היה לי חלום נוראי אתמול. חלמתי שהיה לי בולמוס, ובאתי למזווה לקחת אוכל. כל המשפחה שלי היתה בבית, ההורים, האחים, כולם. והם היו במטבח.

אז לבשתי סוג של קפוצ'ון ענקי כזה, כדי שאני אוכל להכניס לתוכו את האוכל שאני רוצה לקחת בלי שאף אחד יראה. נכנסתי למזווה, שבדרך כלל ריק מממתקים ומלא באוכל בריאותי, ופתאום היה בו את כל המאכלים שאני אוהבת. עוגיות, עוגות, חטיפים, כאילו הסופר עבר אלינו הביתה. התחלתי להעמיס את הכיסים, הייתי תקועה במזווה איזה שעה, פשוט מעמיסה אוכל, מגלה עוד ועוד אוצרות, וכבר נראיתי כמו איזה סנטה קלאוס עם בטן מרוב אוכל ששמתי בכיסים, ואז אח שלי נכנס. הוא אומר לי כזה: "סופי, פניתי לעזרה מקצועית. אם את רוצה את יכולה לצאת מזה, זה לא לנצח". ועוד כל מיני כאלה, ואני פשוט מתה שהוא יתחפף משם כדי שאני אוכל לקחת את כל האוכל שלי ולהתחיל לבלוס. ואז הוא בא לצא והוא שואל אותי: "רגע, מה את רוה שאני אגיד לכל מי שבחוץ?".

ואז בדיוק התעוררתי. הרגשתי כזאת הקלה, שזה רק היה חלום ושלא דפקתי לעצמי את הדיאטה, פשוט אין לתאר כמה שמחתי.

קמתי לבוקר של יומולדת. אז יותר מדי חגיגות לא היו. אחותי ואני בכאסח, מזל טוב לא שמעתי ממנה. המתנה הכי גדולה שקיבלתי מאמא ואבא תהיה היום, חיפוש דירה חדשה עם שותפים בת"א, לכבוד השחרור. אהה, וגם 500 ש"ח, שעדיין לא החטתי מה אני עושה איתם. כנראה שאני אוציא אותם על בגדים, כשאני אגיע למשקל היעד. יש לי מין רצון כזה להעביר לדירה החדשה רק בגדים רזים ויפים, שיהיה לי ארון יפה,  ומושלם [מבפנים כמובן], ושבגדים גדולים ומזעזעים פשוט לא יכנסו אליו. מידה 38 לא תהיה בו. ב-כ-ל-ל.

נשאר לי עוד 33 ימים להגיע ל-50 ק"ג. בקצב של 4.5 ק"ג בשבוע, אני מאמינה שאני אצליח. אני מרגישה את השינוי, את העצות קצת יותר בולטות, את הקלילות כשאני רצה. עכשיו אסור לי להישבר, כי הגעתי לנקודה שבה בדרך כלל הירידה נהיית יותר איטית ובה אני נשברת. אסור, אסור, אסור. אני אצליח.

שיהיה שבוע טוב ומוצלח לכולן!