יעל-מה נסגר איתך?

אני-מה נסגר איתי? פשוט נמאס לי.

התעצבנתי.כל כך. אבל שמחתי. יש לכם מושג כמה חיכיתי לזה?!

יעל- ממה נמאס לך? חח

היא צחקה..

אני-ממך.

והפכה בשניה לרצינית. היא ראתה את הבעת הפנים שליי. הסתכלתי עליה במבט חודרני והיא מיד ירתה תשובה.

יעל-סליחה, חצופה. מי את חושבת שאת?

אני-מי את חושבת שאת?

הדגשתי את ה'את'.

יעל-ממ יעל בן עמי .. כיתה ח'..

היא המשיכה וקטעתי אותה. התיישבתי על השייש שהיה בשירותים. (הם היו כאלה עשירים,

המשפחה של מאיה, אז היה להם שירותים ענקיים כאלה עם כמה תאים.)

אני-אויש סתמי.

היא הבינה שזה הולך להיות ארוך וסגרה את הדלת הגדולה של השירותים...

המשכתי...

אני – יעל, נמאס לי מהפוזות שלך. נמאס לי שאת מנסה להיות מושלמת. מה שכלכך לא! עדיין לא הפנמת שכולם איתך כי הם מפחדים ממך??

צעקתי.

יעל- ממני מפחדים? תצאי מהסרט!

אני- למה לי?! שכולם ידעו ויגלו מה שבנאדם אומלל כל כך כמוך יכול לעשות רק בשביל להיות מקובלת,

יתרחקו ממך. ותתחילי לחיות את החיים שאני חייתי באמצע ז'.

לא ידברו איתך. רק החנונים. אלה שנשארים בכיתה וטוחנים בהפסקות.

יעל-על מה את מדברת?

מטומטמת, מה חשבתי לעצמי שאמרתי את זה?! אווף.

אני- על הכל. על תשחקי אותה! תפסיקי.

יעל- מה עשיתי לך!?!?!

היא צעקה. התחילה לכעוס. השיחה התחילה.

אני- והוווו! ווהווו! ווהווו!

צרחתיי בקולות.

אני – מה עשית לי? את לא חושבת שזו שאלה כללית מדיי על נושא מסובך מדיי?!

יעל-לא. אני רוצה לדעת למה? זה שרבנו חצי שנה ב ו'? 

אני- לא, לריב איתך הייתה הקופה הכי יפה בחיי. חוץ מזה כמובן שדיברת עם כל מי שיכולת שבשביל שיתרחק ממני.

ולמה? למה? בגלל שאני לא רציתי שתבואי איתי ועם מיכל לקניון.

את כזאת תינוקת לפעמים. בעצם, כל הזמן. עוד משהו? – ממ כל העיניין עם רן גם!

יעל- אני נעלבתי. את יודעת את זה. אני רציתי לבוא איתכם, ואת ככה פתאום לא רצית שאני יבוא. ואיזה עניין עם רן?

אני-נכון, כי אולי באותו יום בבצפר הפלת לי את הדברים משולחן!!!!!!!!!!!!

יעל-חחח באמת בגלל זה כעסת?!

אני-כן.

יעל- אז תרגיעי. לא אני עשיתי את זה.

אני-וואלה? אז מייי?!

יעל-חן

אני-מי?

יעל-חן.

אני-למה היא..

הפסקתי. לא היה לי כוח לזה. גם ככה אני לא מדברת עם חן, אז סתם עוד סיבה? לֶמַה?!

יעל- מה הקטע עם רן!?

אני-הקטע עם רן! יעל, את כלבה. את האמא של על הכלבות בעולם! את פשוט זונה!

יעל – סתמי את הפה שלך.

אני-לא רוצה למה מה תעשי לי?!

היא הקרבה אלי, אבל פתאום מישהו פתח את הדלת..

יעל-גיא. לך.

גיא זה החבר שלה לשעבר. זוכרים שסיפרתי?

הסתכלתי עליו, הוא שם לב ששתינו היינו עצבניות בטרוף. הוא יצא מהחדר מהירות, ופנים כאלה של אי הבנה.

אני- איפה היינו?

הסתכלתי עליה. עוד פעם נפתחה הדלת.

זה היה ניב. הוא דווקא היה ידיד שלי.. (וגיא, אנחנו לא ממש ידידים, הוא סוג של שכן שלי אבל לא דיברנו בחיים.) אבל ניב ויעל היו פעם ביחד גם.

אני- ניב לך בקשה.

דווקא הוא אוהב לדחוף את האף שלו לכל מקום.

ניב- קרה משהו חמודה?

הוא הסתכל על יעל ועלי.  

יעל-לא. ביי.

הסתכלתי עליו בפנים של 'אני ידבר איתך אחר כך', ויצא.

אני-זהו, גמרנו עם האקסים שלך? או שאני צריכה לחכו שגם יובל, תומר, אבי, נדב וגל יכנס?

יעל-חח מצחיק..

אני-כבר אמרתי שאת זונה נכון?

יעל-כןןן. נו מה קרה עם רן?!?!?!?!?!

אני-מה שקרה עם רן זה שבטח את קונה באיזה סקיני חמוד או איזה שווצרט יפה,

איזה רכלנית או שתיים שיסחטו מהחברות שלי -  טל (סתם ילדה, לא משהו מקובלת.) למשל, דברים שונים, ואז שאת יודעת הכל,

לא מזיז לך ואת תעשי הכל כדי לעצבן אותי ויגרם לי לקנא.

יעל-איך זה קשור בדיוק לרן?

אני-מישהו סיפר לך, הכלת והתקרצצת עליו, בכל מקום.. בכל מקום שאני את הוא היינו, פגישות, מסיבות, סתם בבצפר..

יעל-מה זה קשור, מה כבר אסור להסתובב? ודרך אגב, כולם יודעים שאת חולה לו על התחת אז תרגיעי.

הסמקתי. מאיפה לעזאזל כולם יודעים. =/

אני-מה?

יעל-אהא.

אני-איך?

יעל- יודעים. אז עכשיו לכי לטל הזאת שלך.

אני-את היית מגעילה אלי בכל דרך אפשרי. אני בכיתי כל כך הרבה בגללך!!! כל כך הרבה.

ואת ניסית לחקות אותי בכל דבר שעשיתי, אבל יותר טוב.

אני באתי פעם עם איזה בגד ים למסיבה של רותם ויום אחרי את באת ואמרת ש'עלאק' בת דודה שלך קנתה לך אחד כזה.

ושאני בכיתי באמצע הבצפר, יום אחרי זה, את בכית גם, אבל לא רק, גם 'התעלפת'.

יעל-אני לא התעלפתי, כמעט. ולמה את חושבת שאני יעשה את זה בשביל למשוך צומת לב?? מה אני סתומה?

לא עניתי. יבווווש   ?!

אני – איזה מקריות שזה היה יום אחרי יום, ממש מקרה.

יעל-נכון. וזאת אשמתי שאת בוכה רק בגלל ש"נמאס לך מהכל"???

התחלנו לדבר על בכי והתחלתי לבכות. גם היא, נראה לי.

אני – ואז את מעמידה פנים שאת צוחקת ככה עם כל הבנים בשכבה, מחבקת אותם כמו איזה לא יודעת מה,

ומנצלת אחד אחד להיות יותר מקובלת, ממני בטח.

שנה שעברה אני יודעת שהחיי חברה שלי היו בתחת, אני יודעת.. אבל בגלל זה, זה אומר שאני צריכה לבוא הבייתה כל יום,

ולכתוב ליד התאריך של אותו היום, מ1-10 איך היה היום?

את מבינה לאן הגעתי בגללך? מבינה? תגידי, זה לא עצוב ברמוות?

היא שתקה..

אני-את שיקרתי לי, את לקחת בנות לכל מיני חראות כמו מפעל שוקולד, נסיעה לכל מיני קניונים,

נסיעות למסעדות על חשבונך, ממתקים, תיקים מכוערים, בגדים פקאצים זוועתיים. הכל.

יעל- הן חברות שלי, מה הבעיה שאני יעשה את זה איתן?

אני- הוו, את שונאת אחת אחת. רק בגלל שהן הכי מקובלות בעולם, אז את חברה שלהן.

יעל- ומה זה מזיז לך?

שמתי לב שהיא לא ענתה לזה בכלל.

אני- אין לך אפילו מה להגיד יזונה!

הכנסתי את ידי לשווצרט שלי ששם היה הפלאפון, נכנסתי בלי שהיא ראתה להקלטות'

ולחצתי על הפליי.

יעל- תעזבי אותי טוב???????

היא צרחה בטירוף, התחילה לבכות, דמעות בלי סוף. אני כבר נרגעתי ושמעתי רעש מהדלת הגדולה..

קמתי, פתחתי אותה וראיתי את כולם צמודים לקיר מאזינים.

אני- וואט דה פאקקק?

צעקתי.

אני – עופו מזה עכשיו!!

כמה ראו את יעל בוכה ושאלו מה קרה. לא עניתי וסגרתי את הדלת בחזרה.

התיישבתי מולה, על הרצפה.

יעל- ומה? את חושבת שלי לא היה קשה?

אני-מה?

יעל- מה את חושבת, שאני איזה בובת שלמות באמת? את יודעת כמה קשה להיות מקולת בטרוף, להוציא 100 בכל המבחנים??

אני- סתומה! עוד פעםםם?!?!

גלגלתי עיניים.

יעל – דיי נו כבר. תפסיקי. גם לי נמאס מזה. מה את חושבת?

אני – מה אני חושבת? אני אמרתי בערך הכל. את צבועה, דוחה, מגעילה, ואני לא מבינה איך יש לך את האומץ לעשות את זה.

יעל – לעשות את מה?

אני- את כל מה שאת עושה. הרצון הבלתי מוסבר ומופסק הזה להיות מקובלת..

את יודעת, ראיתי מליון סרטים אמריקאים על כל הקטע הזה, עם השלוש בנות המושלמות והעשירות, שמקובלות.

ואת אותה הילדה הזאת שכולם מציקים לה.

ואני עדיין מחפשת שם, בסרטים האלה את המקום שלי.

כי אני כן חברה של כל המקובלות, לא צוחקים עלי, אני יודעת -  מרכלים, כמו שכולם עושים. אבל השלוש האלה, וכמו שהבנת,

את אחת מהן, חברות שלי. אני ניסיתי כל כך הרבה פעמים לרחם עליך, כי ראיתי איך אמא שלך גם צוחקת עליך.

את זוכרת שהצעת חברות ללירון לפני שנתיים ואמרת לי שאם הוא יגיד לך לא, אז את לא תספרי לאמא שלך, כי היא תצחק עליך.. זוכרת?

היא שתקה.

אני- זה לא נורא? אהא?

והמכתב הזה. ש.. ששלחו לך.

לפני כמה שנים, בכיתה ג' או ד' בערך, מישהו שלח ליעל מכתב, איומים כאלו.

אני ידעתי מי עשה את, אני לא יכולתי להגיד, גם אתם כנראה לא תדעו, אבל כל כך שנאתי אותה אז,

שלא רציתי שידעו מי עשה את זה, חוץ מזה שהוא/היא (אולי.. אני?) היינו חברות/חברים.

היה כתוב שם על כל מיני שקרים שהיא אמרה, אבל שקרים נוראיים. ממש.

כדי שתבינו את הסדר גודל, היא אמרה לכל הילדים בכיתה (בכיתה ב' כן?) שההורים שלה מתכננים לרצוח את ראש הממשלה.

ושההורים שלה חייזרים.

תחשבו, ילדים בכיתה ב' שומעים דבר כזה. ברור שזה לא אמיתי, אבל רצח, פאקינג רצח!

כבר בכיתה ד' אנשים שנאו אותה, ילדים תיעבו אותה בגלל איך שהיא התייחסה אליהם.

ואז בחטיבה, כולם מתחנפים עליה כי כולם חברים שלה, ואם היא בריב עם מישהו אז כולם שונאים את ה"מישהו" הזה.

אז תגידו, זה לא נורא.

 אני- אני.. אני יודעת מי זה יעל.

היא הזיזה את ראשה והביטה בי. מצפה שאני יגיד משהו. מי.

אני – אני לא יכולה, והאמת, אני לא רוצה.

יעל – למה? מי זה?

אני – מצטערת.

עלאאק.

יעל – תשמעי, אני כל כך מצטערת על כל השנים האלה. אני ממש מצטערת.

אני כל כך לא התכוונתי. אבל תביני, כבר ביסודי את ניסית להראות כמה שאת יותר ממני. ורציתי להראות

לכולם שזה לא נכון. כי כולם תמיד התבלבלו בינינו.

אבל במבחנים קיבלת יותר, רקדת יותר יפה, היית יותר יפה. תמיד.

איזה מחמאה. J חשבתיי.

יעל – ואז ניסיתי להראות שזה לא ככה. ושאני יותר. התחלתי לקבל ציון גבוהה במבחנים,

ואפילו התקבלתי ללהקת המחול העירונית, ואותך לא קבלו. השתפרתי במראה והתחלתי בזה.

עמית, אני כל כך מצטערת, על הכל.

סוף סוף, מה שרציתי לשמוע מהכלבה הזאת.

שמחתיי.

קיבלתי את כל מה שרציתי כל כך הרבה זמן!

ניגבתי את הדמעות, תיקנתי איפור שנמרח, 10 דקות של שקט היו שם, אני והיא. לבד.

אחרי עוד קצת זמן, יצאתי מהחדר.

היא נשארה לשבת שמה, לבד עם עיניים אדומות ועיפרון שחור מרוח על הפנים.

היא קיפלה את רגליה קרוב לבטנה עם הראש למטה ונשמה עמוק.

היא לקחה את התיק שלה, בלי להסתכל אפילו במראה, ויצאה מהבית של מאיה.

נשארנו רק אני חן מיכל נועה וכמובן, מאיה.

שמחתי, חייכת, הרגשתי משוחררת, חופשית. אחח. התחשק לי לצעוק מרוב אושר.

- אעההההההההההאעהההההההה -

נועה- חח מה נסגר איתך?

אני – סתם בא לי לצעוק..

חייכתי. הופתעתי שאף אחד לא שאל אותי מה קרה שמה עם יעל. אבל כולם מכירים אותי, הם יודעים שאני לא אוהבת שחוקרים אותי. (:

אני וחן התחלפנו מבטים כל הזמן הזה, כמה שעות. היא לא ידעה מה קרה שם, אבל בטח מכל הסיפורים הלא נכונים שיעל סיפרה לה עלי,

 היא הרגישה שמשהו לא היה כל כך טוב.

חן לקחה את מאיה למצד לשניה ושהן סיימו הלכתי למאיה ולקחתי אותה לצד,

אני – מאיושש יש מצב שאני ישנה כאן. מזה אין לי כוח לחזור עכשיו..

מאיה – בטח עמיתוש., בדיוק חן אמרה לי שהיא גם תישן כאן. אז סבבה, תישארי יהיה אחלה.

מה? חן?

אני – לא מאיה, חן..

אמרתי אבל היא הלכה כבר לעבר הבנות.

חן? לישון כאן עם חן? ילדה שלא דיברתי איתה שנה וחצי בערך?

התלבטתי נורא, החלטתי להישאר, מה כבר יכול להיות רע, זה לא שיעל כאן. נכון?

נשארתי שמה. היה דווקא כיף, צחקנו שלשתינו כל הלילה, ולא בדיוק ישנו, היה מעולה.

כשחזרתי הביתה יום למחוורת, הרגשתי כאילו אני בחלום, כל כך שמחתי. הייתי.. פשוט מאושרת, הכי שאפשר.

אני אפילו לא יכולה לתאר את התחושה הנפלאה הזאת.

השחרור הזה, ההרגשה הזאת, שהכל נגמר.

זהו, כאן מסתיים הסיפור שלי.

ואם תהיתם מה נסגר איתי..?

אז ככה, היום אני בת 15, כיתה ט'.

חן ואני ידידות דיי קרובות. אחרי הלילה אצל מאיה, דווקא דיי התחברנו, ונפגשנו המון ויצאנו

לקניונים ובילויים מגניבים כאלה.. היא ממש חמודה אם מכירים אותה, ושונה לגמרי מה"חן" הביצ'ית שהכרתי לפני הלילה ההוא.

אם כבר, אז התברר שמאיה ויעל היו חברות, אבל מרוב שלא ביליתי עם יעל בהפסקות בכלל, לא ידעתי שהן חברות..

אחרי השיחה, ברור שזה לא היה חשוב לי בשיט.

רן, אוקי, אז סיפור דיי מסובך.

אחרי הערב הזה, הבנתי שכולם יודעים שאני אוהבת אותו. מישהו כמובן, סיפר לו אחרי כמה זמן.

באחת המסיבות, אחרי חודש מהערב ההוא, הוא בא אלי ואמר לי שהוא מרגיש אותו הדבר.

נהיינו חברים. היינו הזוג הכי מושלם שיכל להיות, היה מדהים איתו.

בערך אחרי שמונה חדשים נפרדנו, (זה היה לפני 3 חודשים) בלי ריבים, ונשארנו ידידים טובים במיוחד.

ממ ותגידו, זוכרים את גיא, שכנס באמצע השיחה שלנו? היום אני איתו, כבר חודשיים. :D

אני ויעל החברות הכי טובות והכי לא מזויפות שהיינו אי פעם ושאיי פעם נהיה.

אחרי אותו יום, יעל הבינה את כל הטעויות שעשתה, ועד היום היא לא מפסיקה להתנצל על כל מה שהיא עשתה לי.

היום, או לייתר דיוק, עכשיו, אני מאיה חן מיכל ויעל נפגשות כדי לשחזר את הערב שהיה לפני שנה.

כאן, אצלי בבית. אני כל כך מתרגשת, אני לא מאמינה שהשנים הכי נוראיות שהיו לי עם יעל, סוף סוף נגמרו..

ועכשיו, הכי בעולם, אני ממליצה לכם לשמוע את השיר הבא, דה ריל לייף (החיים האמיתיים)

The Real Life של 3 דורז דאון.

I wanted to find somewhere to hide
and I opened up and let those fears inside
and I wanted to be anyone else
only to find that there was no one there but me

but I woke up to the real life
and I realized It's not worth running from anymore
when there was nowhere left to hide I found out
that nothings real here but I won't stop now until I find a better part of me


I let those hard days get me down
and all the things I hate got in my way
I could've screamed without a sound
I found myself silenced by those things they say

but I woke up to the real life
and I realized It's not worth running from anymore
when there was nowhere left to hide I found out
that nothings real here but I won't stop now until

I find a better part of me that's out there somewhere
and It cant be that far away
that's where I'll find myself
and I'll find my way out
that's where I'll find out

but I woke up to the real life
and I realized It's not worth running from anymore
when there was nowhere left to hide I found out
that nothings real here but I won't stop now until I find a better part of me

 כאן אני באמת מסיימת,

אני רק מאחלת לכם שתהיו תמיד מאושרים, ושאף פעם לא היה לכם מה שהיה לי עם יעל.

תודה שקראתם את הסיפור שלי, מקווה שלמדתם מזה משהו.

באהבה,

עמית.

הייתי הרבה יותר שמחה אם היו יותר תגובות.

בינתיים, אני עובדת על אהבה וכל השאר..

יום טוב. (: