קו ישר

אחד האמצעים להפחתת העומס בבתי המשפט הוא צמצום זכות הערעור. המבקש לערער על פסק דין של בית משפט השלום צריך לא רק  לשלם אגרת הערעור, אלא גם להפקיד ערבון להוצאות הצד השני, וסכום הערבון בבית המשפט המחוזי נקבע, ככלל, על סך של 15,000 ש"ח. אם להביא בחשבון שהמפסיד בערכאה הראשונה צריך לשלם גם את הסכום שנפסק לחובתו (ביצוע פסקי דין כספיים לא מעוכב כתוצאה מהגשת ערעור עליהם), וגם שכר טרחת עורך דין שייצג אותו בערעור, מגיעים למסקנה המתבקשת שלא כל אחד מסוגל לממן את הליך הערעור, וייתכן שיוותר עליו גם אם חושב שנגרם לו עוול.

בנוסף, בתי המשפט הנהיגו  שני כללים, אשר מביאים לדחיה כמעט אוטומטית של ערעורים רבים. אחד מהם הגיוני בהחלט, ולפיו ערכאות הערעור אינן מתערבות בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הראשונה על יסוד התרשמות בלתי-אמצעית מהעדים. הכלל השני בעייתי יותר. לפי אותו כלל, ערכאות הערעור לא מתערבות בעניינים שבהם הפעילה הערכאה הראשונה שיקול דעת שהוענק לה בחוק, אלא במקרים חריגים.

בקטע הבא אספר כיצד שילוב בין מתן שיקול דעת מוגזם לשופט לבין כלל אי-ההתערבות יכול לגרום לתוצאה בלתי-צודקת בעליל.  

שמעון דיסקין