"איפה נעלמת כל היום?!" שאלה אותי דנה כשהתפרצה לחדרי עם המפתח הרזרבי "כל היום אני מחפשת אותך!" הציבה עובדה והמתינה למוצא פי, "אההה...סתם...הסתובבתי בעיר, הייתי בלי הפלאפון"
"מה זאת אומרת, הסתובבת בעיר? איפה הסתובבת? עם מי?"
"טוב מה זה החדר חקירות הזה? מה נהיה איתך??" תקפתי מעט.
"כי אני כל היום מנסה להשיג אותך ואת נעלמת! איפה היית?"
"עם גלעד..."
"גלעד?! מה בדיוק עשיתם???" הוריד המרוקאי במצח התחיל להתנפח לה קצת.
"סתם עשינו יום כיף בעיר..." אמרתי ואז הוספתי "לא קרה כלום אין לך מה לדאוג"
"אני לא אוהבת שאת מסתובבת איתו!"
"אז מזל שאני לא שואלת אותך!" אמרתי בתקיפות וקטעתי את השיחה בעודי מדליקה סיגריה ויוצאת למרפסת. "טוב לא התכוונתי לריב איתך" אמרה "אני בסך הכל דואגת לך"
"אין לך מה לדאוג לי, במיוחד לא בהקשר של גלעד, הוא מקסים והוא אחלה בנאדם!" בזה סיימנו את השיחה הזאת.
היא התיישבה לידי על אחד הכיסאות שגנבנו באחד הלילות כדי לשדרג את הגינה ונח שם עכשיו יתום. המשכנו לדבר על הא ועל דא ובלי לשים לב כבר הגיע שלוש לפנות בוקר ומצאנו את עצמנו מנסות להשתלט על הפיהוקים שתקפו אותנו. "וואי אני חייבת להכנס להתקלח" אמרתי בגמגום עייף שלווה בפיהוק והתרוממתי באיטיות מהכיסא. "אז כנסי להתקלח אני עפה לחדר שלי, אני אבוא בבוקר להעיר אותך!" אמרה ונתנה לי נשיקה קלה על השפתיים אך לא קמה מכיסאה. נכנסתי למקלחת כשהיא עוד מסיימת את הסיגריה המי יודע כמה שלה לאותו לילה. כשיצאתי גיליתי שהיא עדיין שם, אבל לא במרפסת אלא במיטה, מכוסה בפוך שלי עד הסנטר וכבר חולמת את החלום העשירי בערך היא כל כך יפה כשהיא ישנה . נשכבתי בזהירות לידה כדי לא להעיר אותה ולמרות העייפות פשוט לא יכולתי להרדם, הבטתי בה דקה ארוכה, מתפעלת מיופיה כשהרגשתי אותה מושכת אותי בעייפות עליה, היא חיבקה אותי חזק ומילמלה "אני אוהבת...." וכך נרדמנו.
'ערב מחלקה', כולם מדברים על זה כבר שבוע בלי סוף כאילו זה הדבר הכי גדול שקרה כאן מאז התפרקות היי פייב. מנהל המחלקה החליט להשקיע בנו סוף סוף ולהראות טיפת הערכה על תרומתנו הרבה תכלס סתם בה לו לראות אותנו שותים ומתנהגים כמו מפגרים וסגר לכבודנו את אחד הפאבים היותר נחשבים באילת לערב שכולו מחלקת מזון ומשקאות. כולנו שוחררנו מוקדם מהעבודה וכל האגף שלנו במגורים נראה כאילו מינימום מישהו מארגן חתונה, כולם מסתובבים במסדרונות בהיסטריה, עם ג'ינסים ושמלות אבל בכפכפים פרוותיות. חלק רצות במסדרונות עם פן, מחפשות מי ישרוף להן את השיער הפעם וחלק כבר התחילו לתדלק את עצמם עם כוסות וודקה רדבול.
בערך בתשע וחצי הגיע גלעד ובידו בקבוק 'אפטר שוק' אדום. הוא נעמד בכניסה לחדרי, נשען על המשקוף וחייך את החיוך המדהים הזה שלו "את נראית לי מיובשת, את צריכה לשתות משהו!" פסק וניגש לכיוון מדף הכוסות. "אני צריכה למצוא מה ללבוש, זה מה שאני באמת צריכה עכשיו!!" אמרתי בציניות תוך שאני שולפת את כל תכולת הארון שלי ומפזרת אותה על המיטה, "כל מה שתלבשי יהיה לך יפה, את לא צריכה להשקיע יותר מדי..." מלמל גלעד קצת נבוך ואני רק זרקתי חצי חיוך והמשכתי במלאכה הסיזיפית שלי.
בג'ינס וחזייה הסתובבתי ברחבי החדר בחיפוש אחר חולצה כשאחת לכמה שניות אני שבה על עקבותיי לכיוון השולחן ומרימה כוסית לחיים עם גלעד. עד שיצאנו כבר הספקנו לשתות שלושת רבעי בקבוק בצ'ייסרים. האלכוהול התחיל להשפיע ושנינו היינו מאושרים מתמיד.
הגענו למקום ובכניסה, על תקן מארחת, חיכה לנו אבישי המנהל היקר שלו "אני מבין שגם אתם לא סומכים עלי והעדפתם לתלדק בבית, אהה?" חייך והחווה לנו בידו להכנס.
בתפריט להערב: אלכוהול חופשי, נשנושים מכל המינים כולל חטיפים, פחמימות לסוגיהם, מגוון סושי מטורף ואפילו 'על האש' קטן ביציאה מהמקום.
באמנותי להערב: קריוקי....אוי הבושות. אני יוצאת מנקודת הנחה שאלוהים בדיוק ישן או היה עסוק או משהו כי אם הוא ראה את מה שהלך שם אני בטוחה שהוא לא סולח לנו על החטאים האלה המון המון גלגולי חיים. הרסנו בערב כל שיר ישראלי שקיים ואפילו כמה לועזיים. גם דנה בסופו של דבר נשברה ועלתה לשיר דווקא לא כזאת גרועה הכולרה הרהרתי תוך שהיא קורעת לעצמה את הגרון עם "פז'ו צבאית" של עברי לידר, מקדישה לי אותו בעיניים, יודעת מה השיר הזה עושה לי בגוף. בעוד ששתינו מנותקות לגמרי ממה שקורה סביבו תלש אותי גלעד מההזיה ששקעתי לתוכה בתרומתו האדירה של אחוז האלכוהול בגוף שלי "מאמי נראה לי אני הולך הביתה, אני בקושי עומד על הרגליים, איפה המפתח של הקטנוע?" הסתובבתי אליו וראיתי כמה הוא חיוור, כנראה שתה יותר מדי. "מאמי אולי תיקח מונית?" אמרתי וליטפתי את זיפי זקנו הקטנים "לא לא זה בסדר אני יכול לנהו..." ועוד לפני שסיים את המשפט כבר סימן טריטוריה של קיא לידינו "טוב יאללה בוא, לא קטנוע ולא נעליים. אני לוקחת אותך למגורים, תתקלח ותישן אצלי. אתה לא יכול לעלות ככה הביתה. אתה לא תשרוד ת'נסיעה" אמרתי והתחלתי לפלס לנו דרך בין כל השיכרוים מדי שכנראה שכחו לרגע שהם צריכים להתייצב, בדיוק כמונו, בשמונה בבוקר לעבודה. בשניה שיצאנו מהפאב רץ גלעד לשיח הקרוב וגם אותו השקה במיצי הקיבה שלו. הוריתי לו להשאר שם ולא לזוז וחזרתי פנמה כדי להביא לו מים. בעודי נשענת על הבר ומנסה לסמן לברמן שיגיע, הרגשתי מישהו מחבק אותי מאחורה ומדביק לי נשיקה חייתית בצוואר, הסתובבתי באינסטינקט וראיתי את חיוך מילין הדולר שלה מרחק נשימה מהפרצוף שלי, ואגב נשימה, אז נשימה רווית אלכוהול, מאוד. בלי לחשוב פעמיים הדביקה את שפתיה שלי והתחלנו להתנשק שם, מול כל המחלקה. כשעצרה לשניה הבטתי בה ושניה לפני שנישקה אותי שוב סובבתי את הראש וצרחתי לברמן שיביא לי מים. החזרתי אליה את המבט ואמרתי לה באוזן "לא נמאס לך לעשות לי את זה? אני עפה מפה." ללא קול שאלה אותי 'לאן?' וכשעניתי למגורים לחשה לי באוזן "אז חכי לי שם, רק מסיימת פה ובאה לישון איתך כפיות..." היא נתנה בי את המבט החתולי הזה שלה, רציתי לרצוח אותה באותו רגע אבל שמרתי על קור רוח ועניתי באדישות "גלעד בא לישון אצלי, נדבר בבוקר" הסתובבתי והלכתי משם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זן נדיר