בועה ושמה ’’אילת’’

"מה אתה צריך?" שאלתי את המלצר החדש שעמד מולי חסר אונים בין כל המולת הלקוחות בשעת העומס בבריכה.

"מה..?" גימגם המלצר בהפתעה נוכח התייחסותי אליו.

"מה אתה בשוק? שאלתי מה אתה צריך, דבר זריז אין לי את כל היום בשבילך!" יריתי במבט אדיש.

"ארוחת המבורגר וקולה לרום סרוויס..." אמר ואז הוסיף "ואת לא חייבת להיות כזאת כלבה!".

"סליחה?!" פלטתי בתדהמה עקב העצה המיותרת שלו.

"מה את בשוק? המבורגר וקולה, ותעשי את זה זריז כי אין לי את כל היום בשבילך!" אמר לי בחצי חיוך של מנצחים.

"אוקי..." חייכתי וצחוק קל נפלט לי כשהוספתי "0-1 לך, איך אמרת השם?"

"גלעד..." אמר והצביע על התג השמי שהיה מחובר לכיס חולצתו.

"נעים מאוד, מיני..." אמרתי והושטתי את ידי ללחיצת יד.

הוא לחץ את ידי וזרק לי קריצה.

הגשתי לו את המנה והמשכתי להתעסק בשאר הלקוחות תוך שאני עוקבת בחצי עין אחרי הליכתו המהירה והזקופה. בוחנת את שרירי ידיו ושיערו הקצוץ בקפידה דווקא חתיך הבחור...ומשעשע.

"אפשר סיגריה?" זרקתי לגלעד שישב בפינת עישון וחיפש נמלים ברצפה.

"מה..?" התעורר לפתע מהחלום בהקיץ שצלל בו לרגע והביט בי.

"מה אתה בשוק...?" התחלתי להגיד בחיוך כשהצטרף לדבריי וסיים עימי את המשפט: "סיגריה, ותעשה את זה זריז, אין לי את כל היום בשבילך!". שנינו צחקנו בעוד הוא שולף סיגריה מהקופסא, שם בפיו, מדליק ומגיש לי אותה.

"יפה לך, לומד מהר..." אמרתי בהתגרות.

"משתדל..." ענה באותו הטון.

"אז איך השם אמרת?" שאלתי כבדרך אגב אני כל כך גרועה בשמות שזה בלתי נסבל, אני חייבת למצוא לזה פתרון.

"גלעד" אמר וכדי לא להשאר חייב הוסיף "מבטיח לך שאחרי לילה איתי את כבר לא תשכחי את זה לעולם.." חצוף! מאיפה האומץ. אבל אני דווקא מבסוטה על הבנאדם הזה! לא פראייר!

"פשששש, מישהו מפרגן לעצמו אה?" עניתי בעוקצנות וחייכתי קלות תוך שאני מאפרת באלגנטיות ולא מזיזה את מבטי מעיניו.

"אמרו לך פעם שאתה דומה רצח ל...."

"ג'וני דפ?" הוא ניסה להשלים לי את המשפט.

"האמת התכוונתי להגיד אייל גולן....אבל בסדר גם ג'וני דפ עובר" אמרתי בקלילות והוא נתן בי מבט קצת מתבאס מההשוואה הלא כל כך מחמיאה.

"אז כמה חדש אתה ברום סרוויס?" שאלתי והתיישבתי מולו על ארגז משא הפוך.

"האמת שאני לא בדיוק חדש, התחלתי לעבוד ביולי אבל הספקתי לעבוד רק יומיים כשקראו לי למילואים בגלל המלחמה. לפני שלושה ימים חזרתי ממילואים והיום חזרתי לעבודה, אז אני לא בדיוק חדש"

"וואלה...ואיפה עשית מילואים? זאת אומרת איפה שירתת בצבא?" שאלתי בהתעניינות, בכל זאת אני אוטוטו מתגייסת, שווה לצבור ידע.

"לוחם, סיירת מטכ"ל, קצין, השתחררתי סרן" אמר בגאווה וניפח קצת את החזה.

"פששש כבוד..." אמרתי בחיוך מרוצה הנה מישהו שאמא תהיה מאושרת אם אני אביא הביתה, אבא בכלל יהיה מבסוט.

המשכנו לשבת ולדבר בלי לשים לב לזמן שטס ולעבודה ששכחנו לחזור אליה.

מאז שהתחלתי לעבוד במלון רכשתי חיבה אדירה למיכל ההליום הענק שניצב בפינת הרום סרוויס. מדי הפסקת צהריים הייתי מתיישבת עם תורני הרום סרוויס ליום הנוכחי ובמשך קרוב לחצי שעה היינו שואפים הליום ומדברים שטויות בקול המצחיק הזה שעושה ההליום. כיוון שתחלופת העובדים במלון זהה כמעט במדויק לקצב תחלופת הבולבולים שרואה בחורה עובדת מתל ברוך ביום, כל פעם אנחנו צריכים ללמד שוב ושוב את החדשים את נפלאות ההליום ואת המסורת עתיקת היומין שלנו להפסקות הצהריים.

הגעתי לחדרון הרום סרוויס כהרגלי לאחר ארוחת הצהריים ומצאתי את גלעד יושב בפינת החדר עם פרצוף עייף ומיואש כשהצבע הלבן של חולצתו נראה בסה"כ כקטמים מבין כל שאריות הקפה והחלב המוקצף שהשפריצה עליו המכונה כשניסה להכין קפה הפוך. "צריך עזרה במכתב?" חייכתי קלות כשנשענתי על  משקוף הדלת, "איזה מכתב?" הוא הביט עליי מופתע. "מכתב הפיטורים שלך, אתה נראה כאילו מיצית את עצמך לגמרי כבר" והנה החיוך היפה הזה שלו מבצבץ. "לא לא זה בסדר, לא מתפטר כל כך מהר. בסה"כ יום קצת עקום..." הוא הושיט את ידו כדי שאעזור לו לקום מהרצפה "אני יודעת מה יעודד אותך...את מסורת ההליום כבר לימדו אותך?" שאלתי בחיוך ערמומי, הוא הגיב במבט מבולבל והניד בראשו לשלילה. "אוקיי, אז אני חושבת שהגיע הזמן..." אמרתי וסגרתי את הדלת כדי לא להתפס. לקחתי בלון מהמגירה, מילאתי אותו בהליום והגשתי לו אותו "המשימה שלך היא כזאת: שאף את ההליום, תתקשר לחדר האחרון שפתח בקשה ותשאל אותם לשביעות רצונם מהשרות" הוא הביט בי קצת המום ואמר "מה נגנבת? עם הקול של ההליום? הם יבינו שאני מסתלבט עליהם והם יתלוננו עליי..."

"לא אם תגיד שאתה מנכ"ל המלון ותתנצל על הקול שנוצר לך בגלל דלקת חריפה במיתרי הקול"

"את חולת נפש אה?"

"אוי נו באמת..זאת משימה ממש פשוטה...עשינו פה דברים הרבה יותר גרועים!"

"זה התחזות למנכ"ל! אני לא רוצה שיפטרו אותי!"

"שפן..."

"שפן? אני אראה לך שפן!" אמר ברוגז והרים את שפורפרת הטלפון.

כשניתק תפסנו שנינו התקפת צחוק מטורפת ולא הצלחנו להרגע עד שלפתע נפתחה הדלת  ודנה עמדה בכניסה "אה פיוז? מה המצב?" שאלתי וניגבתי עוד דמעה שלא הצליחה להחזיק את עצמה בפנים מרוב צחוק. "מה קורה פה?" שאלה בכעס.  "כלום סתם...צוחקים קצת" אמרתי בחיוך המרוח מאוזן לאוזן הידוע לשמצה שלי. "תחזרי לעבודה" סיננה בשקט ומבט עצבני נפרש על פניה. "יש לי עוד עשר דקות הפסקה" אמרתי בתקיפות וכבר לא חייכתי. "טוב תעופי מפה, אני לא מרשה לך לשבת ברום סרוויס, הם צריכים לעבוד ואת מפריעה להם!" אמרה ובידה החוותה לי לצאת מהחדר. בדיוק שעמדתי לפתוח את פי ולענות היא נתנה בי את המבט המאיים הזה שלה שתמיד מקפל אותי. התרוממתי מהכסא ולפתע שמתי לב שאני אוחזת בידו של גלעד פאק...כמה זמן אנחנו כבר מחזיקים ידיים? שיחררתי במהירות את האחיזה מידו ופניתי לכיוון הדלת כשהוא אמר "דברי איתי שאת מסיימת לעבוד!" לא הגבתי ויצאתי מהחדר כשמאחורי שמעתי את הדלת נטרקת ואת דנה מתחילה לדבר בטון המתנשא-מאיים הזה שלה. חזרתי לעבודה אבל כל מה שיכלתי לחשוב עליו באותו רגע זה האם מה שהיא ראתה באמת הפריע לה, ואם כן....אולי כדאי לנצל את נוכחותו של הבחור באזור.