בשביל מה? בשביל מה אני צריך את זה עכשיו? היה לי כיף ככה, לבד. ממורמר וציני. רע לאנשים. אם הייתי רואה משהו מעניין הייתי רץ על זה. בידיעה מלאה ובדעה צלולה כשל סחי בלאטה שבסוף אני אתאכזב או אאכזב. כרוניקה של כישלון ידועה מראש. אבל לפחות הייתי מזיין ככה.
ומה עכשיו? הראש שלי עסוק בכל מיני מחשבות מטומטמות על איך ולמה,ומתי והאם. וזה לא שלא הייתי שם. הייתי בריבוע הייתי. אבל הייתי בן 17. ילד. לא שהיום אני כזה בוגר יותר, אבל החיבוטים על הפגוש לימדו אותי דבר אחד או שניים.
"המפקד ,אני מרגיש עייף"
"י' אתה לא מרגיש עייף. אתה לא מרגיש כלום. אתה גבר-אין לך רגשות.אתה מקסימום מרגיש רעב. מובן?"
(דיאלוג חושפני בין טירון למפקדו-ביסנ"מ אי שם בדרום הארץ)
וככה זה צריך להיות. בשביל מה כל הרגשות האלה? הרגשות הם יצירת השטן שנועדו להפריע במהלך התקין של החיים. הם גורמים לך לשכוח דברים, לחלום בהקיץ. איך אני מוציא את עצמי משם עכשיו? הרגשות גורמים לך לראות את הדברים כפי שהיית רוצה שיהיו, מעוותים את המציאות.
והכל עובר בכיף,והמתח הקטן הזה בינכם,שהולך וגדל, ואתה-כאילו הולך על מסילת רכבת ויודע שבסופו של דבר מתישהו אתה תתנגש בקטר ותעוף קיבינימט ויקח הרבה זמן לאסוף את החלקים שלך. אבל שתעצור? מה פתאום! אתה הרי אוהב,בעננים,מאוהב, דלוק על-, או לא משנה איך תקרא לחרא הזה, ואתה מסטול ממשהו שאין לך מושג מהו,לא רואה בשיט את האופק אבל יודע שהוא שם. ותם יודעים מה? אין שם אופק. רק תהום. תהום ענקית שתיפול לתוכה ורק בנפילה, הסטלה תעבור ואתה תשאר שם, לא מבין איך נתת לזה לקרות.
שבוע טוב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
