חלק 3 בסדרה, חלק 1 כאן,
חלק 2 כאן.
הרפואה הפרטית היא תוספת, היא רובד קטן ודק של מערכת הבריאות, המתקיים
מעל לבסיס הגדול והרחב שלה שהוא קופות החולים ובתי החולים הציבוריים.
הרפואה היא שרות, כמו כול השירותים הרגילים שהאדם זקוק להם. האדם זקוק
למזון, ביגוד, מחסה, השכלה, בידור, וכו'. הוא זקוק גם לטיפול רפואי. כול שירות
מסופק על ידי אנשים המתמחים בתחום, תמורת תשלום. למשל: אדם א' (סנדלר) מייצר
נעליים, ובכסף שמרוויח תמורת הנעלים (שמספק, בין השאר, לרופא), הוא קונה את שאר השירותים
שהוא צריך מאנשים אחרים (בין השאר טיפול רפואי מהרופא). ככה עובדות כול המערכות
בחיים, הרפואה אינה יוצאת דופן, אינה חיונית יותר מאשר, למשל – אספקת המזון. משום
מה, אנשים רבים מאמינים שרפואה הוא מקרה מיוחד, ושרותי רפואה חייבים להיות מסופקים
"בחינם" על ידי הממשלה, ואם הממשלה לא תספק יתפגרו חו"ח אנשים
ברחובות בהעדר טיפול רפואי. זה לא ככה, אנשים לא מתפגרים ברחובות מרעב, למרות
שהממשלה אינה עוסקת בייצור וחלוקה של מזון. ו- אין דבר כזה ארוחה בחינם – גם השירות
הרפואי הממשלתי עולה כסף – הרופאים אינם עובדים בחינם (ולא צריכים לעבוד בחינם או
בשכר זעום, ממשלתי). אבל, במקום שמקבל השירות (החולה) ישלם ישירות לנותן השרות
שהוא בוחר (הרופא) עבור השירות שהוא רוצה – מתערבת הממשלה, לוקחת את הכסף בכוח
(המיסים) ומכריחה את החולה לקבל את השירות האחיד כביכול, והלא כול כך טוב, שהממשלה
מסוגלת לספק.
למרות הדאגה המופלגת לעניים, רוב תושבי ישראל אינם עניים ב"ה,
כולם עובדים (פחות או יותר) ומרוויחים, ומסתדרים. כאשר הם זקוקים (לא עלינו) לטיפול
רפואי, הם פונים קודם כול למערכת הציבורית (קופות החולים) כי הם יודעים שכבר שילמו
עבור השירות במסיהם (ביטוח בריאות ממלכתי חובה). אבל, כאשר הם נתקלים בבעיות
הרגילות של המערכת הציבורית – תור ארוך, רופא שלא נראה לו, או תרופה שאינה בסל, הוא
מחפש דרך להשיג את השירות שהוא רוצה ולא מצליח לקבל במערכת הציבורית. הוא מחפש בדרך הרגילה – תמורת תשלום. כאשר יש ביקוש – יש מי
שמספק את הביקוש (תמורת תשלום) – הרופאים מקבלים חולים באופן פרטי, וגם ניתוחים
ניתן לבצע בבתי חולים פרטיים, תמורת תשלום. לא תמיד התשלום הוא גבוה, בשמיים,
מרתיע.
על העגלה הזו של שירותי בריאות מבוקשים, בתשלום קופצות קופות החולים, ומציעות
ביטוחים משלימים, וגם חברות ביטוח. תמורת סכום לא מוגזם, שלא בעיה לשלם, בדרך כלל,
עושים האנשים ביטוח משלים, ונהנים משירותי בריאות משופרים. את דמי הביטוח המשלים
מקבלות קופות החולים ישר לקופתם (לא דרך הממשלה), זה כסף טוב. הוא נותן להן תמריץ
לספק שירותים טובים לחולים – אחרת החולים יברחו לקופה אחרת.
ביקור ובדיקה אצל רופא קל לקבל במערכת הפרטית. ניתוחים יותר קשה – אבל
יש בישראל לפחות שני בתי חולים פרטיים (אסותא, השייך לקופ"ח מכבי, עם מספר
סניפים, והמרכז הרפואי בהרצליה), ושני בתי חולים ציבוריים (הדסה ושערי צדק
בירושלים) המציעים שר"פ – שרות רפואה פרטית בשעות אחר הצהרים. יש גם תיירות
מרפא – אנשים עשירים שבאים מחו"ל לקבל טיפולים ולעשות ניתוחים, תמורת תשלום
מלא לרופאים ובתי החולים. זאת פרנסה טובה לרופאים ולתי החולים.
לסיכום: שירותי הרפואה הפרטיים והביטוחים המשלימים מאפשרים למרבית
האוכלוסייה (שידם משגת) לקבל שירותי בריאות "פרטיים" קצת יותר טובים
מהציבוריים, (מהסל
הציבורי הבסיסי).וגם לרופאים ולקופות החולים ובתי החולים לקבל יותר כסף מאשר
הממשלה מסוגלת להקצות להם. שירותי הבריאות הפרטיים (והביטוחים המשלימים) תורמים
לשיפור רמת שירותי הבריאות, כולל הרמה של השירותים הבסיסיים, שהם במסגרת ה"סל"
הנגיש לכולם "בחינם" (באמצעות המיסי הבריאות החובה).
את הרובד הזה – של השירות הרפואי הפרטי והביטוחים המשלימים ממליצה
וועדת גרמן להרוס, או להגביל, או לרסן או להקטין. הם רוצים לפגוע בחלק המתפקד הכי
טוב במערכת הבריאות – וזאת בשם האידאולוגיה האוטופית של השוויוניות, והשנאה לכול
דבר "מסחרי" – או הסלידה מטיפול רפואי תמורת תשלום. את החלק האידאולוגי
הם מדגישים חזור והדגש בדו"ח.
עוד פרטים על הדו"ח ואידאולוגיה האוטופית שלו בקטע הבא.
יעקב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: