טוב, אז הרבה זמן כתבתי את הסיפור הזה, ולמרות שזה לא פרק חדש.. זה משהו מדהים לדעתי.

תדעו קטע חוזר על עצמו, שהוא בסיס הסיפור, היה חלום שלי. אמיתי. זה משמ לא סתם.

לכו תדעו מה זה אומר. =//

בקיצור, זה ממש מרגש ואיפילו בכיתי שכתבתי חלק ממנו.

אז אני מקווה שתאהבו כי זה סיפור מאוד קשה לכתיבה.

מצאתי תמונה שנורא מתאימה לדמות. אז זאת יעל..

תהנו.

הלכתי על המדרכה שהייתה בצידי הכביש ברחוב שלי, עם התיק שלי ביד אחת וביד השנייה היה המכתב.

ברגע זה הבנתי שאין לי למי להתקשר. התייאשתי. הרגשתי הרשה מוזרה של ריקנות.

לאט לאט בלי שום ידיעה מה אני עושה, הלכתי בחושך, בגשם, ברעמים המרעידים והקור הנוראי לעבר הקו הלבן המקווקו באמצע הכביש, הסתכלתי לתוך הערפל קדימה ותוך כדי התחלתי להישכב על הכביש.

הגשם שטף אותי והרוח הקרה גרמה לי לא להפסיק לרעוד בפי ובכל גופי. הייתה צמרמורת, חום הגוף שלי עלה בפתאומיות, שמעתי מכונית מתקרבת והאורות הגדולים שלה יצאו מתוך המסך האפור שהיה קדימה.

הבטתי למעלה, על השמיים. ככה אני, שכבתי על הכביש באמצע סופת רעמים מצמררת וחזרתי בתוך ליבי, אמרתי לעצמי כמה שאני אוהבת אותם. ושיסלחו לי.

המכונית התקרבה והאורות שלה התחזקו, לקחתי נשימה גדולה פתחתי את עיני וסגרתי אותן בחזרה.

הרגשתי שזאת הייתה הפעם האחרונה שאני יסתכל על העולם, פעם אחרונה שאני יפתח את העיניים. פעם אחרונה שאני ינשום.

המכונית התקרבה, שמעתי את הרעשים שגדלים ומתחזקים. הדבר האחרון שראיתי היה המכונית.

ראיתי את הגלגלים שלה בדיוק בקו של אמצע גופי.

לקחתי אותה, את הנשימה האחרונה. עצמתי עייני, כל חיי חלפו לפני.

המכונית הייתה המרחק 2 מטר ממני.

הסתכלתי עליה, הבנתי שזה הסוף. הסוף.

-

"הגיע הזמן" אמא אמרה לי. "חשבתי שקרה לך שם משהו."

"תקשיבי אמא, אני לא הולכת לבית הספר היום." אמרתי לה.

"למה? אני לא מסכימה לזה. את חייב ללכת.. יש לך מתמטיקה וביום חמישי יש לך.."

"מבחן, אמא. אני יודעת. אני לא מרגישה טוב. תרגישי, יש לי חום." חייכתי.

"דיי יעלי, את רוצה להיכשל?" היא אמרה לי.

"את רוצה שאני ימות?" יצא לי. בטעות. היא שונאת שאני אומרת את זה. P:

"מה פתאום קטנה שלי!" היא נתנה לי נשיקה."תגידי לי אם את צריכה משהו, אני עושה קניות אחרי העבודה."

"טוב." אמרתי. שכבתי על המיטה. לבד בבית.

אז תהיתם.. מי אני?

אני יעל טל, נעים מאוד. ההורים שלי היו גרושים, אבא שלי היה גר בניו יורק, אבל שהוא בא לבקר ביום ההולדת שלי בשנה שעברה, הוא התרסק במטוס. זה בסדר, כבר התגברתי.

אין אחים, אחיות. אבל יש משהו דומה. מורן.

היא חברה הכי טובה שלי. אני מתה עליה. כזאת נשמה קטנה. אחחחח בא לי לפעמים רק לדבר איתה, שרע לי היא תמיד יודעת מה להגיד, בטוח גם לכם יש בן אדם כזה בחיים שלכם.

ממ זהו, אני גרה בחולון. עיר תקועה, אני יודעת.. אין מה לשות.

ועכשיו לבעיות הרציניות שלי..

תיזהרו, זה ממש מסובך.

יש לי חבר ילדות, קוראים לו יובל. המשפחות שלנו חברות ממש טובות.

הוא חתיך עלל. עיניים כחולות, בלונדיני. בכיתה ו' ממש אהבתי אותו, והוא אותי. אבל לא קרה כלום. אני ממש מצטער על זה. בעיקרון מאז אהבתי דיי הרבה אנשים. אבל לפני כמה זמן גיליתי ש..

טוב זה בהמשך. מורן, החברה הכי טובה שלי, ויובל עכשיו חברים. כבר שנה. כבר פאקינג שנה. גאד אני כל כך מקנאה. אני לא יכולה עם זה. אבל חכו.

יש עוד אחד. איתו אני הקושי מחליפה מילה. עומרי. אבל הוא כזה מגניב, גבווה, עם שרירים, עם הרבה חברים כזה.. כל כך חמוד. אותו אהבתי גם בכיתה ו'.. והוא – אהב אותי. אבל גם. ברוב טיפשותי לא קרה כלום.

השנה, פעם ראשונה הבנתי שאני אשכרה חולה על התחת של שניהם.

מצד אחד – יובל.. כזה חמוד, מושלם כזה.. אי אפשר לתאר..

הדבר היחיד הגרוע שיש לו, זה חברה. ועוד מורן!

ועומרי, כזה .. מושלם. מה אני יכולה להגיד. כבר אמרתי שאני אוהבת את שניהם?!

אחרי הצהריים הלכתי לחוג מחול שלי. היה דיי כיף. היה ממש כייף.

היא מצחיק, ומורן ואני לא הפסקנו להפריע.. חח.. בטח שתם שומעים מחול אתם ישר חושבים על בלט. אבל ממש לא. זה גם.. אבל יש מודרני, ג'אז, היפ הופ, יצירה וכל מיני כאלה.

יש לי חוג כזה כל יום. ריקוד זה דיי החיים שלי.. (אחח כמה שזה נשמע כמו פרומו מטורף לאיזה אודישן זוועתי של מישהו ב"נולד לרקוד") ובלי זה אני לא ממש יכולה.

"יוא את לא מאמינה, מחר יום השנה וחודש שלי ושל יובל!" כמה שזה לא מעניין אותי אלוהים!

"באמת? מזל טוב מתוקה.. מה את קונה לו?" הוו, כל חודש היא קונה לו משהו.. חודש ביחד, חודשיים ביחד, 3 חודשים ביחד, 4 חודשים ביחד.. והלאה.

"נראה לי איזה דיסק. הוא ממש אהב פעם שעברה" היא ענתה..

"טובב. איזה מזל לו שיש לו אותך.. " אבל היה לו יותר מזל אם היה איתי.

"חח כן.. " היא הסמיקה. "אז אני ידבר איתך" היא אמרה לי.. נשיקה וחיבוק והיא הלכה הביתה.

הלכתי בדרך הביתה.. וחשבתי על זה. מה יקרה אם אני ינסה לפריד ביניהם? כלום.. הם גם לא ידעו שזאת אני. ואז יובל יוכל בכלל לאהוב אותי.. אני.. אני גאון! יוא זה מה שאני יעשה!

כל הלילה לא ממש נרדמתי. חשבתי מה אני יעשה כדי להפריד בינייהםם, כדי שאז לפחות כל האפשרויות שלי יהיו.. אפשריות..

בסוף החלטתי פשוט לכתוב פתק קטן בכתב המדהים של יובל.. לידיד שלא גיא, שהוא כבר לא אוהב את מורן ושהוא אוהב מישהי אחרת..

אחרי השעתיים המשעממות ביותר של אנגלית, הלכתי למורן, אמרתי לה שאני צריכה לדבר איתה.

היא מהר התפנתה ובאה איתי לאיזה מקום שקט. הבאתי לה את הפרק.

"מצאתי אותו על השולחן של גיא." שיקרתי.

"א.." היא לא ידעה מה להגיד. הרשתי לא בנוח. שיקרתי לחברה הכי טובה שלי.

" אני לא ממש יודעת מה להגיד מורן. אני ממש מצטערת" סורי מאמי, אבל אני ממש לא.

היא התחילה לבכות וברחה משם.

בסוף היום, אמרו לי שמורן לא הגיעה לכל השיעורים האחרים.. נבהלתי. לא האמנתי שהיא תיקח את זה כל כך קשה. ידעתי איפה היא תהיה. הלכתי לשם. זה היה המקום שלה ושל יובל. הם תמיד דיברו שם, לבד.

הלכתי לשם. ראיתי אותם שם. את שניהם..מתנשקים.

נקרעתי, לא יכולתי לראות את זה.. איך אבל זה יכול להיות?! היא הייתה אמורה להיפרד ממנווו!

אוווףף. התעצבנתיייי!

כמה ימים עברו.. ניסיתי לחשוב על דרך יותר טובה.. לא מצאתי שום דבר שאני יכול לעשות.

בנתיים.. בליתי בבית.. חולה.

"יעל מתוקה. יש לך מחרתיים תור לרופא לכאבי גב שלך." אמא אמרה לי.

"סוף סוף.." אמרתי.

בזמן האחרון יש לי כאבי גב מטורפים. ממש חזקים.

ובגלל המחול אז ממש כואב לי כל תנועה שאני עושה. זה כל כך מעצבן.

אז לפני כמה ימים עשיתי צילום בגב, ואז יגידו לי מה יש לי.. ואז אני יוכל לרקוד נורמלי. :D

"אז תפני לך את אחר הצהריים. ואז גם נראה לא תהיי בחוג.. שתדעי."

"סבבה. גם ככה אני סובלת שמה מכאבים."אמרתי.

"אני שמחה בשבילך שזה הולך להיגמר קטנה שלי." היא אמרה.

יש לי! אני פשוט ינשק אותו.. והיא תראה אותנו! יוא זה ענק!

זהו החלטתי. במסיבה שתהיה ביום שישי אני פשוט ינק אותו באמצע המועדון, ואז אני יגיד שהוא זה שנישק אותי.

כבר ציינתי שאני גאונה? (:

לחמרת בבוקר שוב כמעט נכשלתי.. קיבלתי 54 במבחן בלשון. התבאסתי.

זה לא פייר! למדתי דווקא. לא כמו אנגלית, שקיבלתי 52, אבל באמת לא למדתי.

טוב, חפיף.. אני גם ככה יזייף את החתימה של אמא ואני יגיש לה בחזרה.

התרגשתי כל היום לקראת התור.. ובזמן המחשבות שלי בהיתי בעומרי היפה הזה..

שדיבר עם חברים שלו.. אחח.. שלמות.

הגיע התור שלנו להיכנס לרופא.

רעדתי. לא יכולתי לחכות כבר לתשובה שלו.

"שלום" הוא אמר.

"שלום דוקטור רבינוביץ'" אמא אמרה לו.

"היי" לחשתי.

"כן.. אז מה קורה?" הוא פינה את הדברים שעסק בהם ודיבר אלינו.

הוא קרא את הבעיה.. הסתכל על הצילום. ואזה כזה פרצוף מוזר ומפחיד..

כמו שאומרים למישהו שהוא מת ב"אנטומיה של גרי".. חח חייכתי ושאלתי..

"נוו... מה קורה.?" אמרתי באי סבלנות.

"מתוקה." אמא עשתה לי פרצוף של 'חכי'.

"יעל חמודה" הוא התחיל. " יש לך בעיה בגב, החוליות שלך משתפשפות אחת בשניה,

בגלל שאת רוקדת אז זה רק מחמיר את החוליות שלך, והחוליות יכולות בשלב מסויים להצטמצם בגלל שמופעל לחץ כבר מאוד על האזור הזה."

הייתי בשוק!

"מה זה אומר?" שאלתי.

"יעל, את תצטרכי להפסיק לרקוד. לתמיד."

"א..אמ..אהא.. מה ? "

בכיתי, ימים שלמים בכיתי.

לא יצאתי מהבית. לא יכולתי. לא יכולתי פשוט. אמא שלי סיפרה למורן, אני מאמינה שזה כבר התפשט..

בבית חרשתי על השיר

שיר מדהים, כל כך התאים ליי עכשיו. The Real Life של 3 Doors Down

 I won't stop now until

 I find a better part of me thats out there somewhere
and It cant be that far away
thats where I'll find myself
and I'll find my way out
that's where I'll find out

but I woke up to the real life
and I realized It's not worth running from anymore
when there was nowhere left to hide I found out
that nothings real here but I

 won't stop now until I find a better part of me

באו כמה אנשים לבוא לבקר, כאילו מישהו מת.

ביקשתי שילכו. אבל שיובל בא, עם מורן, כמובן. לא יכולתי להגיד להם שילכו.

דיברתי איתם, היה דווקא נחמד. צחקתי איתו. יש לו חיוך מדהים.

אבל הייתי עצובה.

המחול, החיים שלי. הריקוד. מה אני יעשה מה? אני לא יכולה בלי זה. אני כלום בלי זה. אני לא יכולה לא לרקוד. אני פאקינג לא יכולה!

גאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאד!

הם הלכו ושוב בכיתי. כל היום, כשניסיתי להבין את זה שאני לא יכולה לרקוד עוד.

הראש שלי רק המשפט "תצטרכי להפסיק לרקוד לתמיד." ככה זה מלא מלא פעמים.

כאב לי הראש, הייתי כל הזמן על כדורים. הרגשתי כמון איזה מסוממת.

אחרי שדיברתי עם מורן, החלטנו שתינו שאני ילך למסיבה.

היא לא ידעה באמת למה אני רוצה. אבל בכל זאת הייתי הולכת..

התארגנתי.. דווקא הייתי מרוצה. ככה עיפרון תכלת יפה, צללית מדהימה, השפתון היה נוצץ, והכי חשוב המסטיק, שהנשיקה תהיה טעימה. P:

רקדתי כל הערב, עם כולם. ריקודים של מסיבה, לא של מחול.

צחקתי.. נהניתי, הכי חשוב. ואז שהוא שם לבד אז באתי לידו.

דיברנו קצת. הוא כמובן לא הבין שזה הולך לקרות, אבל עשיתי את זה. הרגשתי חרא של חברה.

נישקתי אותו, והאמת, שהוא בכלל לא התנגד.. הוא המשיך. ככה היה ארוך. הרגשתי נפלא.. לא חשבתי על כלום.. מין רגע קסום כזה משהים.. כל מה שרציתי היה בנשיקה הזאת.

בזווית העין ראיתי אותה עומדת שמה, את מורן.

היא ראתה איך החברה הכי טובה שלה וחבר שלה מתנשקים, יחד עם עוד כמה אנשים המומים.

לא האמנתי שאני עושה את זה. פשוט לא חשבתי על כלום. נסחפתי. הנשיקה הזאת רק הגבירה את מה שאני מרגישה כלפיו. חוץ מזה, הוא מנשק מעוולה!

זהו, התנתקנו, והוא ראה שהיא ראתה והיא ברחה. לצערי, הוא רץ אחריה..

בגלל שכולם חשבו שאני איזה זונה סוג א' שם, נכנסתי, לקחתי את התיק ויצאתי מהמועדון.

לא תאמינו כאילו מה שראיתי שם.

מצד אחד ליד עץ עם אורות, ראיתי את מורן ויובל רבים, לפחות לא מתנשקים, זה משהו.

אבל מה שראיתי בצד השני היה לא יאומן.ץ

ראיתי את עומרי עם עדי, השרמוטה הכי גדולה בשכבה. היא הייתה חברה של כל הבנים בערך. אפילו היה לה פעם חבר בכיתה י'ב. זונה, אשכרה מתנשקים. רק זה חסר לי.

הרגשתי הכי פגועה שאפשר.

הלכתי ברגל הבייתה, בוכה, מעוצבנת, כועסת. נבהלתי ורציתי. אחרי כמה זמן הגעתי הביתה, בשלום.

נכנסתי בזהירות הביתה כדי לא להעיר את אחותי ואמא שלי. עליתי למעלה, וראיתי את אותן שוכבות על הרצפה בקומה למעלה. מלאות בדם, הטלוויזיה מפורקת על הרצפה, הטלפון היה מנותק, כל החפצים היו זרוקים על הרצפה, הבגדים שלנו היו על המיטות ועל הרצפה ובכל מקום. הארנק של אמא היה פתוח ומסביבו מפוזרים שקלים ושטר של 20 שקל.

מיד התקשרתי למשטרה. שכבתי שמה על הרצפה ליד אופיר, ובכיתי.

חיים לא ידעתי איך לבדוק דופק, ממש נבהלתי, והזמנתי גם אמבולנס.

תוך רבע שעה כבר כולם היו שם. הבית שלי הפך להיות זירת רצח או משהו כזה. (שוב פעם נזכרתי בפרקים האחרונים של 'האנטומיה של גרי'.)

השכנים היום.. חשבתי שראיתי שם את מורן, אבל הבנתי שאין סיכוי, היא כועסת עלי כמו לא יודעת מה.. היא לא הייתה אפילו מתאמצת לבוא. נראה לי. =//

ימים עברו. אופיר ואמא שכבו בבית חולים. ברור שמישהו נכנס הביתה וחיפש משהו, אבל לא ידוע כלום, מחכים שאמא שלי תתעורר. כנראה שפשוט הרביצו לשתיהן ואמא שלי  קבלה זעזוע מוח או משהו.

דיברתי עם אבא שלי, לא דיברתי איתו שנים. הוא אמר שהוא לא יכול לבוא. הבנתי שאני לבד.

דודים שלי כל הזמן באים לבקר אותי, אבל לא עוזרים בגרוש. רק שואלים כל שניה.. "את בסדר מאמי?" אווך. תסתמו בחייאת. לא אני לא בסדר. אחותי ואמא שלי בלי הכרה, פאקינג בלי הכרה בבית החולים. איך אני יכולה להיות בסדר .

עם מורן, כמובן לא דיברתי. יובל שלח לי מבטים מפחידים, אבל חמודים, פאק הוא כזה סקסי. : P

הייתי בבית החולים, התחלתי לחלק את תפקידים של האנטומיה של גרי לרופאים שם. כדי שאני לא יחשוב על זה.

פתאום ניגשה אלי רופאה (אם אתם שואלים אותי, ואתם מכירים טוב את האנטומיה של גרי, אז לה הייתי נותנת את התפקיד של כריסטינה).

"שלום,את יעל?" היא שאלה.

"כן" חייכתי, לא ידעתי מה היא הולכת לספר לי.

"אני יכולה בבקשה לדבר עם אחד קרובי משפחה שלך, הם כאן?" היא אמרה.

"לא.. אני אבל יכולה לקרוא להם שיהיו כאן עוד כמה שעות. זה חשוב?" אמרתי.

"כן, זה דיי חשוב." היא אמרה. הרגשתי שהיא מרחמת עלי.

"אז..." נו.. אז מה את רוצה.. חח

"בואי שבי." ישבו.. היא אמרה לי באיטיות שאופיר כנראה תהיה נכה.

ואמא שלי, אמא שלי קיבלה זעזוע מוח, והיא עכשיו התעוררה ולא זוכרת כלום.

הרגשתי צמרמורת בכל הגוף, רציתי שהאדמה פשוט תבלעה אותי.

רציני, ריציתי למות.

אמא שלי לא זוכרת אותי? לא זוכרת מי אני? אחות נכה? אופיר נכה?

לא נכון! זה פשוט לא נכון.

כמובן שהתחלתי לבכות. ואז בפינת המסדרון ראיתי את מורן.

היא הסתכלה עלי, הסתכלתי עליה, והיא באה לכיוון שלי.

"אני.. אני מצטערת.." אמרתי.

היא לא אמרה בכלום ופשוט חיבקה אותי.

הרגשתי נפלא. הרגשתי מושלם.

"תיהנה" צעקתי פתאום.

"מה קרהה?" היא שאלה. "הגב! הגב! אאאאאווווו!" אמרתי בצעקה.

התיישבתי בזהירות, כמה אנשים הסתכלו עלי, אבל אף רופא לא בא לבדוק מה איתי.

התיישבתי עם מורן, בכיתי, אמרתי לה שאני מצטערת, היא הבינה, היא אמרה לי שהיא ויובל נפרדו.

לא ידעתי מה להגיד, אפילו לא עניתי לה שהיא שאלה אותי למה עשיתי את זה, למה נישקתי אותו.

לא עניתי, אני לא יכולתי לשמוח עכשיו, שאופיר ואמא שלי במצב כזה, אני לא יכולה לרקוד, כנראה שעומרי לא ישים אלי לב בזמן הקרוב. קיצר, נדפקתי.

לא היה לי כוח לחשוב עוד על המטרה שלי להשיג את יובל או נדב.

נכנסתי לחדר של אמא שלי.. היא פתחה עיניים, וראתה שאני בוכה.

הבאתי לה נשיקה והיא התרחקה ממני.

היא אמרה שהיא לא רוצה שמישהו שהיא לא מכירה ינשק אותה.

לא האמנתי שאשכרה אמא שלי א מזהה אותי. לא מאמינה פשוט.

אופיר באה על כיסא הגלגלים המזדיין החדש שלה, וגם אותה אמא לא הכירה.

אני ואופיר בכינו, כל היום ביכינו.

הפלאפון שלי צלצל, זה היה יובל.

יובל:"יעל?"

אני:"יובל. היי."

יובל:"היי.. אני רק רציתי להגיד שאני מצטער."

אני:" זה בסדר."

יובל:"לא, לא על אמא שלך ואופיר. על זה שכולם ישנאו אותך ברגע שאני יגיד להם מה עשית לי ולמורן."

אני:" מה עשיתי" לא הבנתי. עשיתי.. המון דברים.

יובל:"הפתק יעל, הפתק. מה חשבת שלא נדע?"

אני:" אני..."

יובל:"מה? מה? אין לך מה להגיד, את חרא של בנאדם. זה מגיע לך! " הוא ניתק.

כוסעמק! כוסעממק! וואט דה פאאק?!?!?!

למה? למה? איך הוא יודע?! איך לעזאזל?!

אוווווווווווווווווווווווווווווווווףףףףףףףףף!

שוב, חזרתי לבכות. לבד, בשירותים של בית החולים.

הייתי עצובה, הייתה לי הרגשה רעה מאוד. מאוד רעה!

ניגבתי את הדעות מהר, מרחתי קצת מייק אפ ועיפרון מחדש. ויצאתי כמו חדשה.

ראיתי את אמא ואופיר מדברות, למרות שרופאים אמרו שלא ננסה להחזיר לאמא שת הזיכרון אופיר לא מסכימה. היא ממשיכה להזכיר לה מי היא ומי אנחנו.

היא ניסתה להסתיר את הדמעות שיצאו לה, אופיר. אבל הן כל הזמן יצאו.

עצרתי מונית כדי ללכת הביתה.

נכנסתי. הבטתי בגשם שירד. היה כבר חושך.

השענתי את ראשי על החלון הלח של המכונית. שמתי עלי את האוזניות של האמ פי.

שמעתי את Lonely Day  של Sistem Of A Down.

ירדה לי דמעה קטנה. ככה בזמן שהחיים שלי נהרסים לאט לאט.

אמא, אופיר, אבא שלא מדבר איתי, מורן.. שהשלמנו אבל היא בטח כבר שמעה מיובל על הפתק, יובל, אך יובל, זה נראה לי כבר כל כך אבוד. נראה לי שכבר אין לי ממש רגשות אליו אחרי איך שהוא דיבר אלי היום בבית חולים. ועומרי, שנראה לי יצטרף לכל שאר האנשים ששנאו אותי אחרי שהם ידעו על הפתק, ולא ידבר איתי. כנראה שהוא לא ידע לעולם שאני אוהבת אותו. והמחול, המחול, המחווול! אני לא יכולה לרקוד בגלל שגב המפגר הזה,

הרס לי את החיים, הרס לי את פאקינג חרא חיים האלה. לקחו לי הכל, לא נשאר לי כלום.

הסתכלתי בגשם שמרטיב הכל, בחושך, בפינת הרחוב היה זוג בגיל שלי, מתחת למטריה.

הם התחבקו, נראו כל כך טוב, הם הרגישו שהם בחלום, שהם במקום הכי שמח שיכול להיות בחיים שלהם.

לעומתי, המקום הכי עצוב..  התקפלתי בתוך עצמי ובכיתי.

שילמתי לנהג וירדתי בבית של מורן.

"היי מורן נמצאת?" שאלתי את אמא שלה.

"כן בטח יעלי, קרה משהו?" היא שאלה.

"לא." ברור שקרה. נכנסתי הביתה.

"היי" היא הסתכלה עלי מוזר.

"היי" אמרתי.

"אני מצטערת. מאוד." אמרתי.

"צרי לי מהבית. עכשיו. חתיכת זונה."

"מורן, אני כל כך מצטערת באמת!" אמרתי.

"איך את יכולה יכלבה? איך?!?!!" היא אמרה.

"סליחה" אמרתי והתחלתי לבכות.

"דיי! צאי מפה יצומי אחת! נמאס ממך!" הלכתי משם.

מהר רצתי הביתה.

נכנסתי וראית הכל הפוך, עדיין חוקרים את מה שקרה בבית.

נכנסתי לחדר, הפעלתי גלגלצ' ושמעתי את השיר הישן של אבריל לאבין, WHY.

Why, do you always do this to me?
Why, couldn't you just see through me?
How come, you act like this
Like you just don't care at all

Do you expect me to believe I was the only one to fall?
I could feel I could feel you near me, even though you're far away
I could feel I could feel you baby, why

It's not supposed to feel this way
I need you, I need you
More and more each day
It's not supposed to hurt this way
I need you, I need you, I need you
Tell me, are you and me still together?
Tell me, do you think we could last forever?
Tell me, why

Hey, listen to what we're not saying
Let's play, a different game than what we're playing
Try, to look at me and really see my heart

Do you expect me to believe I'm gonna let us fall apart?
I could feel I could feel you near me, even when you're far away
I could feel I could feel you baby, why

It's not supposed to feel this way
I need you, I need you
More and more each day
It's not supposed to hurt this way
I need you, I need you, I need you
Tell me, are you and me still together?
Tell me, you think we could last forever?
Tell me, why

So go and think about whatever you need to think about
Go ahead and dream about whatever you need to dream about
And come back to me when you know just how you feel, you feel
I could feel I could feel you near me, even though you're far away
I could feel I could feel you baby, why

It's not supposed to hurt this way
I need you, I need you
More and more each day
It's not supposed to hurt this way
I need you, I need you, I need you
Tell me

It's not supposed to hurt this way
I need you, I need you
More and more each day
It's not supposed to hurt this way
I need you, I need you, I need you
Tell me, are you and me still together?
Tell me, do you think we could last forever?
Tell me, why

התחלתי לכתוב על פתק, בכתב קטן במיוחד כשדמעותיי שוטפות את הדף.

קיפלתי את הדף, הכנסתי למעטפה.

מהר שמתי כמה בגדים בתיק ולקחתי קצת כסף אם.. אני יעבור משהו שאני אצטרך אלי כסף.

סגרתי את החדר של הדלת וראיתי את הטיפות דם שנשארו במקרה של אמא ואופיר.

שוב, שוב בכיתי. נמאס לי. נמאס לי לבכות כבר!!

יצאתי מהבית.

הלכתי על המדרכה שהייתה בצידי הכביש ברחוב שלי, עם התיק שלי ביד אחת וביד השנייה היה המכתב.

ברגע זה הבנתי שאין לי למי להתקשר. התייאשתי. הרגשתי הרשה מוזרה של ריקנות.

לאט לאט בלי שום ידיעה מה אני עושה, הלכתי בחושך, בגשם, ברעמים המרעידים והקור הנוראי לעבר הקו הלבן המקווקו באמצע הכביש, הסתכלתי לתוך הערפל קדימה ותוך כדי התחלתי להישכב על הכביש.

הגשם שטף אותי והרוח הקרה גרמה לי לא להפסיק לרעוד בפי ובכל גופי. הייתה צמרמורת, חום הגוף שלי עלה בפתאומיות, שמעתי מכונית מתקרבת והאורות הגדולים שלה יצאו מתוך המסך האפור שהיה קדימה.

הבטתי למעלה, על השמיים. ככה אני, שכבתי על הכביש באמצע סופת רעמים מצמררת וחזרתי בתוך ליבי, אמרתי לעצמי כמה שאני אוהבת אותם. ושיסלחו לי.

המכונית התקרבה והאורות שלה התחזקו, לקחתי נשימה גדולה פתחתי את עיני וסגרתי אותן בחזרה.

הרגשתי שזאת הייתה הפעם האחרונה שאני יסתכל על העולם, פעם אחרונה שאני יפתח את העיניים. פעם אחרונה שאני ינשום.

המכונית התקרבה, שמעתי את הרעשים שגדלים ומתחזקים. הדבר האחרון שראיתי היה המכונית.

ראיתי את הגלגלים שלה בדיוק בקו של אמצע גופי.

לקחתי אותה, את הנשימה האחרונה. עצמתי עייני, כל חיי חלפו לפני.

המכונית הייתה המרחק 2 מטר ממני.

הסתכלתי עליה, הבנתי שזה הסוף. הסוף.

מקווה ממש שאהבתם.

33>