אפשר להתווכח אם השאיפה של רשויות השלטון לצדק אוניברסלי יכולה לשפר במשהו את חיי האזרחים. ייתכן שבגבולות מסוימים ניתן להביא לשיפור מצב הצדק במדינה באמצעות חוקים חכמים, מערכת משפט בלתי-משוחדת ופקידים משכילים בעלי כוונות טובות, גם זאת רק בהנחה שניתן להגדיר את מונח הצדק באופן אובייקטיבי. אבל במוקדם או במאוחר כל פעולה שלטונית שמטרתה צעד נוסף למצב צודק יותר גורמת לאי-צדק אחר, כך שלעיתים קרובות רב הנזק מהתועלת.
קשה למצוא תחום אחר שבו הושקעו מאמצים רבים וכנים יותר להשגת הצדק מאשר המערכת המשפטית. בקטע זה אתאר איך זה עובד במציאות.
לפני שנים אחדות יצא לי לייצג ארבעה עובדים נגד חברה שהעסיקה אותם ובניגוד לחוק שילמה את משכורתם בין 16 ל- 18 לכל חודש. חוק הגנת השכר קובע כי תשלום המשכורת אחרי 10 לחודש מהווה הלנת שכר, והאיחור, שנחשב מה- 1 לחודש מזכה את העובד בפיצוי של 5% בשבוע הראשון של האיחור, וב- 10% בגין כל שבוע נוסף או חלק מהשבוע. במקרה המדובר הפיצוי הסתכם ב- 25% מהשכר.
ברור שמדובר בהוראת חוק דרקונית ושבמקרים רבים אין הצדקה לפיצוי כה מוגזם. מסיבה זו העניק החוק שיקול דעת רחב לשופט לבחון כל מקרה לגופו ולפסוק פיצוי באופן מלא או חלקי או לא לפסוק אותו כלל.
שלושה מתוך ארבעת העובדים פנו אלי בשלב מוקדם יותר ואת התביעה הראשונה הגשתי בשמם. את התביעה של הרביעי הגשתי כעבור מספר חודשים, והתיק הגיע לשופטת אחרת. השופטת הראשונה לא פסקה כל פיצוי, הערעור שהגשנו לבית הדין הארצי נדחה ולקוחותייי חויבו בהוצאות. הנימוק של בית הדין הארצי: אין להתערב בשיקול הדעת של הערכאה הדיונית.
השופטת השניה קיבלה את טענותינו ופסקה פיצוי הלנת שכר באופן מלא- 25% מהשכר בכל תקופת עבודתו של העובד בחברה.
הפעם החברה הגישה ערעור, ובהרכב השופטים ישבה שופטת שדחתה את הערעור שלנו בתיק הראשון.
המצב היה מביך. אם יתקבל הערעור, יופר הכלל של אי-ההתערבות בשיקול הדעת של הערכאה הראשונה.
אם הערעור יידחה, ייצא כי עובד אחד יקבל את מה שלא קיבלו חבריו שעבדו יחד איתו באותם תנאים. בשני המקרים ייעשה אי-צדק בולט.
השופטת שהייתה בהרכב בשני הערעורים הציעה פשרה. אחרי התלבטות לא מעטה, דחינו את את ההצעה, ובית הדין נאלץ להחליט. בקטע הבא והאחרון בסדרה, אגלה מה הייתה החלטת בית הדין הארצי.
שמעון דיסקין
בבלוג זה
בכל הבלוגים
