קו ישר

גבירותיי ורבותי, הרשו לי להציג בפניכם  את המועמד המוביל לתואר הנכסף "החוק הישראלי הגרוע ביותר" ושמו בישראל חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963. התחרות אמנם קשה ומועמדים רבים לא יוותרו בנקל, אבל אני מאמין במועמד שלי, ולא רק משום שנולדתי באותה שנה. 

בפשטות, קובע החוק  כי מי שפוטר מעבודתו או התפטר בנסיבות מסוימות יקבל פיצוי בגובה משכורת חודשית לכל שנת העבודה באותו מקום. ומי שהתפטר ככה סתם, לא יקבל דבר. בקטע הבא אסביר כיצד גרם החוק לפקק ענק בבתי הדין לעבודה, וכאן אתייחס לפן הכלכלי בלבד. המשמעות הכלכלית של החוק כפולה. ראשית, הוא מטיל עלויות נוספות על המעסיק אשר באות לידי ביטוי בהפחתת השכר "הרגיל". חישוב העלות הנוספת אינו פשוט. גם אם לצאת מהנחה, הרחוקה מהמציאות, כי המעסיק יכול להעריך את ההסתברות לכך שייאלץ לפטר עובד זה או אחר בעתיד, רבים הסיכויים שחובת התשלום תיווצר כתוצאה מגורמים שונים שאינם בשליטתו. למשל, אם עובד יתפטר מסיבות רפואיות, או יעתיק את מקום מגוריו ליישוב באיזור פיתוח, או אפילו אם יפרוש לגימלאות. הלכה למעשה, מעסיק חייב להפריש (בפועל או רעיונית) את סכום פיצויי הפיטורין המלא לכל עובד ועובד, וזה הסכום שציבור העובדים מפסיד, כאשר רק חלק מהסכום חוזר אליו בעתיד (לאלה שיהיו זכאים לפיצויים). שנית, החוק שם מחסום כלכלי בפני עובד שרוצה להחליף את מקום העבודה. הדבר פוגע באפשרויות הקידום שלו הן במפעל שהוא עובד בו (המעסיק לא ימהר להעלות שכרו של עובד כאשר ידוע לשני הצדדים כי ההתפטרות תגרום להפסד הזכות לפיצויים), והן מחוץ למפעל. בסיכומו של דבר, עיקר הפגיעה, כרגיל, באותו ציבור שהחוק בא להגן עליו: העובדים מקבלים משכורות נמוכות יותר ומתקדמים לאט יותר בעבודתם. 

לחוק גם השלכות שליליות באופן כללי. המשק המודרני זקוק למוביליות גבוהה של עובדים המוכנים לעבור מענף לענף וללמוד תחומים חדשים. החוק פוגע בנכונות העובדים לחפש תחומים חדשים לפיתוח כשרונותיהם ובתחרותיות המשק הישראלי בכפר הגלובלי.  

שמעון דיסקין