My little piece of art.

To my mother, to my father,
It's your son or it's your daughter,
Are my screams loud enough for you to hear me?
Should I turn this up for you?

I sit here locked inside my head
Remembering everything you said
The silence gets us nowhwere!
Gets us nowhere way too fast!

The silence is what kills me
I need someone here to help me
But you don't know how to listen
And let me make my decisions

'Cause I sit here locked
inside my head remembering everything you said
The silence gets us nowhere!
Gets us nowhere way to fast!

All your insults and your curses make
me feel like I'm not a person
And I feel like I am nothing but
you made me so do something
'Cause I'm fucked up because you are
Need attention, attention you couldn't give

I sit here locked inside my head
Remembering everything you said
The silence get us nowhere!
Gets us nowhere way to fast

זה כל-כך המצב שלי עכשיו.

אני אוהבת אותך 3\>

מר ג'ונס או כמו שאהב שמקרביו קראו לו ג'וני.

ג'וני הינו אדם פתוח וחייכן, תמיד שם לב כאשר מישהו אפילו הרחוק ביותר ממנו שפוף וצריך עידוד ותמיד היה שם.

בצרפת ביקר את משפחתו שלא ראה כבר שנים רבות, בת דודתו לולה מתחתנת והחליט שזאת הזדמנות מצויינת לחדש את הקשר החזק שהיה בינהם..

כל חופש אפשרי היה נוהג ג'וני הקטן לבוא לנופש עם הוריו בצרפת בבית הפרטי של דודיו.

הבית השקיף לים וג'וני שתמיד היה אהוד על בנות ובעיקר על בת דודתו הגדולה ממנו בשנה בערך.

הם היו הולכים השקם בבוקר כאשר השמש עוד לא התעוררה וירדו לחוף, הם היו יושבים יחדיו ומסתכלים על הזריחה ותמיד היו אומרים לעצמם, כמה שהדברים הקטנים האלה שאנשים שרק עוסקים אחד אחרי השני ורודפים אחרי העתיד מפסידים, דברים כמו זריחה כאשר אתה שכוב על החול הזהוב, הגלים מנגנים באוזינך ושיחת נפש על מה מו ומי מתנהלת.

גם עכשיו שבגר קיווה כי בת-דודתו לא תהיה עסוקה מדי ויוכלו שוב לנהל שיחת-נפש כזאת לאור הזריחה.

באותו בוקר הוא יצא לריצה, לבוש בגופייה לבנה, שהדגישה את השיזוף שהקנה לעצמו במהלך הקיץ הזה.

שערו השחור זז למעלה ולמטה, סוג של קיפוץ בכל פעם שהחליף רגל בריצה,

מדי פעם סטה ממסללו כי נופשים רבים היו בחוף בתקופה הזאת, הלא צרפת היא ארץ תיירות נחשקת ביותר.

כאשר עבר על יד המלון המפואר, אישה יפיפיה תפסה את עיניו שצבעם דמה לדשא מלבלב בפריחה.

הוא הסתכל בה, במספר השניות שהיה מולה באת ריצתו, היא נראתה לו אחת כזאת שצחק עליה שהיה קטן,

כזאת שאין לה זמן לחייה שלה, אלא רק זמן לדאוג לחשבון הבנק שתופח לה.

הוא המשיך לרוץ אבל הרגיש כי היא נועצת בו מבט ובוחנת כל צעד שלו על האדמה הזהובה.

כאשר הסתובב האישה היפה שננגלתה לעיניו כבר לא היתה שם, רק הספר שכנראה נשכח..

2 נקישות נשמעו בדלת החדר שנשכירה באותו ערב הליידי אליזבת ומבחוץ נשמע "רום סרסביס" שמלתה השחורה שהמחיאה לגופה הדק ופניה החיוורות והדגישו את עינייה הכחולות התלתלה בגופה בצורה מושלמת כאשר ניגשה לפתוח את הדלת בכדי לאפשר לעובדי המלון לבצע את עבודתם.

ליידי אליזבת היתה אישה קלאסית, אהבה לפתוח את הבוקר שלה עם עיתון וכוס קפה,

ולסגור יום עבודה עמוס במריחת מסכת לחות על עורה החלק להשכב ולישון.

לליידי אליזבת לא היו חברים, אלא רק עמיתים לעבודה, היא דגלה באמונתה כי חברים הינם מותרות שאינה יכולה להרשות לעצמה, אשת עסקים מכובדת וידועה, אומנם היתה מוכנה לתת את כל רכושה רק בכדי להשיג ידיד אחד .

ליידי אליזבת שלא כמו כל יום ירדה לחוף המלון, המלון היה מפואר והינו רק למי שיכול להרשות לעצמו זאת, אומנם בדרך-כלל אורחי המלון אינם נהנים ממנו, הם שם בשל עבודתם ולא בכדי להכיר ולנפוש.

היא התישבה על ספסל עץ ישן עם שמלתה השחורה ואיפורה הכבד, היה זה מחזה משעשע, לראות אישה אלגנטית כמו ליידי אליזבת, יושבת על ספסל עץ ומבזבזת את שעות היום שבדרך-כלל עוברות אצלה בין משרדים לטיסות.

הספסל היה דהוי אך ליידי אליזבת הרגישה כי הוא נינוח, הוא השקיף בדיוק על נקודת האור הדיי גדולה שהליידי לא זכתה לראות רב הזמן, וגם אם ראתה זה היה בהתרוצצויות ממקום למקום הרי ליידי אליזבת הינה אישה אלגנטית.

מרחוק היא ראתה את הים, ראתה את הרוחצים בו, את הגלים הנעים קדימה ואחורה,

ושם ממרחוק ראתה אותו, איש גבוה קומה עם שיער שחור כפחם ועיניים ירוקות נוצצות ..