בועה ושמה ’’אילת’’

"את מוכנה להסביר לי מה נהיה איתך???" צרחה עליי נעמה, מנהלת חדר האוכל, "או שאת מסטולה לגמרי מאתמול או שאני לא יודעת מה עף איתך, אבל את האמת זה גם לא ממש מעניין אותי כרגע! תתאפסי על עצמך ותתחילי לעבוד כמו שצריך או שאני בועטת אותך מפה!" היא המשיכה לצעוק ואני רק בהיתי בחוסר אונים ברצפה והנהנתי בכבדות עם הראש.

מהרגע שהגענו לעבודה אני מנסה להתחמק ממנה. אני לא מסוגלת לחשוב על כלום חוץ מההשפלה הנוראית של אתמול. אני מתעבת את הבחורה הזאת. כולה מסתובבת בחדר האוכל כמו טווס, מלאה עד אפס מקום באגו של עצמה ומסריחה משחצנות. מסתובבת ומחלקת הוראות כאילו המקום של אבא שלה. היא מטריפה אותי לגמרי בהתנהגות שלה, איך היא יכולה  פשוט להתעלם ממה שקרה אתמול ולהתנהג כאילו הכל כרגיל?!

הסתובבתי בחדר האוכל כמו זומבי, מנותקת לגמרי ממה שקורה שסביבי. מפילה מגשים, שוברת צלחות, מתעלמת מאורחים ובכללי פשוט נראת כאילו עוד שניה אני יורה בעצמי וזה במקרה טוב שלא אחליט פשוט לרסס את כל מי שסביבי.

"את מוכנה להתאפס על עצמך? את מעצבנת את נעמה והאמת שגם אותי.." אמרה לי דנה אחרי המגש השני שבטעות העפתי באוויר על כל כליו. "עזבי אותי..." מילמלתי והתחלתי לאסוף את השברים בלי להביט עליה אפילו לשניה. ראיתי את נעמה מתקרבת בצעדי ענק, הרמתי את ראשי והבטתי בפניה, היא נראתה כאילו עוד שניה היא הולכת להתפוצץ. הווריד המרוקאי פימפם לה בצד המצח והעיניים בערו. היא נעמדה מולי ובדיוק כשנראה שהיא עומדת להתחיל לנשוף עלי להבות אש עצרה אותה דנה ואמרה "נועה, מה קורה? לא מתאים לך להתנהג ככה..". הבטתי אל נעמה בהפגנת התעלמות מוחלטת מדנה ואמרתי "שמעי אני...אני לא במיטבי, אולי תשחררי אותי הביתה?". נעמה נראתה מעט מופתעת מהבקשה, לרגע התערער בה הכעס אך שניה לאחר מכן היא התאפסה על עצמה וענתה "נראה לך באמת? אם הייתי יכולה להרשות לעצמי לוותר על אנשים עכשיו כבר מזמן הייתי בועטת אותך! עכשיו תסיימי לנקות פה ותחזרי לעבודה!" נתתי בה מבט חודר ולפתע דמעה זלגה מעיני. ארשת הפנים של שתיהן השתנתה פתאום. הן לא ראו אותי בוכה מעולם, לא האמינו שאני מסוגלת להזיל דמעות. עמדתי שם ולא זזתי, מביטה בשתיהן בעוד הדמעות מתחילות ליפול מעיני בלי קול. "לכי הביתה..." לחשה נעמה והפילה את ראשה לכיוון הרצפה, כנראה מרגישה שלא בנוח להביט בי. "תודה" אמרתי חזק וברור והסתובבתי ללכת.

נכנסתי למלתחות, להחליף בגדים ולשטוף פנים. נעמדתי מעל הכיור והבטתי במראה, שיערי היה פרוע ועיני נפוחות ואדומות. פתחתי את הברז ומילאתי את כפות ידי מים במטרה לשטוף פנים אך פרץ דמעות הקדים אותי ושטף אותן בעצמו. הרגשתי את הבחילה עולה וסחרחורת מטורפת תקפה אותי. הלב התחיל לפעום בפראות והנשימות נהיו כבדות. קרסתי. נפלתי על ברכיי וכולי רועדת. הכל הסתובב סביבי במהירות מופרזת, כל הגוף נתקף בכאב כולל והרגשתי שאני נחנקת, לא מסוגלת לנשום. הייתי על סף התמוטטות עצבים ושניה לפני שהתעלפתי הרגשתי שתי ידיים מרימות אותי מהרצפה וגוררות אותי לכיוון הספסל. היא השכיבה אותי על הספסל וכרעה מולי, על הרצפה. עצמתי עיניים בעוד שהיא מנגבת זיעה ממצחי עם מטלית קרה ומנסה להרגיע את הרעידות. "שתי" הגישה לי בקבוק מים ולאחר שהבינה שאני לא יכולה להחזיק אותו השקתה אותי לאט לאט. "את חייבת לנשום יותר לאט ילדה שלי" לחשה וליטפה את שיערי.

לאחר כמה דקות שנראו לי כמו נצח נרגעתי והצבע חזר לפניי. "תודה..." לחשתי בקול רועד לדנה שחיבקה אותי קרוב אליה מפחד לאבד. "מה קרה לך קטנה? מה עבר עליך?" שאלה, ואני רק רציתי לצלול למיטה ולסיים את היום הזה. "קחי אותי הביתה פיוז..." ביקשתי, "אולי עדיף שנעלה לבי"ח או קופ"ח נבדוק מה קרה?" ענתה באימהיות. "לא...אני רק רוצה לנוח פיוז" לחשתי ועצמתי עיניים בעודי מניחה את ראשי על חזה ובידי אוחזת את ידה קרוב קרוב ללב. היא הרימה אותי על שתי ידיה ונשאה אותי לעבר האוטו מחוץ למלון ולקחה אותי למגורים, השכיבה אותי במיטה ונשארה איתי עד שנרדמתי.

אין לי מושג כמה שעות ישנתי, אבל כשהתעוררתי היא עדיין הייתה שם. יושבת על הכורסא בקצה החדר עם הרגליים על השולחן ובוהה בספר שבידה, למרות שברור שכבר לפחות שעה היא לא העבירה עמוד והייתה עסוקה בלנדוד במחשבות.

נעצתי בה את מבטי מספר דקות עד שהרימה את עיניה וראתה שאני ערה. "מה קורה?" לחשה בשקט ולא זזה מילימטר. לא עניתי, רק הבטתי בעיניה וניסיתי להבין עם עצמי מה לעשות עכשיו. עד לפני כמה שעות לא הייתי מסוגלת להסתכל עליה, עכשיו פתאום הכל נרגע. היא שוב הפיוז הקטן שלי, אותה בחורה שאני כל כך מעריצה ואוהבת. אבל למה? למה אני לא מצליחה להמשיך לכעוס עליה?

"את תמשיכי לשתוק ככה עוד הרבה זמן?" שאלה בציניות מאוסה. "לא...פשוט אין לי מה להגיד לך." אמרתי וקברתי את ראשי בשמיכה.

"אולי נתחיל מזה שתספרי לי למה את עושה לי פרצופים מהבוקר?" אמרה בקול רם מדי וזרקה עלי את הספר כמבקשת תשומת לב.

"מי עושה לך פרצופים? צאי מהסרט..." מילמלתי בקטנוניות מופרזת.

"את...אני לא מכירה אותך מאתמול, קרה משהו, תתחילי לשפוך." אמרה ומשכה מעליי את השמיכה באגרסיביות.

"אוקיי, רוצה את האמת?" שאלתי בחדות ופניתי לכיוון הקומקום.

"רק את האמת..." אמרה בביטחון מופרז ובמבטה הובילה את צעדיי.

"בגלל אתמול בלילה. חתכת לי באמצע כמו כלבה, השארת אותי לחכות לך פה כמו מטומטמת. יש לך מושג כמה משפיל זה הרגיש?" יריתי לכיוונה.

"אוקיי....." הסתובבה ומילמלה בשקט כמו מחפשת איפה לקבור את עצמה עכשיו.

שתיקה.

"טוב זאת הייתה הפאוזה הדרמטית שלך, מה עכשיו?"

"מה עכשיו?" שאלה כשגבה עדיין מופנה אלי.

"הסבר? התנצלות? שקר כלשהו? העיקר שתגידי משהו ולא תשתקי, כי זה רק גורם לי להרגיש עוד יותר מטומטמת!" העלתי מעט את הטונים.

היא הסתובבה אלי והתיישבה על המיטה באנחה כבדה "בואי לפה.." הושיטה לעברי את ידה וכשנענתי משכה אותי לשבת לידה כשפתחה להגיד: "אני מצטערת, אני יודעת שזה היה מסריח אבל...אבל תאמיני לי שעשיתי את זה רק בשבילך..."

עיניי נפערו ועל פניי נפרש מבט מפקפק, אבל לא טרחתי להגיד מילה ורק חיכיתי שתמשיך כי הרי חייב להיות היגיון מסוים מאחורי השטויות שהיא מוציאה מהפה.

"אל תעשי לי את הפרצוף הזה..." היא המשיכה והוסיפה "את יודעת כמה את חשובה לי וכמה אני אוהבת אותך. פשוט לא רציתי לפגוע בך. אמרת לי אתמול משפט שנתן לי חתיכת כאפת מציאות, אמרת שאת לא מאמינה שאפשר כל כך לאהוב בנאדם ובאותה מידה כל כך לשנוא אותו. אני לא רוצה שתשנאי אותי. אם זה היה קורה ביננו היו שתי אופציות: הראשונה שתתאהבי בי לגמרי ואני יאכזב אותך והשניה שתקומי בבוקר ותשנאי אותי כי תרגישי שניצלתי אותך. את מכירה אותי הרי, אין לי בעיה לשכב עם מי שבא לי מתי שבא לי ולא לדפוק חשבון יום למחרת, לא רציתי שזה יהיה איתך ככה. החברות שלי יותר מדי חשובה לנו בשביל שאני ידפוק אותה בחצי שעה. זה לא שווה את זה. העדפתי לקום וללכת ושתכעסי יום יומיים מאשר לעשות את זה ושתשנאי אותי לכל החיים. אני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד אותך, את חלק חשוב מדי בחיים שלי, את הבנאדם היחידי שבאמת מכיר אותי והדבר האחרון שאני רוצה זה לפגוע בך או לאבד אותך. ובאותו רגע פשוט נבהלתי שזה מה שהולך לקרות. פחדתי שתקומי בבוקר ותביני שעשית טעות בגלל שהיית שיכורה ושתאשימי אותי שניצלתי אותך במקום לשמור עליך..." היא סיימה כשכל פניה שטופות דמעות.

"פששששש..." שיחררתי מבין שפתיים קמוצות, נעמדתי והתחלתי למחוא כפיים בציניות כשאמרתי "ממש מונולוג מהוואגינה הרבצת עכשיו אה??" שאלתי בכעס והוספתי "מי את שתחליטי מה טוב או רע בשבילי? מה אני רוצה או לא רוצה לעשות ואת מי אני יאשים או לא יאשים סוף? יש לך מושג בכלל כמה זמן חיכיתי לרגע המזוין הזה? ואתמול שסוף סוף היה לי אומץ את חתכת לי כמו כלבה! למה?? כי את פחדנית! אם זה לא קרה אתמול זה כבר לא יקרה לעולם, פיספסת את הרכבת פיוז..." עכשיו כבר צרחתי וגם עיניי כנהרות שוצפים. "אני מצטערת...." מילמלה וניסתה לאחוז את ידי בעיניים מבריקות ואז נעמדה ומבטה השתנה כשאמרה "בעצם אני לא! אני לא מצטערת כי אני יודעת שעכשיו את מדברת מכעס אבל יום אחד תביני שעשיתי לך טובה ותודי לי על זה!".

"אל תעשי לי טובות, לא צריכה ממך כלום מטומטמת! התודה היחידה שיש לי לתת לך זה על הטיפול היום, מעבר לזה מבחינתי את יכולה לתפוס ת'רגליים שלך ולעוף לי מהחדר!!!" צרחתי עליה וכל הכעס שהיה עצור בי התפרץ פתאום. היא הביטה בי קפואה מט של גועל על פניה "את חולת נפש נועה..." אמרה בייאוש והסתובבה לכיוון הדלת. "לא נועה, זה מיני בשבילך! איבדת את הזכות לקרוא לי איך שאת רוצה!" היא יצאה בדרמטיות והחלה צועדת במהירות במסדרון כשצרחתי אחריה "וצאי לי כבר מהחיים! הרסת לי את הבריאות! למה הכרתי אותך בכלל!!" טרקתי את הדלת קרסתי על שתי ברכיים כשאני אוחזת את ראשי בין ידיי ומייללת כמו חיה פצועה. לאחר כמה דקות התרוממתי במהירות, שטפתי פנים ובאינסטנקטיביות תפסתי את הקסדה והמפתחות ויצאתי עם האופנוע להרים.