החיים בחיוכים

ליפעמים אני לא מבינה את אמא שלי... בעצם אני אף פעם לא מבינה אותה...

היא חושבת שאני ילדה כל כך קטנה שאכפת לי אם אני לא מקבלת צומי ממנה...

אני אצטט עכשיו את השיחה שהיתה לנו לפני כמה דקות ותגיבו בבקשה כי אני קצת חסרת אונים בקטא הזה...

אמא ואבא: את מנסה לומר לנו משהו כשאת לא מכבה את האור בחדר שלך פעם אחר פעם?

אני: למה נראה לכם? בטח סתם שכחתי!

אמא: אבל בן אדם שעושה דברים פעם אחר פעם כבר לא נראה לי שהוא שוכח...

-היא צודקת אבל לא במקרה הזה-

אמא: מה את מנסה להגיד כשאת ממשיכה לשבת בכיסא שלך?

אני: אלוהים ישמור! אסור לי אפילו לשבת לידך?

אני קמה בעצבים ושוטפת את הכלים של ארוחת הבוקר.

אני עולה למעלה ומתיישבת ליפני המחשב, אמא נכנסת לחדר שלי:

אמא: מה את מנסה לומר לנו כשאת שומעת מוזיקה בווליום כזה?

אני מנמיכה...

אמא: אני אומר לך מה את מנסה לומר לי, את לא קיבלת תצומת לב כי אחותך צעקה ואז ניסית לקבל אותה בלעצבן אותנו!

אני: אמא, קודם כל זה לא נכון וצאי לי מהחדר עכשיו! תעזבי אותי בשקט לפחות בחדר שלי....

חזרתי הביתה ובפעם ה111 אני מאוד מדוכדכת... הבית עושה לי רע ואני ממש מעדיפה להשאר בפנימייה....

יש המון אנשים בפנימייה שלי שחושבים שזו פימייה חרא ורע להם שם ולא בבית אבל אצלי זה הפוך...

ההורים שלי מבקרים אותי על כל דבר שאני עושה ואפילו שדיברתי היום עם אמא שלי וקבענו כמה "כללים" שבהם הם לא יציקו לי על כל דבר שאני עושה, לא משנה שבמילא אבא שלי לא יעמוד בהם אבל לפחות אמא...

חבל לי שאין לי כל כך אפשרות להפגש עם אנשים כשאני לא בפנימייה, (לפחות זה היה משהו נחמד לעשות בסופי שבוע...) אבל הביעה היא שכולם גרים ממש רחוק ואנשים שגרים קרוב יותר הם בני 12-14 וסתם מפגרים לאאלה....

אז אני מעסיקה את עצמי עם שטויות של יצירה ומקווה שזה יעבור מהר...

לילה נעים כפרות... שלכם יוליה