אפעם לא איבדתי מישהו קרוב.
אף פעם לא חוויתי מוות של בן משפחה או חבר .
הסבים שלי חיים ברוך השם, וגם סבתא שלי, והסבתא השניה נפטרה עוד לפני שהכרתי אותה כך שזה לא כואב לי.
תודה לאל, באמת תודה לאל שכל מי שהכרתי ואני מכיר חי וקיים .
היום בפעם הראשונה נפטר מישהו שאני מכיר.
לא חבר, לא קרוב משפחה, בכלל לא מישהו קרוב ואפילו לא מישהו שאני מכיר כ"כ טוב.
הוא אבא של חבר.
נפטר היום בבוקר, לא ידוע איך.
כולם הסתובבו היום עם פרצוף אבל, כל החברים שלו. כל מי שהיה היום היה עם פרצוף תחת, לא דיברנו, היינו עצובים.
החבר לא הגיע היום .
אני מכיר את אבא שלו רק בשם שלו ושאני ראיתי אותו אז זה היה בקטע של הי בי ומה נשמע כזה..
אבא שלו היה חברמן כזה שכל החבר'ה הכירו ואהבו.
לא בכיתי, אבל בפנים כאב הלב .
התבטלו המון דברים שהיו אמורים להתקיים בשבוע שבועיים הקרובים ..
בעודי הולך היום בשכונה , ראיתי את כל שלטי האבל על האב .
נעמדתי מול השלט וקראתי..
ידעתי שגם החבר יעבור שם ויראה.
התסכלתי על השם. על השם שלו, של הבן אדם הזה.
ועלו בי דמעות, ולאט לאט עלה הבכי, ולא שלטתי בזה.
עמדתי מול השלט הזה ופרץ מתוכי בכי גדול, אמנם אני לא כל כך מכיר אותו, אבל עצם המחשבה על זה..כל הקטע הזה.
הוא לא הספיק לראות את בנו מתחתן, מביא ילדים, מסיים לימודים, מתגייס ..
הוא נפטר ממש בפתח השנה החדשה . ב1.1.2008 .
איזה התחלה ...
נח ויירהאוך יהי זכרו ברוך .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
