"צדק צדק תרדוף" - ביסוד המשפט הישראלי עומדת שאיפה כנה לצדק, צדק מוחלט. צדק שיושג בכל מקרה ומקרה, צדק שגם ייעשה וגם ייראה. מסיבה זו התברכנו במספר עצום של חוקים, וכל חוק הוא אוסף בלתי-נדלה של כללים יפים שכל מטרתם לגרום לתוצאה צודקת. מכל כלל יש גם יוצאים מן הכלל, אף הם מנוסחים יפה ונותנים מענה לכל מצב שבו יישום אחד הכללים לא יהיה צודק "בנסיבות העניין". קשה להגיע לשלמות, ומדי פעם מתעוררת הזעקה שבמקרה זה או אחר לא עזרו כל הכללים וכל היוצאים מהכלל, והצדק לא נעשה. ושוב יושבים טובי המשפטנים על המדוכה, מנסחים תיקון לחוק, והכנסת מאשרת את התיקון אחרי שלוש קריאות ואין-ספור ישיבות של ועדת חוקה, חוק ומשפט.
ומנגד, יודעים העוסקים במשפט את האמת המרה: לא ניתן לנסח חוק כל כך אוניברסלי שיביא צדק תמיד ובכל מצב. הכלי שהומצא כדי להתגבר על הבעיה הוא שיקול הדעת של השופט, אשר מוטל עליו לבדוק את "תום הלב" ואת "הסבירות". בכוחם של שני המושגים האלה לגבור על כל הוראת חוק ועל כל התחייבות של בעל דין. אם יש לך זכות, עליך להשתמש בה בתום לב ולעשות זאת תוך זמן סביר. אין ספק שנשמע יפה, ואין ספק שבמקרים מסוימים אין דרך אחרת להגיע לצדק. אבל יש גם בעיה. גם לצדק, כמו לכל דבר, יש מחיר. המחיר הוא עומס בבתי המשפט. כאשר כל סכסוך פעוט בין האזרחים מובא להכרעת השופט, והשופט צריך להחליט מי מהצדדים היה "יותר תם לב" מחברו, אין להתפלא שבתי המשפט לא עומדים במשימה. והעיקר, על כל מקרה שבו נעשה הצדק באמצעות בחינה מדוקדקת של "תום הלב" ו-"הסבירות" אפשר למצוא מקרים שעשיית הצדק נכשלה בהם בגלל העומס: התמשכות ההליכים גרמה לעינוי דין, שופט עייף טעה בהפעלת שיקול דעת, פשרה בלתי-ראויה נכפתה על מי שזכאי להרבה יותר.
בקטע הבא אביא דוגמה לחוק רע (לדעתי האישית, מדובר בחוק הגרוע ביותר במדינת ישראל) שביטולו יחסוך את הצורך לדון באלפי תיקים בשנה.
שמעון דיסקין
בבלוג זה
בכל הבלוגים
