ברגע המאוד חגיגי הזה, סוף סוף פרק 21.

אחרי.. חודש ומשהו, זה הגיע.. אחרי הפוסט דמויות, וסיפור קצר שכתבתי..

אני דווקא לא מצטערת על האיחור, פשוט היה לי עומס, אז אין לי על מה להתצטער,

שיהיה לכם סופשבוע נפלא! ותהנו.

פרק 21 – משולש אנורקסי

היא רצה לכיוון של כליל, לקחה את ידה ואמרה "בואי, הולכים".

כליל לא הבינה מה קרה. היא ראתה שטליה מודאגת, מתנהגת ממש מוזר.

כליל:" הכל בסדר טליה?"

טליה:" כן כן בטח." [לא בזלזול]

כליל:" א בל מה עם.. הרופא..?"

טליה:" מחר, מצטערת חמודה."

במהרה הם נכנסו למכונית הגדולה של טליה והיא יצאה בנסיעה מהירה מאזור בית החולים.

-

"אבא תענה" אמרתי לו. מה הוא עושה בבית החולם עם רופא??

רונן:"מה קרה?" הוא נראה לא מרוכז כל כך..

אני:"מה אתה עושה פהההה?" הרמתי את קולי.

רונן:"אני?" למה הוא מתחמק אבל?!

אני:"כןן!"

רונן:"סתם.. אה.. אממ.. בדיקות, שגרתיות."

אני:"אהא.. טוב" לא האמנתי, אבל מה כבר יכול להיות? סרטן? חח כן בטח.

רונן:"ביי מתוקה, נתראה בבית."

אני:"ביי אבא." חזרתי למיכל, שהייתה עם נטע וסיוון.

-

רונן התרקח מהירות מרוני, הוא לא רצה שהיא תדע על הסרטן, היא לא יכולה לדעת עדיין ש.. שאבא שלה הולך למות.

הוא לקח את הדברים שלו, אחרי עוד קצת זמן של בדיקות, ויצא מבית החולים.

לא האמין שזה נכון.

-

היא נכנסה לבקתה הקטנה שסידרו לה, והתיישבה על הספה הקטנה האמצע החדר.

"מה זה? מה קרה לה? מה עשו לה? לא הייתי רק חודש, וכבר היא שוכבת ללא הכרה בבית החולים?? אני לא יכולה! אני לא יכולה בלעדייה!

אני לא יכולה בלי הבת שלי!"

היא אמרה. "אני רוצה לראות אותה! אני רוצה לראות את הבת הקטנה שלי, היפה שלי, החמודה שלי, דנה."

-

סיוון:"אוף, מתי יגידו לנו מה איתההה?!"

נטע:"אין לי מושג, אבל שיהיה מהררר!"

גל:"תרגעו בנות, בואו, חוזרים הביתה."

סיוון:"ממש לא, אני לא זזה מפה!"

נטע עשתה תנועות הסכמה.

גל:"אני חייבת להחזיר את שתיכן הביתה. בואו, זה לא מעניין אותי"

סיוון:"דיי גל, בקשה."

גל:"מצטער." הוא לקח את ידייהן, והם יצאו החוצה.

-

נשארנו רק אני ומיכל.

אני:"אז תזכירי לי למה באנו?"

מיכל:"ממ.. בגלל דנה. מפגרת, בואי."

אני:" שתמות, יהיה עדיף."

מיכל:"איך את מדברת, דיי! היא חברה שלך!"

סיוון:"חח חברה עלאקק! היא עושה הכל כדי להרוס לי את החיים."

(בזמן זה, אני רוצה לבקש לכל מי שלא נכנס לסיפור שכתבתי "רק בינינו" שיכנס, זה חלק מאוד חשוב בסיפור הזה.

רוני – עמית, דנה – יעל, נדב – רן.. ובטח תוכלו לזהות שם עוד דמויות.. כנסו..)

מיכל:"דיי זה לא יפה, תראי איך היא שוכבת כאן."

אני:" לא אכפת לי, אני עפה מפה. ועוד לחשוב שבזבזתי על זה כסף למונית."

מיכל:"דיי, בואי." התנהגתי ככה לא סתם, הייתי מודאגת בגלל אבא שלי, מה לעזאזל הוא עשה פהה?

יצאנו וחזרנו לבית. כשנכנסתי לשם ראיתי את אמא שוכבת ישנה ליד החלון הגדול שלנו, מעניין אם היא זזה מאז שעזבתי.

ראיתי שוב את הילד החתיך הזה ממקודם.. בחוץ מנוציא דברים מהמכונית שלהם. כרנאה עדיין דברים לדירה החדשה.

אמרתי לעצמי שגם ככה אני נראת בסדר עכשיו, במהירות תיקנתי את האיפור כדי שהוא לא יברח לי ויצאתי החוצה.א

אני:"היי" אמרתי לו.

אור:"היי" הוא החזיר לי.

אני:" כאן?" שאלה מפגרת, זתומרת, ברור, אם הוא מוציא ארגזים מהמכונית"

אור: :"כן, אור." ממ דווקא חמוד ממש.

אני:" בן כמה אתה?" אולי יש לי עוד סיכוי. חח סתם ברור שזה היה בצחוק, יש לי את נדב. (:

אור:" 14 את?"

אני:" מגניב, גם."

אור:"אז נראה אותך מחר בבצפר נראה לי."

אני:" כן, ביי.. אור" חייכתי והלכתי בחזרה הביתה.

-

היא פקחה את עייניה, התסכלה סביב, והבינה שהיא בבית החולים.

האחות שהייתה שם שמה לב, וקראה מהר לרופא ולגל שחיכה בחוץ כמה שעות.

גל:"דנווש! מה זה היה חמודה? הפחדת אותי!"

דנה:"מה קרה?"

גל:"התעלפת, כנראה.."

דנה:"מה?"

הרופא:"טוב, אנחנו צריכים לדבר, גל ודנה.

גל:"מה קרה? אתה מבהיל אותי."

דנה פחדה, היא ידעה שזה קשור להפרעות אכילה שלה.

הרופא:" דנה, כמה את אוכלת ביום, ומה?" גל לא הבין מה הקשר.

דנה:"ממ.. הרבה, נכון גל?"

גל:" היא אוכלת המון, כאילו סביר. למה?"

הרופא:"מתוקה, אני.. גל אתה יכול לתת לנו שניה?"

גל:"כן בטח" הוא יצא.

הרופא:"דנה, את חושבת שאת שמנה?"

דנה:"מה?"

הרופא:"את, בולמית דנה, מקיאה את האוכל שלך, נכון?"

דנה שתקה.

הרופא:"למה מתוקה, את ממש לא שמנה, כרגע את בתת משקל, זה לא טוב לבנות בגיל שלך. למה את עושה את זה לעצמך?"

דנה:" אתה לא יודע, אין לך מושג."

הרופא:" אז ספרי לי."

דנה:" למה נראה לך?"

הרופא:" כי אני יכול לעזור לך."

דנה:"אני צריכה עזרה!"

הרופא:"את צריכה עזרה מתוקה, את חולה."

דנה:" אני לא חולה!"

הרופא:"מה קרה? למה?"

דנה:"ההורים שלי נהרגו, לפני חודש."

הרופא:"אני מבין, ובגלל זה את עושה את זה?"

דנה:"לא.. כן.. אולי."

הרופא:"אני מבין, טוב.. אני הולך דקה לדבר עם גל."

דנה:" לא בקשה לא, אל תספר לו!"

הרופא:"את רוצה לספר לו?"

דנה:"לא! אבל אל תספר לו!

הרופא:"אני צריך לספר לו דנה."

דנה:"לא." הוא יצא מהחדר. היא נשארה בחדר ולבד וראתה את האמ פי שלה, כנראה גל הביא אותו.

היא שמה את האוזניות והחלה לשמוע את השיר לוז כונטרול (Lose Control) של אוונסנס.

You don't remember my name.

 I don't really care.

 Can we play the game your way?

 Can I really lose control?

 Just once in my life,

 I think it'd be nice,

 Just to lose control,

 just once,

With all the pretty flowers in the dust.

 Mary had a lamb.

His eyes black as coals.

 If we play very quiet,

my lamb, Mary never has to know.

Just once in my life,

 I think it'd be nice,

Just to lose control, just once.

 If I cut you down to a thing I can use,

 I fear there will be nothing good left of you.