אז, איך עובר עליכם השבוע?
השבוע שלי האמת... לא יודעת איך להגדיר אותו... פעם הוא בעלייה חזקה ופעם הוא בנפילת כוחות מתמדת.. אבל... אני אצטט פה איזו זמרת.."אלו החיים..." או שמא se la vi...
האמת, שדבר משונה אבל באמת פורץ חומות קרה השבוע, מצאתי את הבלוג הישן שלי. לא, אני לא עומדת לפרסם כתובת..
אבל מצאתי שם כל מני דברים שכתבתי בתקופות יותר ופחות טובות...
החלטתי לפרסם 2 מהדברים שכתבתי שם... שניהם באותה תקופה בערך... אמנם די חובבניים מבחינת הכתיבה שלהם, אבל ממש לא חובבניים בתוכן, ככה אני רואה את זה לפחות.
אז הנה לכם הקטעים, מיד נמשיך.. 
השיר העצוב- כתבתי והמשכתי...
נתתי אך לא קיבלתי..
שלחתי אליכם יד, ולקחתם בחזרה
צעקתי לעזרה, ועשיתם כאילו כלום לא קרה.
זעקתי מבפנים, ואתם הייתם שם בקן האוהבים.
נטושה כמו חתולת רחוב שחורה,
מנסה למצוא את האור בקצה המנהרה
.
באת אלי, ניסית ונגעת,
כל חיי נמסו אל דמעה קטנה.
באת אלי כמו חיה רעה, יצאתי מאצלך כמו מכשפה.
את חיי לקחת בדמעה,
אותם לא אשיב עם בדיחה...
אתם, כן אתם- שם בצד-
שלא תחשבו שלא ראיתי, שלא הזלתי דמעה
על ספור אהבה שנגמר במנוסה.
הסתכלתם, בהיתם ועכשיו זה נגמר.
עכשיו אני שוב כמו כלום, כמו אפר.
נגסת בי כמו אגס ביום לח.
רועדת כאילו אתה משהו זר.
לקחת אותי אל הרחק, אי שם.
חזרתי עם דם, דם שלא נמחק.
והשיר השני:
בטעם מלוח
את לא מפסיקה. הצעקות שלך מהדהדות בחדרו הוא מפחד שעוד מעט, ממש קצת, עוד רגע, אולי עכשיו-תרימי כסא ותזרקי עליו מרוב כעס. הפנים שלך אדומים והעיניים נעוצות אשמה והמילים מידי פעם מתבלבלות כי את כל כך מופתעת שאת מצליחה להוציא את הכל החוצה, גם בחלומות לא חשבת שתוכלי.
אתה כל כך מקווה שכשתסיים לצעוק תחכה ולא תברח, כי אתה יודע שלא תוכל לקרוא לה שתחזור, ואתה רוצה לומר לה, אתה חייב, שתבין, לא בכוונה. היא טוענת שאין לך רגשות אבל איך זה יכול להיות אם אתה יודע מה זה להזדהות עם הכאב ואם לא ובאמת אין לך, אז מאיפה בא העצב הזה ומה זה אומר העקצוצים האלו בלב, מתחת לנפש?
הדופק שלה מאיץ והעיניים הופכות אטומות וגדולות כמו כדורים ואתה דואג שתכף היא תקבל התקף לה ותתמוטט וזהו, ואז לא תוכל להסביר. אתה לא מפריע לה ולא קוטע אבל בפנים רוצה שתשתוק כבר, דיי! תפסיקי את לא יודעת שום דבר עלי ושום דבר על שום דבר, ומאיפה כל הכעס הזה בא בכלל.
אבל כשבסוף היא משתתקת פתאום המילים נעלמות לך. היית בטוח שהכל יזרום אבל השקט עומד בניכם כמו חומה בנויה מרגשות, וכבר אתה חושב שאולי עדיף שהיא תמשיך לצעוק. היא מאוכזבת. אתה רואה בעיניים שלה שקיוותה כל כך שתגיד משהו, משהו שיפצה, משהו שעושה טוב לשמוע אחרי כל זה. תשקר לי כבר, זה לא אכפת לי, והיא כמעט מבקשת, אבל אתה לא מסוגל. הדממה כבדה יותר מבטון וכל מילימטר של אויר טעון בחומר שאף פעם לא ייווצר שוב בניכם. היא מפילה את ידיה בבת אחת לצידי גופה ומרימה אליך עיניים בוהות. אתה לא אומר כלום. אתה רוצה לצעוק אבל אין משהו מספיק חזק שתוכל להגיד שיהיה שווה להפר לכבודו את השקט הקדוש שהשתרר. והיא הולכת.
את חושבת על הספה שהוא יושב עליה, חומה ומאובקת וישנה ורוויה זיכרונות, ומדמיינת איך קרני השמש הראשונות של הבוקר מתגנבות לחדר, שנורת האור התלויה עדיין דולקת בו באור של ריחוק, ואיך שהשמש מבעד לתריס מאירה על הרהיטים הדוממים. אז את נזכרת שבעצם אין בחדר הזה חלונות, ואת יוצאת לבדך לרחוב הריק ואת חושבת-איזה שקר כל היופי הזה. כל בוקר השמש קמה וחושפת את הכיעור שלנו ומציגה אותו באור שונה, מחממת בקניה את הקור האנושי ומסתירה את הפצעים הפתוחים בין השיחים.
את זוכרת שלדמעות יש טעם מלוח אבל כבר שכחת את המגע שלהן על הלחיים שלך ואיך זה מרגיש כשמשהו משלך נוגע בך ברכות, ואולי זו את בעצם שאין לה רגשות.
לדמעות של עכשיו אין טעם, הן סתם מים שזורמים קצת על הלחיים, מזדחלים להם כל הדרך. ובסוף לא יגיעו לים, אלא לאחד הנהרות, אולי לירדן, כי שם המים לא שקופים וניטרליים.
את זוכרת שבפעם האחרונה שביקרת בירדן, הבטת במים העכורים וחשבת שכן, לכאן בטח מגיעות הדמעות של השקר. ולים מגיעות רק הדמעות המלוחות שיש בהן רגשות,ככה מספרים. פעם כשהלכת לים, טעמת את המים עם קצה הלשון וחשבת שבטח עכשיו את מחזיקה בפה את הכאב של אדם אחר והרגש שלו הוא חלק ממך וזהו, עכשיו אתם מחוברים. וניסית לנחש לפי הטעם מה קרה לו, ומה הסיבה,ולמה בכית.
ורצית לבוא ולהשעין את הראש שלו על הכתף שלך. ילד קטן עם עיניים גדולות שאמא לא קנתה לו את הצעצוע שביקש או בחורה צעירה עם שיער ארוך שאהובה עזב אותה או זקנה שמאסה בקושי החיים וקרסה תחת נטל הזיכרונות.
ואולי הים הוא רק ים והכחול שלו, הצלול, הוא רק בגלל שהוא כל כך גדול וכל העולם משיר אליו את מה שיש לו להגיד ולצעוק כמו שהיא עכשיו צעקה עליך והכאב שלה נשפך לים וצבעו שחור, שחור כמו העיניים הגדולות שלך התמזג עם הכחול ירקרק והתערבב עם דמעות אחרות.
אתה חושב שבפעם הבאה שתבוא לים, אולי מחר, תנסה לאתר כמה טיפות של כהות של מים בין כל הזרמים. שבטח היו שייכות לה,ואתה אומר לעצמך שבטח בגלל אנשים כמוה, שהכאב שלהם לבדו יכול למלא את כל האוקיינוס, בגללם אולי הים אף פעם לא ייגמר.
ואת מנסה לכעוס עליו על מה שנתן לך לעבור ולא יכולה כי את יודעת מה הוא רצה להגיד לך גם בלי שפתח את הפה, ומסתכלת בהשתקפות שלך בחלון של מכונית חונה ורואה ילדה יפה עם עיניים שקופות שאפשר לראות דרכן כל הדרך עד לנפש ולחיים רטובות ואף אדום ושיער מתערבל סביב ברוח, ואת לא מצליחה להיזכר איזה טעם יש לדמעות.
למען האמת זה נכתב למונולוג והפך להיות משהו אחר...
טוב, ומה הלאה?
ישנתי בבסיס והייתה לי טראומה נוראית, היה כל כך סוער ומפחיד.. בסוף מצאתי את עצמי נכנסת לבוטקה וישנתי שם ליד השומר... חחח, רק אני עושה שטויות כאלו...
טוב, אני הולכת לישון.
אני אוהבת את כולכם.
ותודה, תודה ענקית לכל מי שעזר ועוזר לי.. אתם אבן דרך בחיים שלי.
תודה.
והנה קצת תמונות של חברים ואנשים טובים מהעבר...(תקופת הבצפר)
סוף כיתה ט' מימין:רועי,טל, אנוכי, שלכת,מרט ואלעד(למטה)
יומולדת 18 של בולי. מימין: שלכת, אלונצ'וק ואנוכי.
יומולדת 17 שלי... בבית לפני הבצפר.
בבצפר... מימן- מרט, אנוכי, קטיה וג'ניה...
סמינר בכיתה י' או י'א שלכת ואני...
יומולדת 17 השמח... אספי ואני!
ביומולדת, שלמה שחף, המורה והאגדה... ואנוכי...
טלושקה ואנוכי...
בכיתה... י' נראה לי.. אצל שלכת בבית... בבנות תותים קצפת והרבה שטויות. אבא שלה קרא לנו- תותות זועמות...
גם ביומולדת... מימין: אלעד, הדסי, צידון ועומריקו!
חחח, צידון עבד מין...חחח
גם אצל שלכת...חחח איזה קרועות...
וזהו... הנה קצת טעימה מפעם... יה לי מאוד נחמד להיזכר, רציתי שתחוו את זה קצת ביחד איתי...
אני אוהבת אתכם המון!!!! את כולם...
וזהו... יאללה, סופ"ש מתקרב ובא לו!!!!
נ.ב
הכותרת היא ציטוט מסרט, המשפט ממש הצחיק אותי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
