהבית של חבר שלהם אחרי ישיבה טובה.
אבל מה נעזוב את זה - אף אחד מהם לא באמת אכפת לו מימני , מי אני כבר?? סתם ילדה עם חצי שיגעון נפשי..? למה שמישהו יתייחס אליי בירצינות שיודעים שלי לא אכפת גם למות ?
- אכפת לי ש'החברה הכי טובה' שלי עדיין חושבת שהיא החברה הכי טובה שלי , היא כבר לא!!
נימאס לי לאכול מימנה תמיד חרא - תמיד תשאיריות שהיא זורקת...
עכשיו נהייה לה חבר נורמלי , בנאדם בעל מעמד חברתי לא קטן , עבר מישטרתי לא חסר , זיין טוב , אז למה אני בתמונה? אני סתם יפריע להם ... למרות שיושבים איתם אנשים נחשים וזונות יותר מימנה ועלי היא לא שמה
שתילך ליזדיין היא וכל העולם הזה - אני יודעת שמתי שאני באמת יצתרך עזרה (ובקרוב) [נפשית בעיקר] יעזרו לי האנשים הכי טובים - והיא לא אחת מהם.
כבר רשמתי לה מיכתב יאוש אבל ברגע שזה כבר לא עיניין אותה "למה מי זאת אביטל?? סתם ילדה מיזדיין בתחת שמחפשת חברים !!" לא פלא שאני מחפשת חברים , עם חברים כאלה מי צריך אויבים???
בבלוג זה
בכל הבלוגים
