"תמיד הייתי הילדה רזה, לא רזה ממש, אבל לעולם לא הייתי שמנה, גם לא מלאה.

המחשבה איך שאני נראת תמיד הייתה שם. כמו כל ילדה טיפוסית, יצא לי שחשבתי דברים כאלה כמו

'יוא את אכלת כל כך הרבה, את כזאת דבה.. אבל זה היה סתם כאלה התקפים כאלו.

תנו לי היום להסתכל על תמונה שלי מלפני שנה והתגובה האוטומטית שלי תהיה "אוףףףףף הייתי כל כך רזה פעם",

נכון, באמת הייתי יותר רזה מעכשיו, אבל זה בכלל לא מבטל את העובדה שגם עכשיו אני לא שמנה.

אז יש לי קצת שומנים בצד, והבטן שלי לא שטוחה כמו קרש, וגם הרגליים שלי הם לא קיסמים. אבל מישהו אמר שזה לא יפה?

מי החליט שהרזון החולני הזה צריך להיות כל כך חשוב אצל כל כך הרבה בנות?

לפני 10 חודשים, אני חושבת שזה באמת התחיל.. התחלתי לשים לב לדברים שאני אוכלת,

ומצאתי את עצמי לא אוכלת כמעט כלום, חוץ מאיזו פרוסת לחם אומללה, שגם הוא היה קל-דגנים-שחור

ודל קלוריות בצורה שתבייש אפילו פריכיות.

אולי כי ניסיתי להרשים מישהו, אפילו בטוח, כי רציתי מישהו שהרגשתי שאני לא מספיק טובה בשבילו..

בדיעבד, אני רואה כמה שהייתי יותר מדי טובה בשבילו, אבל זה לא משנה לא את הסיטואציה ולא את הנסיבות.

אז התחלתי לספור קלוריות, ולכעוס על עצמי על כל ביס קטן משוקולד או כל דבר אחר. וכל מי שמכיר אותי יודע, 

שאני אחד מהאנשים שהכי אוהבים אוכל בעולם. אם זה לבשל, ואם זה לאכול. 

מצד אחד, אמרתי לעצמי שאני צריכה לרזות, שאני צריכה להראות יותר טוב, שחס וחלילה אני לא אהיה *שמנה* בטעות. ,

ומהצד השני, הייתי מודעת לגמרי שזה לא בסדר, שלא לאכול זה לא בריא, ולספור קלוריות זה גם לא בריא.

אני באמת חושבת שבמצב הזה השיקול דעת שלי איכשהו הציל אותי מלהיכנס יותר ויותר עמוק לדבר הזה.

אפילו קשה לי לקרוא לזה "הפרעות אכילה". למרות שבתכלס, זה מה שזה היה.

כל כך שמחתי מכל ההערות האלה "רזית" וכל המחמאות. באמת שזה הדבר הכי כיף בעולם. ולעלות על המשקל

(מה שעשיתי באובססיביות מטורפת במשך כמה זמן, כל בוקר) ולראות שאני 18 קילו מתחת לגובה שלי, בימים "טובים" אפילו 20.

האמת, אף אחד לא יודע את כל זה עליי.. לא החברים הכי קרובים שלי, וגם לא המשפחה. לא התביישתי בזה,

אבל משום מה גם לא רציתי שינסו להוציא אותי מזה, היה לי טוב להרזות ככה, מהר, בקלות.

פתאום הרגליים שלי נעשו דקיקות יותר.

אבל ככה גם התחושה הפיזית והמנטאלית הלכה והתחלשה, הגוף שלי נעשה חלש, נעשיתי עייפה כל הזמן,

ולא היה לי כוח או רצון לעשות שום דבר.

אז למרות שהתקופה האחרונה היא אחת מהתקופות הכי טובות שהיו לי בחיים, וכל הזמן הייתי מאושרת ומחויכת,

כי איכשהו על ההיבט הזה בחיים שלי כל העיניין הזה לא השפיע, אבל בפנים היה בי מן מרמור כזה, שבא מהרצון הזה להיות רזה,

להיות יפה, שיחשבו שאני יפה.

ומי חשב ש-אני- זו שתגיע למצב הזה, מי חשב שהילדה שכל כך לא אכפת לה מה האנשים מסביבה חושבים עליה,

תכנס לשטות המפגרת הזו רק כדי להיות יפה בעיני החברה. למרות, שאני לא כל כך בטוחה שזה בא מתוך

רצון להראות משהו לחברה, יותר להראות משהו לעצמי. להרגיש יפה, להרגיש רזה, להרגיש הכי טוב שיש.

להסתכל במראה ולא לראות שומן, לראות עור ועצמות.

גם ככה כל החיים שלי (ועדיין), אני רזה, ו"צוחקים" עליי כמה שאני רזה ו"יא אנורקסית מטומטמת"

"אל תיעלמי מהעולם" וכל מיני הערות כאלה.

וכל הזמן ראיתי ילדות שנכנסות למחלה הזו, וגם כאלה שיוצאות ממנה, וכל פעם שדיברתי עם מישהו ש

אני מכירה על הנושאים האלה יצאתי בהצהרות "אני לא מבינה איך אפשר להיכנס לזה" והבנתי.

הבנתי כל כך טוב. כי זה קל, זה הכי פשוט ליפול לתוך התהום הזו, ולצאת ממנה זה הרבה יותר קשה.

מספיק כמה הערות מכמה אנשים ש"השמנת" ועוד כמה מבטים, או בנות רזות כמו מקל מטאטא,

כדי לערער את הביטחון העצמי.

אי אפשר להגיד שאני ילדה בלי בטחון עצמי. אני אחד מהאנשים עם הכי הרבה בטחון עצמי בעולם.

אני אוהבת את עצמי, האגו שלי קופץ לשמיים כל כמה ימים אם וכשאני מקבלת מחמאות וכשאני יוצאת למסיבות

אני מרגישה הכי טוב עם עצמי שאפשר להרגיש.

אפילו יש בי חלק קטן ששואל אותי שוב ושוב איך בכלל הצלחתי להגיע למצב הזה שאני רוצה להיות אנורקסית,

שאני רוצה להפסיק לאכול, להיות מסוגלת, להראות לעצמי שאני יכולה לעשות את זה, ולקבל את הפרס,

שהוא בעצם איך שאני נראת וכל המחמאות שקיבלתי מהסביבה.

כואב  לי לחשוב על זה, שכמעט הייתי שם, כמעט הגעתי למצב שבחיים לא חשבתי שאני מסוגלת להגיע לשם בכלל,

זה היה כל כך רחוק ממני זה "אף פעם לא יקרה לי".

ולאט לאט זה משתלט על כל כך הרבה בנות שאני מכירה, זה אוכל את כולם, זה נעשה כבר כמעט לנורמה.

לא מפתיע לראות ילדה אנורקסית, או ילדה רצה לשירותים אחרי כל ארוחה.

אנשים כל כך רגילים לראות את זה, שכבר לא מגיבים בתדהמה לכל מקרה כזה, לא מדברים על זה,

ואם יוצא שמסופר על איזה מקרה אנשים מגיבים בהרמת גבה ומסננים "חבל".

זה עצוב, עצוב שהמודעות לזה הולכת וגדלה, אבל אף אחד לא באמת עושה עם זה משהו, המודעות משתפרת,

אבל יותר ויותר בנות נכנסות לזה, כי זה "קוסם" להן, ההרזיה הזו, והרזון שכביכול "יפה" הזה.

ובאמת חבל. ואולי זה לא כזה אבסורד שזה מה שיש לאנשים להגיד, כי מה כבר אפשר להגיד,

או יותר מזה, מה כבר אפשר לעשות? כשילדה לא מוכנה להודות שיש לה בעיה,

כשהיא לא מוכנה להודות שהיא סופרת קלוריה אחרי קלוריה רק במטרה להוריד את הכמה קילו האלה

שמפריעים לה כל כך, וגם אחרי שאלו יורדים, יש עוד להוריד, ועוד.

עד שבסוף מה שנשאר זה קליפה ריקה, ובד"כ גם לא כל כך יפה."

קראתי את הקטע הזה שכתבתי לפני כמה שבועות, שיצאתי מהמחלה.

נזכרתי איך בכיתי שכתבתי אותו אז, זה היה אחרי שיחה עם אמא שלי,

החלטתי שאני חייבת לקחת את עצמי בידיים, ונפטרתי מזה.

הפעלתי את המוזיקה שלי בחדר, השיר הראשון היה Chasing Pavements

של Adelle .

שכבתי על המיטה, הקשבתי לשיר, וחשבתי לעצמי מה אני עושה עם עצמי, לעצמי, שוב.

Ive made up my mind
dont need to think it over
if im wrong I am right
dont need to look no further
this aint lust I know this is love

but if I tell the world
I'll never say enough
cos it was not said to you
and thats exactly what I need to do
if I end up with you

should I give up
or should I just keep chasing pavements
even if it leads no where,
or would it be a waste
even if I knew my place should I leave it there.
should I give up
or should I just keep chasing pavements
even if it leads nowhere

I build myself up
and fly around in circles
waiting as my heart s
and my back begins to tingle
finally could this be it

or should I give up
or should I just keep chasing pavements

even if it leads no where,
or would it be a waste
even if I knew my place should I leave it there.
should I give up
or should I just keep chasing pavements
even if it leads nowhere

yeaaah ehh

should I give up
or should I just keep chasing pavements
even if it leads no where,
or would it be a waste
even if I knew my place
should I leave it there

should I give up
or should I just keep on chasing pavements
should I just keep on chasing pavements

ohhhh ohh

should I give up
or should I just keep chasing pavements
even if it leads nowhere
or would it be a waste
even if I knew my place should I leave it there

should I give up
or should I just keep chasing pavements
even if it leads nowhere

ושוב פעם, אני מקיאה אחרי כל ארוחה.

חשבתי שיצאתי מזה. חשבתי שזהו, שאני הכי רזה שאני יכולה.

אבל לא.

עד לפני כמה חודשים הייתי ילדה נומלית, ואני לא מוצאת אותה עכשיו.

לאן היא נעלמה?

למה במקומה יש ילדה שטחית שכל מה שחשוב לה זה מראה, ורזון, ויופי.

ילדה שחלתה באנורקסיה.

ילדה שלא הכניסה לפיה כלום במשך יום שלם, חוץ מלפעמים ככה שני עלי חסה, או עגבניית שרי אולי,

ילדה שיצאה מזה בכוחות רבים, שיצאה מזה אחרי שהאנשים היחידים שעזרו לה,

עשו הכל שהיא תצא מזה, נתנו את חייהם כדי שילדתם לא תהיה בעלת הפרעת אכילה – היא שום פעם בתוך זה.

אני עשיתי הכל כדי לא לחזור לזה, הכל, ושוב פעם אני ככה.

רק כדי שאני יהיה יותר יפה, רק כדי לבלוט יותר, או פחות. רק כדי לרדת למשקל החלומות שלי, שתמיד אחלום להגיע אליו.

40.

תמיד רציתי לשקול 40.

פעם אחרונה שזה קרה, הייתי בכיתה ו'. והשנה, כשאני בכיתה ט', אני הולכת לחזור לשקול ככה. גם אם הרב אנשים יסבלו מזה, אני הולכת להיות יפה.

אני הולכת לשקול 40.

רק 40.

-

אז כמו יום רגיל אכלתי לבצפר, זרקתי את האוכל שאמא מכינה לי לארוחת צוהריים.

אני ממש מרחמת עליה, היא מכינה לי וכל כך משקיעה בכריכים האלה, ואני זורקת אותם. אבל לא משנה.

אני יגיע ל-40.

חברות שלי, כל כך יפות, אחת אחת, רזות, כוסיות שלא להאמין.

כל הבנים רוצים אותן. ואותי?

שחושבים על זה לעומק, באמת יש אובססיה מטורפת לאוכל.

מצד אחת, אני אוהבת אוכל, כמו שאמרתי, אני אוהבת לדבר על אוכל.

זה כיף לי. הרי, אוכל זה אחד מהנאות החיים הגדולות.

אני עושה כל הקשור באוכל, חוץ מהקטע השולי הזה, לאכול.

בדרך כלל מי שחולה באנורקסיה לא אוכלת כלום, ומנסה להתחמק מהאוכל,

היא חושבת שאוכל זה מחלה, מחלה שחייבים לרפא.

אין לי שום דבר נגד האוכל, יש לי בעיה עם האכילה.

תארו לכן, הייתן שוקלות 40 קילו. רק 40 קילו.

זה אדיר. זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לכל בת.

המספר 40, רודף אחרי לכל מקום.

- בחדר שלי, על השולחן יש לי דף גדול, שכתבתי עליו 40 בגדול.

כדי שזה יזכיר לא להיכנע עד שאני יגיע למטרה.

- ברקע, גם בפל' וגם במחשב, יש לי תמונה ענקית של המספר הזה.

כדי שזה יזכיר לא להיכנע עד שאני יגיע למטרה.

- אפילו מספר הפל' שלי מבוסס על הספרה 4.

כדי שזה יזכיר לא להיכנע עד שאני יגיע למטרה.

- תאריך היומולדת שלי הוא 12.1.. ואם תחשבו את כל הספרות – 1+2+1 = 4.

- מול המיטה יש לי פוסטר ענק עם 40 כוכבים עליו.

- וכמובן הטבלה שלי, שביחד איתה, אני ירד את כל הדרך אל ה-40.

זאת משמעות המספר 40 בשבילי.

ושום דבר לא יעצור אותי.

-

את המשקל שיש לי בחדר, קניתי בלי ידיעתה של אמא שלי.

אם היא הייתה יודעת, היא כמובן לא הייתה מסכימה לי לקנות אותו. אחרי כל מה שהיה.

עכשיו, אני שוקלת 55.

אני פשוט שמנה שאתם לא מבינים. כזאת דבה.

אני חייבת להוריד במשקל!

-

ההורים שלי גרושים.

כשהייתי בת 12 הם התגרשו.

בערך בגיל 13, התחלתי להבין מה המשמעות של זה.

התחלתי לאכול המון.

ואחיותיי שמו לזה לב. אבל לא אמרו לי כלום, כי זה פוגע שאומרים לך "וואו כמה את אוכלת?!?!".

אבל זה לא משנה, בבצפר התחלתי לקבל תגובות על המצב שלי. העליתי ב2 מידות בבגדים. לא יכולתי ללבוש יותר ג'ינס נורמלי.

טוב ברור שאני מגזימה. אבל כל מכנס ששמתי, היה מבליט לי את ירכיים שגדלו, והתחת שהתנפח.

"יוא טלי, ראית כמה סתיו שמנה עכשיו?"

שמעתי את חבריותי הטובות מדברות עליי.

הבנתי שאם אני לא יעשה משהו, אני יחייה ככה את כל החיים שלי.

התחלתי לעשות כושר בבית, כמה חודשים. בערך עד אמצע כיתה ח'.

זה לא ממש עזר לי. המשכתי לאכול כמו סוס ולהשמין כמו דוב.

אף אחד לא שם לב לשינוי החד הזה שקרה לי באחד השבתות בבית,

כשקיבלתי את הקישור לאתר של אנורקסית. היה לי נורא עצוב מה שהיא ספרה שם.

אבל ידעתי שזה מה שיכול לשנות לי את החיים עכשיו.

התחלתי בזה, ממש לפני כמה זמן.

לא לקח הרבה זמן שהגוף שלי התחיל להגיב למצב, והמחזור הפסיק. הייתה לי נשירת שיערות שלא פסקה,

הרבה כאבי ראש מתמשכים ועוד, ועוד..

אחרי כמה זמן, אחותי ראתה המשקל אצלי בחדר, ואת טבלת ההרזיה שלי,

היא ישר הבינה מה קורה ויברה עם הוריי.

הם הבינו מה קורה ועזרו לי.

הם הבינו שזה לא יהיה קל, והם עברו לגור ביחד כדי שאני ירגיש יענו 'משפחה'.

בהתחלה לא שמתי על מה שהם אמרו לי. ואחרי שיחה מלאת בכי עם אבא שלי, שריגש אותי בדברים שהוא אמר עלי,

 החלטתי להפסיק.

וכמו שאומרים, [ואף פעם לא הבנתי למה אומרים את זה] – והשאר כבר היסטוריה.

היה ככה חודש של הפסקה, ועכשיו אני שוב באותו מקום.

אבל אחר.

אני מקיאה. כל הזמן. כל דבר. אוכלת המון, ומקיאה.

ההורים שלי חזרו לגור בבתים נפרדים.

אחיות שלי, כל אחת בחרא שלה.

אגב, יש לי 3 אחיות. 1 גדולה ו2 קטנות. ארבעתנו בנות.

-

עברו כמה 3 חודשים.

אף אחד לא מעלה בדימיונו שחזרתי לזה.

אני כבר במשקל44. כל כך קרוב!!!!!!!!!!!

אבל עדיין יש לי את הטבלה שלי..

 מה שאומר שעוד פחות מחודש. הרגע הגדול יגיע. 40 ק"ג.

אז אחרי שעברתי את התקופה אחרי נוראית בחיים שלי, וחזרתי לתקופה הזאת, בערך, שוב.. 

הבטחתי לעצמי, שכאשר אני אגיע ל-40, אני סיימתי עם זה.

סיימתי עם כל השיט הזה, נגמר לי, נמאס לי מזה כל כך. אבל אני חייבת את זה.

בשבילי ובשביל כולם.

"אליי! בואי לאכול יפה שלי.." אמא קראה לי.

"לא בא לי.." אמרתי.

"אלה, אני לא מסכימה, את זוכרת על מה דיברנו? בואי עכשיו, אני מבקשת."

היא אמרה, טוב מה אכפת לי. הכל יצא גם ככה, לא?

ירדתי לאכול, וואו כמה אכלתי, לפחות 2 מנות ענקיות של ספגטי,ף שניצל מתוגן, סלט עם טונות של שמן,

תפוחי אדמה מבושלים, כוס קולה - רגיל (לא דייאט) – ולסיום חתיכה גדולה של עוגת שוקולד עם קצפת

לעלה, זה היה נראה כל כך טוב.

הגרשתי כל כך חזקה פתאום, עם הרבה אנרגיה וכובד, כאילו משו מלא במפנים. אבל שלא קשור לאוכל,

לא יכולתי לתאר את ההרגשה. משהו מוזר כזה.

מהר מאוד הרגע הזה הסתיים כשברחתי לשירותים בתם הארוחה.

-

בנתיים חייתי את החיים הרגילים שלי.. כמו שאמרתי כבר.. בצפר, סנדוויצ'ים בפח.. מדיי פעם ככה הלכתי

לחברות ככה, לכייף כזה, לפעמים לקניון קצת, סרט מגניב, מסיבות בקטנה כזה.

עד שהגיע יום אחד שחברה שלי, מור, הציעה לי לבוא איתה לראות סרט בקניון, והסכמתי כמובן.

זהו היה היום ה14 שבו אכלתי רק קוביית שוקולד מהחפיסה שאצלי חדר,

(כנראה שאני עדיין לא סגורה על עצמי עם אני בולמית או אנורקסית)

וכשהלכתי לקניון כבר ידעתי מה אני יגיד למור כשנשב בארומה..

"את לא רוצה לאכול?" היא שאלה.

"לא, אני מרגישה בחילה כבר מהבוקר, אם אני יאכל משהו זה רק יחמיר."

"נו, אבל לא בא לי לאכול לבד.. " היא נסתה לשכנע אותי..

"חח לא נורא, אני איתך.."

"בקשה?!" היא הצליחה.

קניתי לי סנדוויץ' צהובה בידיעה מוחלטת שהביקור הבא לי בשירותים קרוב.

אכלתי אותו מהר, אני כל כך רעבה, לא אכלתי כל כך הרבה זמן.

הלכתי לשירותים.. והוצאתי הכל. הכל.

המשך הערב היה רגיל עד שהתיישבנו על אחד הספסלים אחרי קנייה של כמה

סקיני'ם וחולצות מהממות.

הדבר היחיד שאני זוכרת מהרגע הזה הוא, שעיניי נסגרו, הרגשתי סחרחורת דיי מטורפת ופתאום נשעמתי על מור ו.. זהו.

-

מור נבהלה מאוד, זוג מבוגרים עזר לה להחליט שאלה התעלפה והזמין אמבולנס.

מור הייתה בשוק, לא הבינה מה קורה איתה, ונסעה עם אלה באמבולנס בעודה בלי הכרה.

היה לה ברור שאם זה לא יגמר מהר, הסיוט הזה, היא בעצמה תתעלף, היא בחיים לא עברה דבר כזה,

שחברתה מתעלפת באמצע הקניון?!?!

מהר מאוד היא הכניסה את אוזניות האמ פי לאוזניה והאזינה לשיר Happy ending –

של מיקה. היא ידעה שאלה אוהבת את השיר הזה, אז היה משמח בשבילה לשמוע אותו.

השיר נגמר, הן הגיעו לבית החולים, והחניסו את אלה לאיזה חדר כזה, שבדקו מה קרה לה..

מהר גם הוריה הגיעו לכמה חברים. היא התעוררה ורופאה התקרבה אליה.

"אלה, אנחנו צריכים לדבר." היא אמרה לה, הרופאה. היא הייתה דיי צעירה. לא יותר מ26.

"מה קרה?" שאלה אלה כ'לא יודעת'.

"אני חושבת שאת יודעת מה קרה." כוסעמממק, אלה אמרה לעצמה.

"מה?"

"תראי, אני ראיתי הרבה בנות שהגיעו לכאן חצי מעולפות בגלל חוסר הכילה שלהן, אבל אצלך זה במצב מסוכן,

כי הגוף שלך באמת לא מקבל כלום."

"נו... אז.." אלה אמרה.

"אז אם את לא רוצה לסיים כל יום שלך באשפוז אז כדאי שתתחילי לאכול."

"לא רוצה.. אני עדיין לא 40!" אלה לא ויתרה. היא ידעה שהיא חייבת להמשיך!

"מתוקה שלי, את שוקלת 38. את בתת משקל נוראי יחסית לגובה שלך. נוראי."

"מההההההההההההההההה?" היא הייתה כל כך שמחה! היא עברה את ה-40!!!! לא האמינה! "איזה כיייייייייףףףף!"

"זה לא טוב אלה. את רזה מדיי. יותר מדיי. רואים לך את כל העצמות." היא אמרה לה.

"לא אכפת לי! עברתי את ה-40!"

היא ראתה שכלום לא עובד והתחילה לדבר.

"אלה, תסתכלי.." היא הראתה לה צילומים של בנות ממש רזות. " את רוצה לסיים כמוהן? אצלב בנות שבאות

לכאן כל יום כדי לקבל כל מיני תרופות שיחזקו את הגוף שלהן, הם לא יכולות לזוז, חלקן על כיסא גלגלים בכלל.

הן הרסו לעצמן את החיים. אני בטחה שאת לא רוצה לסיים את חייך כאן, או לחיות כל חייך על כיסא גללים. נכון?"

לא היה לאלה  מה לאמר.

"אל תעשי את זה לעצמך!!!!!!!!!" היא הרימה את קולה פתאום.

"אני יספר לך משהו.. כשהייתי בגיל שלך, בכיתה ט', נכון?" אלה עשתה עם הראש 'כן'.

"עברו בראשי כל מני מחשבות על לרזות עוד קצת, אני שקלתי 50. זה דיי מעט, תמיד הייתה רזה, אבל

אני הרגשתי את הרצון לרדת עוד קצת ועוד קצת. באמת עשיתי את זה, הקאתי את הארוחות וכל דבר שאכלתי,

אפילו אם זה עוגייה. הכל.. הייתי ביחד עם חברה שלי בכל הסיפור, נעמה. "(היא הסתובבה ונשענה על הקיר כך

שאלה לא ראתה את פניה. וגם היא לא ראתה אותה.)

"נעמה עשתה הכל בשביל לא לגעת באוכל. היא לא רצתה לראות אותו אפילו. היא לא הייתה בבית הרבה בגלל

שבביתה אהבו לאכול המון.

כל הזמן היא הייתה אצלי, היינו ביחד, בלי אוכל, ימים שלמצים לא אכלנו, וכשאכלנו, הקאנו.

הגוף שלנו היה ריק במשך תקופה של חצי שנה. ריק.

יום אחד, היא הייתה אצלי, אחרי שלא אכלנו הרבה זמן, כלום לא נכנס לפה.

נעמה הרגישה לא טוב, אבל היא לא רצתה ללכת לבית חולים, כי אז היא ידעה שיגלו את זה והוריה ידעו מזה..

היא נשאה בכאבים האלה כמה שבועות שלמים, החסירה ימי לימוד שלמים בלי ידיעתם של הוריה.. "

עינייה של אלה נסגרו לאט לאט.. היא לא הרגישה טוב..

יום אחד קבענו להפגש אצלי, והיא לא הגיעה. החלטתי ללכת לבית שלה לראות מה קורה,

פתאום ראיתי אותה באמצע המדרכה, במקום צדדי שאף אחד לא רואה, שוכבת שמה.

צעקתי לה "נעמה! נעמה!" והיא לא ענתה. מהר מאוד הבנתי שזה יכול להגמר רע מאוד אם אני לא ילך לבית החולים.

לקחתי אותה איתה והלכתי לשם.

נעמה מתה ב14.6.70. הרופאים אמרו שהיא פשוט לא הפסיקה עם זה כמה חודשים, ולא אכלה כלום.

זאת בדיוק הסיבה למה ברחתי מקצוע הזה, להיות רופאה. ולמרות שאניי לא ממש מנוסה, ואני יחסית מתחילה בזה,

אז מה את אומרת עכשיו? את מוכנה להפסיק עם זה?" היא שאלה את אלה ופנייה של הרופאה, רותי, היו מכוסות דמעות.

הרופאה הסתובבה, וראתה את אלה עם עיניים סגורים.

רותי התחילה להלחץ, אחרי הכל, היא יחסית רופאה מתחילה.

היא קראה לצוות ואלה נכנסה לניתוח.

מסתבר שאלה סחבה כאבים עזים בבטן ולא אמרה לאף אחד.

היא לא באה לטיפולים וכתוצאה מזה הגוף שלה הלך ונחלש וכל המערכות בגוף קרסו..

אלה בן יוסף נפטרה בשנת 2001 בתאריך 21.3 עקב סיבוכים מחלת האנורקסיה.

"מור! בואי דקה." אלה קראה לה.

"תקשיבי, יש לי הרגשה ממש רע, אני יודעת שמשהו רע הולך לקרות.

אם באמת יקרה משהו, קחי את הכתובת הזאת, תכנסי אליה. תדעי עלי הכל.

וקחי את זה,תבטיחי לי שתקראי את זה רק אם יקרה משהו." אלה אמרה לה.

"תגידי את משוגעת. מה פתאום יקרה משהו. יהיה בסדר. רק התעלפת."

"כן.. אבל את לא יודעת למה. תלכי לבית הספר מור, ותחפשי ליד הספסל שלנו אבן גדולה חומה,

תרימי אותה ותקחי את מה יש שמה. טוב?"

"טוב, אבל את סתם פראנואידית."

-

מור נזכרה במה שאלה אמרה לפני חודש. זה כבר היה אחרי ההלוויה והשבעה כמובן,

והיא עדיין לא שכחה את השיחה.

היא חזרה אחרי כל הזמן הזה, שנשארה בבית, רובו, והתאבל על מותה של חברתה הטובה, לבית הספר.

הדבר הראשון שעשתה היה ללכת לאבן שהייתה ליד הספסל שלהן.

לקח לה קצת זמן עד שהיא מצאה את אבן, אבל אחרי זה, היא לקחה את מה שהיה קבור באדמה עמוק,

זה היה המפתח למחברת הגדולה שאלה הביאה לה בבית החולים. היא רצה הביתה, ופתחה את הספר.

מהר מאוד היא התחילה לקרוא את הכתוב, היא הבינה שזה היה היומן של אלה. לא היה כתוב שם כלום על האנורקסיה.

היא בכתה המון. כל כך הרבה. לא הפסיקה.

בסוף החוברת, היא גילתה כתובת של אתר אינטרנט, היא נכנסה אליו.

זה היה היומן שלה, היומן המלא והאמיתי של אלה.

במשך כמה שעות היא קראה דפים שלמים ושונים לגמריי מהיומן הקודם,

על החיים של חברתה הטובה, שהיא בכלל לא ידעה שקיימים.

אנוקסית? אלה אנוקסית?

היא הייתה בהלם.

עבר עוד חודש מאז מותה של אלה.

מור סיפרה להורים של אלה על היומן, והבלוג.

בלי שאף אחד ידע, מור לקחה את כל עשרות הדפים שאלה כתבה באינרנט ובחמברת,

וכתבה מזה יומן שלם ומחובר על כל סיפור חייה של אלה.

עברה שנה. מור הייתה בת 16

הספר –

– בתפרסם בכל הארץ. 

במרכזו, הסיפור של אלה, סיפור על נערה שהתמכרה למחלת האנוקסיה, מתחילת חייה ועד סופם.

נו? איך?

תגיבו.