בועה ושמה ’’אילת’’

שבוע עבר מאז שברחתי. לא עשיתי שום דבר יוצא דופן במיוחד וכל כך הרגשתי בבית, אבל משום מה הרגשתי שמשהו חסר. משהו בהתנהלות השגרתית מדי גרם לי להרגיש שהכל המשיך כרגיל – בלעדיי. ההרגשה הנוראה הזאת שכולם המשיכו הלאה ורק אני נשארתי עם תקוות אבודות וחלומות על העבר. הם התגברו על זה שעזבתי, מצאו תחליפים, ואני? אני עדיין מתרפקת על נוסטלגיות וזיכרונות מאושרים כאילו קרו לפני יומיים. התחלתי להרגיש אבודה. לא מצאתי את עצמי. החזרה לצבא יושבת לי על הכתפיים כמו שק בטון ומנגד הרצון למצוא את מקומי מחדש פה בבית לא מרפה. מצאתי את עצמי מסתובבת בעיר שעות על גבי שעות חסרת מעש וכיוון, מחפשת תעסוקה בזמן שכולם בעבודה ואני בסוג של נופש-לא-נופש.

*איפה את?* העיר אותי ה-SMS משנת צהריים ארוכה מדי שנבעה משעמום מוחלט.

*במגורים...משתעממת למוות ומחכה לך* החזרתי בחצי חיוך.

*תתארגני ובואי למרכז, מחכה לך שם* החזירה לי דנה ועוד לפני שסיימתי לקרוא את ההודעה כבר הייתי מחוץ לדלת בדרך למרכז.

התיישבנו בפאב הקבוע שלנו שהיה שמור לארועים מיוחדים, בפינה הקבועה בקצה השמאלי של הבר וחיכינו לרועי, הברמן הקבוע, שיגיש לנו, כהרגלו, וויסקי למרות שביקשנו בכלל משהו אחר.

"שוב התחלתן לשתות בצהריים? חשבתי שיצאתן כבר מהתקופה האלכוהוליסטית" שלח רועי במבט מתחכם ושתינו התעלמנו בהפגנתיות מוחלטת.

"סוף סוף..." זרקתי לאוויר ונעתי באי נוחות על כיסא הברים המסתובב.

"סוף סוף מה....?" שאלה דנה בחשדנות ובידה הרימה לי את הסנטר כדי לתפוס את מבטי.

"סוף סוף את מקדישה לי קצת תשומת לב אחרי שבוע שאני פה..." עניתי וכולי רועדת.

"הייתי עסוקה, מלא עומס בעבודה. אל תשכחי שאת באת לפה לחופש אבל אני עדיין בתוך השגרה שלי ומי כמוך יודע כמה היא עמוסה" תירצה לי דנה וחיפשה עננים לא קיימים בתקרה.

"לא נמאס לך לשקר לי? חשבתי שעברנו את השלב הזה, למה באמת את מתחמקת ממני?" זרקתי לה לפנים בחצי צחוק והרבה רצינות.

"אני מצטערת..." לחשה בהיסוס, שוקלת אם להמשיך או לשנות את הכיוון, ואז המשיכה ברעד "קצת מוזר לי שאת פה, היה לי כל כך קשה להפרד ממך וכבר התרגלתי לרעיון שאת לא פה לעוד הרבה זמן ופתאום חזרת לי, אני לא יודעת כל כך מה לעשות עם זה"

הבטתי בה שעה ארוכה בחשדנות ואז פתחתי לומר "מה זאת אומרת לא יודעת מה לעשות עם זה? קצת יחס לא יזיק...זרקתי הכל קיבינימאט רק בשביל לבוא לפה ולהיות קרובה אליך. דפקתי לעצמי את השירות סופית וסביר להניח שאני אשב תקופה ארוכה בכלא צבאי עם כל הבלאגן שעשיתי להם. המינימום שאת יכולה לעשות זה לפנות לי קצת זמן בתוך הלו"ז 'הצפוף' שלך ולא להתנהג כאילו אני בכלל לא כאן!" הרגשתי את גוש הדמעות כבר חונק את גרוני.

"היי! אל תאשימי אותי בזה שברחת! אמרתי לך לא לעשות את זה, זו בחירה שלך נטו!!" תקפה אותי בחזרה.

"סליחה?!?!" שלפתי במבט מלא זעם והוספתי בכעס "מי קדחה לי חודש לפני הגיוס לשבות רעב כדי שלא יגייסו אותי?! מי טחנה לי במוח להלחם להגיע לבסיס באילת כדי שאני אהיה קרובה אליה כי היא 'לא מסוגלת להיות בלעדי'?! מי בכתה לי כל לילה לעזוב הכל ולחזור אליה כי היא 'כל כך זקוקה לי לידה'?! מי???? פיוז אל תטריפי אותי! אני פה בגללך ואת מתייחסת אלי כאילו את בכלל לא מכירה אותי!" דמעה ירדה פאק! שנים לא בכיתי ומאז שהכרתי אותה אני כמו איזה מפעל לדמעות, איך היא מצליחה לעשות לי את זה?!?!

"טוב די לצעוק ודי לבכות. הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו זה לריב איתך. נכון שקשה לי בלעדיך, ואין בכלל ספק שקשה לך בלעדי וזה ממש לא חשוב עכשיו מי אשם במה שקרה, עכשיו את פה וזה מה שחשוב." אמרה בפאסון מוחלט. "איזה טעות, יאללה איזה טעות, מה בכלל חשבתי לעצמי. הייתי צריכה לעשות את מה שהבטחתי לעצמי שאני יעשה ביום שאני אעזוב. הייתי צריכה להתנתק ממך וזהו, למחוק אותך מהחיים שלי ולסגור את התקופה הזאת באיזה פינה חשוכה בלב וזהו." מילמלתי ספק לה ספק לעצמי.

"די נו אל תגידי את זה, את יודעת שלא יכולת לעשות את זה וגם לא הייתי נותנת לזה לקרות. אני לא אוהבת שאת מדברת ככה" אמרה ומשכה אותי לחיבוק, עוטפת אותי בשתי זרועותיה קרוב לחזה שהסגיר הכל, אין דפיקות לב מהירות, אין נשימה מואצת. היא לא מדברת מהלב. היא רגועה לחלוטין. זהו, איבדתי את המקום שלי אצלה, או שלחילופין הפכתי לברורה מאליו. היא יודעת שאני לא אוותר. יודעת שאין לה ממה לפחד. היא אומרת מה שאני רוצה לשמוע וחושבת שזה יעבוד, כמו תמיד. לא הפעם פיוז, לא הפעם  הפעם אני אצליח, אני חותכת. לא חוזרת. קורעת אותה מהחיים שלי ומתפוגגת במסך עשן כבד, עם כל הפירוטכניקה, הבאזז והשואו שרק אני יודעת לייצר.

"אני אוהבת אותך" לחשתי לתוך צווארה ודמעה מלוחה נפלה מעיני על כתפה. "גם אני" ענתה במכניות ושיחררה את האחיזה.

ישבנו שם עוד כמעט שעה. דיברנו על הא ודא, אבל את המתח אפשר היה לקרוע עם סכין.

צליל חיוג....ועוד אחד....ועוד אחד....היא שוב מסננת, אני שונאת את ההרגל המגונה הזה שלה .

ישבתי במרפסת עם הפלאפון ביד אחת וכוס וודקה רד-בול ביד השניה. מחייגת ומנתקת שוב ושוב, לוקחת לגימות גדולות ומדי פעם קמה למקרר למלא את הכוס מחדש או להחליף שיר בסטריאו הקולני מדי.

האלכוהול התחיל לטפס כבר מזמן ואיתו היצר האלים והכועס שטבוע בי עוד מגירושי הוריי כשדרשתי תשומת לב בדרכים לא אידאליות  וכבר שנים שאני עובדת על לרסן ולהשתיק אותו. אסור לי לשתות יותר מדי, את זה אני כבר מזמן יודעת. שום דבר טוב לא יצא לי מעודף אלכוהול, במיוחד לא כשאני חושבת עליה.

שוב צליל חיוג....ועוד אחד.....ועוד אחד....מענה קולי נשאיר לה הודעה? עדיף שלא .

העצבים התחילו לזרום, הפיוז האחרון התפוצץ, אני מכירה את השלב הזה כל כך טוב. הידיים מתחילות לרעוד ללא שליטה – מרגישה את הדם זורם בטירוף, מבעבע ובוער מחום פסיכולוגי. השפתיים מתכווצות, הנחיריים מתרחבים, העיניים נפקחות למלוא גודלן וחושפות להבות שמתערבבות בגוון הירוק חום שהיא כל כך אוהבת. הצוואר מתקשה, הגב מתוח לדום יציב וכל החושים מתחדדים. נשימות קצובות ומתונות, ריאות מתמלאות ומתרוקנות באוויר, דואגות להזרים את הכעס לכל חלקי הגוף בדיוק מושלם אם רק הייתי יכולה עכשיו להרוג מישהו במכות . שונאת את ההרגשה הזאת. עכשיו יש שתי אופציות: הראשונה – התמודדות! למצוא אותה ולפרק את כל הכעס המצטבר עליה ולהסתכן בלאבד אותה לתמיד, וכמובן שישנה האופציה השניה, זאת שתמיד הייתה מנת חלקי הצנועה ששמרתי לזמנים הקשים, הפתרון האולטימטיבי לכל הבעיות – בריחה.

התחלתי לארוז בהיסטריה, זורקת דברים למזוודה בלי לקפל ובלי לחשוב פעמיים. לאסוף ולארוז את כל הזכרונות כמה שיותר מהר, שחס וחלילה לא יספיקו לברוח החוצה מהמזוודה ולהזדחל לי ללב.

בלי לחשוב יותר מדי נסעתי לתחנה המרכזית שיכורה לגמרי, מקווה בכל ליבי שנותר מקום פנוי על האוטובוס.

שעתיים כבר עברו בנסיעה ואני עדיין עם עיניים לחות מדמעות ובטן מתהפכת מהשילוב בין האלכוהול והעליות של אילת. קוראת את המכתב שהיא נתנה לי, ביום שעזבתי, שוב ושוב. הדף כבר בלוי ומזכיר מפית מרוב קיפול חוזר. חלק מהאותיות כבר מזמן נמחקו או נמרחו מכל הדמעות שהספקתי להזיל על הנייר.

קיפלתי את הדף בפעם השלישית לשעה האחרונה בדיוק כשהרגשתי רטט בכיס לענות או לא לענות? שלפתי את הפלאפון מהכיס וגיליתי הודעה: *איפה את?* בהיתי בהודעה דקה ארוכה שנראתה כמו נצח, עוצרת את עצמי בכח מלענות, אבל לא מצליחה לסגור את המכשיר, *בדרך הביתה...להתמודד עם הטעויות שלי אחת ולתמיד...* כתבתי וסגרתי את המכשיר לאחר השליחה. פתאום תחושת ריקנות עצומה מילאה אותה. הרגשתי נקייה. אין יותר כעס, אין פחד, רק קצת ייאוש. התבגרתי עוד קצת. הגיע הזמן להתמודד עם החיים שלי. עצמתי עיניים והשענתי את ראשי על מסעד הכיסא. הרגשתי את הפלאפון רוטט בהיסטריה בכיס. היא מתקשרת. היא נבהלה. הוצאתי את הבטריה מהמכשיר בלי לפקוח עיניים והכנסתי בחזרה לכיס. חיוך קטן נפרש על פניי. רגועה.