קו ישר

הבריחה אינה מקובה או צפון קוריאה, אלא מצרפת.

יותר ויותר אנשי עסקים ובעלי מקצוע (כלומר - אנשים מבוססים או עשירים) בורחים מצרפת בגלל מדיניותה הסוציאליסטית, המיסוי הגבוה ואווירת השנאה לעשירים ולעסקים. אנשים עוזבים לאנגליה, ארצות אירופה אחרות או אפילו סין או וויטנאם (וויטנאם הייתה חלק מהאימפריה הצרפתית פעם, ויש שם דוברי צרפתית רבים). סקר דעת קהל הראה ש 70% מהצרפתים חושבים שהמיסוי בארצם גבוה מדי, ו 80% חושבים שהמדיניות הכלכלית של הממשלה אינה טובה. בצרפת הוטלו 84 מיסים חדשים בשנתיים האחרונות, ואחוז המיסים מהתל"ג עלה מ 42 ל 46.3 מאז 2009.

הנשיא הסוציאליסטי, הולנד, הבטיח ליצור 60 אלף משרות למורים, ו 150 אלף משרות חדשות בשרות הציבורי, כדי לקלוט את המובטלים, אבל לא הציע מקורות מימון. ההוצאה הממשלתית בצרפת היא עכשיו 57% מהתל"ג (לעומת 46.3% - הכנסה - כלומר ההפרש הוא הגרעון). מיסים חדשים מוטלים חדשות לבקרים, אבל לא כול המיסים שמטילים נגבים בסוף, דבר היוצר אווירה של בילבול וחוסר וודאות.

ככה למשל, הכריז הולנד על מס עשירים, מס בשיעור 75% על הכנסות מעל מיליון אירו לחודש. המס הוטל, ובוטל על ידי בג"ץ, והוטל מחדש אבל לא אושר עדיין, וגם שיעורו לא ברור. אבל הדיבורים על המס, והשנאה האישית שהולנד חש כלפי העשירים, ואינו מסתיר, יצרו אווירה עכורה, והעשירים פשוט בורחים בהמוניהם ומנפחים את מחירי הדירות בבריטניה או ספרד. "אנשים לא אוהבים למתיחסים אליהם כפושעים רק בגלל שהצליחו בחיים" אמר בנקאי שהעתיק מגוריו ללונדון. "חוסר הוודאות בנושא המיסוי לא מאפשר לפתח עסקים, אינך מסוגל לחשב את העלויות שלך או של לקוחותיך, אינך מסוגל לשכור עובדים או לפטר אותם. במצב כזה קשה לעשות עסקים".

ככה הפכה פריס לעיר מתה, למוזיאון אחד ענק, שחסר את הרוח הדינמית של הפיתוח. אחד מכול ארבע סטודנטים מכריז על רצונו להגר ולעבוד בארץ אחרת, בין הסטודנטים למקצועות מבוקשים האחוז הזה הוא 80-90% - כלומר - יש בריחת מוחות. הצעירים השאפתניים חוששים שלא ניתן להצליח בצרפת. ככה נוצרו שתי קבוצות שונות בין הצעירים - השאפתנים, אולי שליש, למדו אנגלית, ורוצים לעבוד בחו"ל או בחברה צרפתית רב לאומית שעושה מרבית פעילותה בחו"ל. השאר, 2/3 מהצעירים, רוצים רק לשרוד, גרים עם ההורים, ומחפשים עבודה בשרות הציבורי, עבודה שלא משלמת משכורות גבוהות אבל היא בטוחה לכול החיים, ולא דורשת מאמץ גדול.

ההבדל בין צרפת וגרמניה הוא, שבגרמניה, ראש הממשלה הסוציאליסטי, גרהרד שרודר, הוריד (בזמנו) את מס החברות מ 51.6 ל 30% (בצרפת, היום הוא 38% , הכי גבוה באירופה). ככה הוא יצר תנופה עיסקית שהביאה לירידת האבטלה מ 10 ל 7%. האבטלה בצרפת היא 11%.

האיגודים המקצועיים בצרפת חזקים מאד מכוח החוקים הקיימים, למרות שרק אחוז קטן של העובדים מאוגד. הם רואים את ייעודם בשמירת הסטטו קוו ומניעת כול שינוי. הם הפכו את הפיטורים לדבר בלתי אפשרי, וגרמו בכך לעסקים בצרפת להימנע מלשכור עובדים חדשים, מה גם שהמיסים הסוציאליים על כול עובד מגיעים לשיעור 70% (תוספת העלות למעביד מעבר למשכורת המשולמת לעובד).

עד שנת 2000 היו המפעלים הצרפתיים תחרותיים, וברמה עולמית טובה. אבל אז חוקקה ממשלה סוציאליסטית בראשות ליונל ג'וספן את חוק שבוע העבודה בן 35 שעות, וגם הורידה את גיל הפנסיה, בניגוד למגמות דמוגרפיות של הארכת תוחלת החיים. הדבר גרם לעלייה גדולה בהוצאות, ולכן בירידה בתחרותיות של המשק הצרפתי. ההשקעה בעסקים קטנה או קפאה. גם התשתיות המפורסמות של צרפת, כמו הרכבות המהירות או רשת התקשורת, מתיישנות ואינן ברמת תחזוקה נאותה.

כול הנסיונות לתקן את המצב, להעלות את גיל הפרישה, לעשות רפורמה בפנסיות ולהעמידן על בסיס כלכלי הגיוני, או לרסן את חוקי העבודה - נכשלו. גם ממשלות "ימין" כמו ממשלת שירק-ז'ופרה או ממשלות תחת הנשיא סרקוזי לא הצליחו להעביר כמעט שו רפורמה. הרוח המארקסיסטית והאידיאולוגיה הסוציאליסטית מושרשים עמוק בציבור הצרפתי. כול נסיון לרפורמה גורם לגל אלים של שביתות והפגנות, וסילוק ה"מעיזים" ממשרותיהם בבחירות.

בנוסף לאלה, בורחים היהודים מצרפת בשל גל האנטישמיות האלימה שפשט שם. כמובן, האלימות, הקשורה להמוני המהגרים, אפריקאים או ערבים או שניהם, היא בעיה נוספת שפוגעת באיכות החיים בצרפת.

נראה אם כן שצרפת ניצבת שוב, כחלוץ בראש המחנה, בתהליך הדרדרות של המערב אל הדקדנציה והעוני.

יעקב