קו ישר

כאשר הממשלה מסבסדת מפעל כולשהו - הכסף הציבורי לרוב מבוזבז לריק. מפעלים מצליחים, שמייצרים מוצרים טובים שיש להם ביקוש, אינם זקוקים לסובסידיות. ואילו מפעלים כושלים, שמקבלים סובסידיות, הסובסידיות לא עוזרות. יש עשרות דוגמאות לדפוס התנהלות זה.

הדוגמה האחרונה באה מארה"ב.

בשנת 2009 יצא הנשיא אובמה בתכנית גרנדיוזית לתמרוץ הכלכלה (The stimulus plan ) עם סובסידיות ממשלתיות בסך כולל של כ 800 מיליארד דולר. למי חולקו הסובסידיות? כמובן, למפעלים שמקורבים לפוליטיקאים שבשלטון, וגם לעסקים שהיו "פוליטיקלי קורקט".

חברה אחת כזו הייתה החברה "סולינדרה" שהציעה פטנט חדש לייצור פאנלים סולאריים להפקת חשמל. היא ענתה על שני הקריטריונים. גם המוצר שלה היה פוליטיקלי קורקט, וגם המשקיע העיקרי שלה היה מקושר היטב למפלגה הדמוקרטית ותרם סכומים גדולים למועמדים דמוקרטיים בבחירות. הדבר שלא היה לסולינדרה - זה מוצר טוב שיש לו ביקוש, אבל מי מסתכל על קטנות כאלה ? סולינדרה פשטה את הרגל אחרי ש"שרפה" 527 מיליון דולר של כסף ציבורי (ועוד כ 1 מיליארד דולר של כסף פרטי של משקיעים). תירוצים והסברים לא חסר: "המוצר טוב, אבל יצורו יקר, התחרות מסין הרגה אותנו... הם הימרו אבל אל הצליחו...".

זהו המפעל השלישי של פאנלים סולאריים בארה"ב שפושט את הרגל אחרי ביזבוז כספי תימרוץ ממשלתיים.

לתעשיית הפאנלים הסולאריים יש בעיה. מעולם לא היה המוצר בעל ערך כלכלי ממשי, ומכירת הפאנלים, שהיו אופנתיים מאד בשנים האחרונות, מתבססת רק על הסובסידיה שהממשלה נותנת לחשמל סולארי. אבל - אין כסף בלי סוף, היכולות של הממשלות להמשיך עם עוד סובסידיות מצטמצמת, וייצרני הפאנלים הסולאריים בבעיה. הפאנלים הסולאריים אינם מוצר שמביא תועלת של ממש - החשמל שהם מייצרים יקר, ולא זמין תמיד כאשר הוא דרוש. כול הענף הזה מבוסס רק על הסובסידיות, והסובסידיות מבוססות על אופנה אידיאולוגית-פוליטית הפכפכה.

ביזבוז כסף לריק זו התוצאה ההכרחית כאשר אידיאולוגיה (שמאלית ו"ירוקה") ופוליטיקה מנהלים את הכסף שלנו.

יעקב