קו ישר

איתן אבריאל, עורך "דה מרקר" קורא לחקור את בנק ישראל בגלל פשיטת הרגל הגדולה של אליעזר פישמן. מעריכים שזו פשיטת הרגל האישית (רק "אישית"?) הגדולה בתולדות מדינת ישראל. חובותיו של פישמן הן בסדר גודל של 5 מיליארד ש"ח, מרביתם לבנקים, וכול הכסף הזה כסף אבוד.

השאלה הגדולה היא איך הגענו הלום, איך נפלנו לבור עמוק כול כך? מדוע לא טופל העניין קודם? איפה הבנקים? איפה בנק ישראל (המפקח על הבנקים)?

כול אחד ידע, כבר לפני 10 שנים, שאליעזר פישמן פושט רגל, ואינו מסוגל לכסות חובותיו. למרות זאת המשיכו הבנקים לתת לו אשראי ולדחות את פרעון חובותיו מבלי לפעול למימוש הביטחונות (שמן הסתם אינם מספיקים כלל). עכשיו גם מתברר שהבנקים לא הקפידו לדרוש ולבדוק שיש בטחונות לאשראי שנתנו לפישמן. פישמן ובני משפחתו המשיכו לנהל עסקיהם ולמשוך משכורות עתק במשך 10 שנים ולחיות כמו מלכים בווילה בסביון, ולנסוע במטוס פרטי. לך תדע כמה כסף הם העלימו במשך 10 השנים האלה. פשיטת הרגל שהוכרזה רשמית כעת, הוכרזה רק בגלל תביעה של מס הכנסה. ללא תביעה זו היו הבנקים ממשיכים לגלגל חובותיו של פישמן בלי סוף.

אומרים שמנהלי הבנקים פחדו מפישמן היות שהוא היה הבעלים של "גלובס" והיה יכול לפרסם עליהם דברים לא מחמיאים. זה לא תירוץ. כול מנהלי הבנקים האחראים על ההפסד הגדול צריכים להתפטר, יחד עם הדירקטורים שלהם. במקום זה מפטרים אצלנו מנהלי בנקים רק בגלל הטרדות מיניות... צריכים לחקור ולפרסם ברבים מי אישר את האשראי לפישמן, מה השיקולים והביטחונות שהיו (אם בכלל). מתעורר חשד כבד לשחיתות ומניעים לא כשרים, אחרת קשה להסביר מה שקרה.

במערכת בנקאות נורמלית הפסדי הבנקים הם בעיה של הבנקים ובעליהם, לא של הציבור, חוץ מבעיות של הונאה פלילית שבטיפול מערכת אכיפת החוק. אם הבנק מפסיד כסף רב בגלל החלטות עסקיות שגויות דינו לפשוט את הרגל ולהיסגר, תוך שבעליו מפסיד את הונו.

אצלנו אין מערכת בנקאות נורמלית - יש מערכת בנקאות "גליציאנית" - מערכת בנקאות מנוהלת על ידי בנק ישראל (קרי: המדינה). בנק ישראל מונע פתיחת בנקים חדשים, מונע תחרות בתחום הבנקאות ומנהל את הבנקים הקיימים ביד רמה. את הפסדי הבנקים הוא מטיל על הציבור בצורה זו או אחרת, בשם "יציבות הבנקים" הקדושה. לא מניחים לבנקים לשאת בתוצאות כשלונותיהם וליפול, כמו שקורה במערכת נורמלית, אלא מכסים את הפסדיהם מהקופה הציבורית.

בנק ישראל הוא האחראי על פיקוח הבנקים, והיה אמור לשים לב לבור ההולך ונפער במשך 10 שנים, והיה אמור למנוע את ההחלטות השגויות של הבנקים שהמשיכו להעניק אשראי ענק כזה לפושט רגל במשך 10 שנים. צודק איתן אבריאל שצריך לחקור את המחדל הזה של בנק ישראל. לא בנק ישראל צריך לחקור את עצמו, אלא גורם חקירה חיצוני - הכנסת או המשטרה או הפרקליטות. אבל חקירה לא מספיק, צריך להסיק לקחים.

זו אשלייה לחשוב שבנק ישראל מסוגל לפקח על הבנקים ולמנוע כישלונות ענקיים כאלה. הפרשה מוכיחה שבנק ישראל לא מסוגל. הדבר היחידי שמסוגל לרסן את הבנקים ולהטיל עליהם מורא הוא האיום לפשיטת רגל. זה הדבר שעל פיו מתנהלים כול העסקים. הברירה הטבעית בוררת בין עסקים מנוהלים טוב לכושלים, והכושלים פושטים רגל ונעלמים. בנק ישראל מטרפד את מנגנון הברירה הטבעית, וחושב שהוא מסוגל להבטיח את יציבות מערכת הבנקאות ללא מנגנון פשיטת הרגל. זו אשלייה, הוא לא מסוגל, הוא רק מסוגל להוציא כספי ציבור לריק ולהעבירם לבנקים, כדי למנוע פשיטות רגל. הוא רק מסוגל להבטיח שהבנקים ומנהליהם יתקיימו על חשבון הציבור. הוא לא מסוגל להבטיח שיתנהלו בצורה טובה.

בכלל, בנק ישראל מוסד מיותר לחלוטין בזבזני ומזיק. בפיקוח על הבנקים הוא נכשל פעם אחר פעם, כמו שמוכיחה הפרשה הזו. לא יכול להיות אחרת.  פקידים של בנק ישראל לא מסוגלים לנהל בנקים. בקטע של "קביעת הריבית במשק" הוא לא קובע כלום, כי הוא חייב ללכת אחרי הקביעות של הבנקים המרכזיים בארה"ב ובאירופה. אז מה בדיוק תפקידו של בנק ישראל? לגרום נזקים? 

לא, לא צריך לחקור את בנק ישראל, צריך לסגור אותו! ובאותה הזדמנות לבטל את השקל - שהוא כלי ריק מתוכן ומיותר לחלוטין.

יעקב

המפקחת על הבנקים בבנק ישראל פנתה במכתב אל הבנקים, ובו דרישה להתיעל בשנים הקרובות. נהדר. להתיעל? בטח, התיעלות זה טוב. אומרת המפקחת: 

בבנק ישראל מציינים כי רמת היעילות שמאפיינת את רוב הבנקים במערכת הבנקאית בישראל נמוכה באופן משמעותי בהשוואה לעולם...לדברי הפיקוח, הדרך להתייעלות היא באמצעות צמצום מספר המשרות ובהנהגת תכניות פרישה מרצון של עובדים, וצמצום בהוצאות נוספות.

יש פה כמה נקודות לציון.

1. למה יש חוסר יעילות בבנקים? בכול מערכת ריכוזית, מונופוליסטית, יש "חוסר יעילות". זה מהות המערכת, לא יכול להיות אחרת. חוסר יעילות פירושו העסקה של הרבה עובדים, רבים מהם בכירים, כולם במשכורות ענקיות - והדבר הזה אפשרי רק בגופים שפטורים מתחרות. ומי דואג שלא תהיה תחרות במערכת הבנקאות? ניחשת - בנק ישראל. אז בנק ישראל הבחין בבעיה: חוסר יעילות של מערכת הבנקאות - אבל לא הבחין בסיבה לבעיה - מדיניותו הריכוזית של בנק ישראל עצמו, המונע הקמת בנקים חדשים ומונע תחרות בתחום הבנקאות.

2. עובדים מיותרים רבים, ומשכורות גבוהות הם המאפיינים את כול המערכות המונופוליסטיות הממשלתיות שלנו - למשל: חברת החשמל, נמלים, אוניברסיטאות וכאלה... כי יש לנו חוקי עבודה "מתקדמים" שנותנים לעובדים בגופים ציבוריים מונופוליטים, כוח אינסופי, לסחוט מהמערכת כמה שהם רוצים, ולמנוע כול פיטורין והתיעלות. בנק ישראל לא אשם בחוקי העבודה האבסורדיים האלה - אבל עליו להצביע עליהם כאחת הסיבות החשובות לחוסר היעילות במערכות הציבוריות - כולל מערכת הבנקאות. הבנקים  (ובנק ישראל) לא יכולים לשנות את חוקי העבודה. זאת תפקידה של הכנסת. אבל בנק ישראל יכול וצריך להמליץ על כך ולהצביע על התוצאות הבלתי רצויות של המצב הקיים. לא יכולה להיות התיעלות של ממש בסביבה בה חוקי העבודה המעניקים כוח מחלט לוועדי העובדים.

3. האבא של חוסר היעילות - כלומר של מאות עובדים מיותרים היושבים על משכורות עתק הוא בנק ישראל עצמו. מה בנק ישראל עושה למען "התיעלות"?  מוציא מכתבים לאחרים... תתיעלו אתם... מזמן כבר אמרתי שאנו צריכים לבטל את השקל ויחד איתו את בנק ישראל. הם אינם ממלאים שום תפקיד מועיל. כול התפקיד הניהול ה"מונטרי" כביכול של בנק ישראל, כולל "קביעת ריבית" ושער החליפין - זה משחק בנדמה לי. בנק ישראל לא קובע כלום, הכול נקבע במערכות הבינלאומיות. בנק ישראל פשוט מיותר. ביטולו יהיה צעד התיעלות ענק.

יעקב

שמעו סיפור אמיתי. באחד הימים האחרונים התקשרה פקידה מחברת אשראי, במסגרת מסע קידום מכירות, והציעה לי הלוואה בתנאים אלה: עד 50 אלף ש"ח, לתקופה של עד 5 שנים, להחזיר בהחזר חודשי של 968 שקל לחודש, שהם, בסיכומו של דבר - להחזיר 58,008 ש"ח. הריבית הגלומה בהלוואה זו היא כ 6.2%. זו ממש מציאה! אותה הלוואה בבנק רגיל נושאת ריבית של 9% והחזר חודשי של 997 ש"ח.

זה שוד בצהרי היום, זו ריבית שערורייתית, ריבית נשך. אתם יודעים כמה ריבית משלמים הבנקים למפקידים על פקדונות שקליים? בערך אפס. ליתר דיוק: אפס בריבוע. אם תפקיד 50 אלף שקל בבנק לחמש שנים תקבל בסוף חזרה בערך 50 אלף ש"ח. אולי תקבל 50 אלף ועוד 10 ש"ח ריבית....

חברות כרטיסי האשראי אינם בנקים. אבל הן נמצאות בבעלות מלאה של הבנקים. הריבית בבנקים גבוהה יותר. הבעיה אינה בחברת כרטיסי האשראי אלא במערכת הבנקאות, קרי בבנק ישראל.

הנקודה שאני רוצה להדגיש זה ההפרש בין ריבית החובה וריבית הזכות ( spread בלע"ז).

במדינה נורמלית, בה יש תחרות בין הבנקים, יש תמיד הפרש נורמלי של בין 1-2% בין ריבית הזכות (אותה מקבל אדם שמפקיד כסף בבנק) לבין ריבית החובה (אותה משלם אדם שלוקח הלוואה בבנק). הבנק הוא בעצם מתווך - מתווך בין אנשים שיש להם עודף כסף לזמן מה ומפקידים אותו בבנק, לבין אנשים שזקוקים להלוואות, ורוצים להשתמש בינתיים בעודף זה. בתור מתווך ומפגיש בין שני סוגי האנשים, כלומר בתור נותן שרות, "מגיע" לבנק להרוויח אותו הפרש בריבית - שבאופן נורמלי מסתובב סביב 2%.

זה קורה במדינה נורמלית, בה יש בנקים פרטיים ותחרות בין בנקים רבים.

אצלנו זה לא קיים. אצלנו אין בנקים, אלא "כאילו בנקים". הבנקים אינם אלא אירגונים של פקידים הפועלים תחת ניהול ומרות בנק ישראל. בנק ישראל מנהל את מערכת הבנקאות ביד רמה. ה"מערכת" מורכבת ממספר זעיר של בנקים ("כאילו"בנקים) וכדי להקל על שליטתו לא מאפשר בנק ישראל הקמה והפעלה של בנקים נוספים, חדשים. הוא לא מאפשר לבנקים זרים לפעול בארץ. הוא לא מאפשר תחרות חופשית בין ה"בנקים" המעטים הקיימים בארץ. בנק ישראל מנהל את הבנקאות ברגולציה קשיחה עד הפרט האחרון. הדבר היחידי בו הבנקים מתחרים ביניהם הוא רוחב החיוך (המלאכותי והמאולץ) של הפקידות בבנק. בשום פרט אחר אין תחרות בין הבנקים, הרגולציה מפורטת, ומקיפה את כול הנושאים המהותיים. אין שום חופש עסקי לבנקים, הכול מנוהל ונכפה על ידי בנק ישראל, בצורה אחידה, בירוקרטית, מחניקה.

בחסות המערכת הזאת שודדים את האזרח, כול יום ביד רמה. המפקידים מקבלים אפס ריבית בבנק. זה פוגע בייחוד באנשים מבוגרים (כמוני) שחסכונותיהם נשחקים ונושאים תשואות נמוכות מאד עד שליליות. לעומת זאת - מי שנזקק להלוואה, כולל יזמים או בעלי עסקים, משלמים ריביות ענקיות. (הריבית על אוברדראפט או משיכת יתר בכרטיסי האשראי היא לא 6.1% אלא 13.5%). הבנקים הפכו למסחטה של כסף מהציבור - זו התוצאה של המדיניות של בנק ישראל, זה נוח לו. זה תואם את השקפת העולם ה"חברתית" לפיה בעלי עסקים (ובייחוד בנקאים) הם רשעים, לפי הגדרה, ורק פקידי בנק ישראל הם מלאכים טהורים, שיודעים יותר טוב מה טוב לכולם, ויש להם הסמכות החוקית והמוסרית לכפות את דעתם עלינו. אם יתנו חופש לבנקאים, חו"ח, ימצצו הבנקאים (הטייקונים) הרשעים את דמנו - ככה מאמינים מרבית האזרחים, שחונכו על ברכי האידאולוגיה המרקסיסטית. רק בנק ישראל מצילנו מידם, רחמנא ליצלן.

בינתיים, מי שמוצץ את דמנו, באופו שיטתי ומתמיד, מאז קום המדינה - זה בנק ישראל, הכופה עלינו ריביות מטורפות. אפשר להתווכח אם זה נעשה מתוך רשעות או מתוך טיפשות, או מתוך אידאולוגיה - זה לא משנה - התוצאה הסופית - אותו דבר. אבל בנק ישראל מתהדר בטוהר מוסרי (כביכול), של גוף ציבורי העובד, לכאורה, "לטובת הכלל". וה"חברתיים" לא מאמינים שייתכן ש"גוף ציבורי" (להבדיל מטייקון) הוא רשע או טיפש, או פשוט בלתי כשיר לניהול מערכות מסובכות. האמת היא שאף אחד לא יכול לנהל מלמעלה מערכות כאלה גדולות ומסובכות. כשמתעקשים בכול זאת לנהל את מערכת הבנקאות בצורה ריכוזית ודיקטטורית, על ידי בנק ישראל - זה מה שיוצא: מערכת הפוגעת עמוקות בציבור (הן בחוסכים והן בזקוקים להלוואות).

לפני כמה חודשים הייתה סיסמא פופולרית ואופנתית: המלחמה  ב"ריכוזיות". הריכוזיות הייתה אבי אבות הטומאה כביכול. 

בנק ישראל הוא אבא של כול הריכוזיות. הוא ריכוזיות בריבוע. אבל אצלנו מאמינים שריכוזיות של גוף ציבורי זה טוב ורצוי. במקום להילחם בריכוזיות הציבורית והמונופולים בחסות הממשלה - נלחמים בריכוזיות דמיונית של ה"טייקונים" כביכול.

יעקב

בנק ישראל מנהל את הבנקים ביד רמה. אפשר היה לחשוב שהוא מנהל אותם לפי עקרונות כלכליים מוצקים, כדי לשמור על יציבותם. מסתבר שלא. הוא מנהל אותם גם לפי עקרונות חברתיים, שעלולים לפגוע בבנקים מבחינה כלכלית. אבל, כמובן, אין מה לחשוש, הבנקים לא יפלו, לא חשוב איך מנהלים אותם - בנק ישראל תמיד "יציל" אותם, על חשבוננו, כמובן.

במה הדברים אמורים?

"בנק ישראל הפיץ בצהריים (ד') מסמך ובו הוא מודיע לבנקים כי הם מחויבים לפתוח חשבון בנק לכל דורש. הפצת החוזר נעשתה לקראת השקת תעודת הזהות הבנקאית - אשר תכלול את דירוג האשראי של הלקוח בבנק הישן. לקראת השקת תעודת הזהות הבנקאית, התעורר חשש כי בנקים יסרבו לפתוח חשבון ללקוחות בעלי דירוג אשראי בעייתי."

כלומר: בנק ישראל מתייחס אל הבנקים המסחריים לא כאל יישויות נפרדות המתנהלות לפי שיקול הדעת הכלכלי של בעליהם, אלא כסניף של בנק ישראל הממשלתי (בערך), כלומר הבנקים אינם אלא גוף ממשלתי החייב ל,שרת" את הציבור על פי הנחיות מגבוה.

בארצות בהן קיימת בנקאות חופשית (פחות או יותר) מחליט כול בנק איזה סיכונים לקחת ולמי לפתוח חשבון ולמי לא. מצד אחד מעוניין הבנק לפתוח חשבונות לכמה שיותר לקוחות, מאידך חייב הבנק להגן על עצמו מפני רמאים סדרתיים, ולהמנע מלתת להם הזדמנות לגנוב אותו ולהונות אנשים אחרים. מי שעשה מעשים לא תקינים, כמו משיכת צ'קים ללא כיסוי, או אי החזר הלוואות נחשב לסיכון והבנקים בדרך כלל מסרבים לפתוח לו חשבון. מובן מאליו שהמגבלה חלה גם על אלה שיש להם הרשעות פליליות.

אצלנו מנסה בנק ישראל לפגוע בחופש הפרט בדרך נוספת - על ידי שהוא מנסה לאסור השימוש במזומנים.  אם אין מזומנים איך יסתדרו אלה שאין להם חשבון בנק ולכן ואין להם כרטיס פלסטיק? זו באמת בעיה. מכאן ההוראה של בנק ישראל לבנקים לפתוח חשבון לכול אחד. 

יש לשער שהבנקים יגנו על עצמם באמצעות עוד כלי טוטאליטרי שבנק ישראל יוצר עבורם - "תעודת זהות בנקאית", שתאגור, בפקודה, אינפורמציה כלכלית על כול אחד ותעביר אותה לכול דכפין, בלי שום התחשבות בזכויות צנעת הפרט או בעקרונות הסודיות הבנקאית. אין יותר סודיות, כול מה שאתה עושה גלוי לכול. מזכיר את "1984". 

יעקב

זוהי הכותרת הסנסציונית של מאמר ב"כלכליסט" המנתח את מצב הבנקים (והכלכלה בכלל) באירופה, והמביאה דברים של כמה כלכלנים מומחים בעלי שם.

הסיפור פשוט: לבנקים באירופה חשיפה לאשראי מפוקפק. חלק גדול מהאשראי הזה ניתן למדינות העניות יותר בעולם, כמו חשיפה לדרום אמריקה של בנקים ספרדים ופורטוגליים, לאסיה - של בנקים אנגלים, ולמדינות מזרח אירופה של בנקים גרמנים ואוסטריים. ספק גדול אם חובות אלה יוחזרו.

בנוסף חשופים הבנקים לחובות של מדינות חלשות באירופה עצמה - כמו ספרד, פורטוגל, איטליה ויוון. גם אלה לא נראה איך יצליחו להחזיר חובות. הן כול הזמן ממחזרים את החוב שלהם והחוב הולך וטופח כמו כדור שלג.

בעיה שלישית היא הנגזרות. כך למשל חשופים בנקים גדולים, כמו הבנק הגרמני הענק, דויטשה בנק, להשקעות בנגזרות בסכומי עתק של 55 טריליארד אירו, סכום הגדול מהתל"ג של כול העולם כולו. אף אחד לא מבין מה זה בדיוק הנגזרות האלה, ואיך זה עובד, אבל לכולם ברור שזה עלול להתפוצץ כול רגע.

עוד מספר המאמר איך העסק עובד: הבנק המרכזי האירופי מעמיד לרשות הבנקים אשראי מאד זול (בריבית של חצי אחוז עד אחוז), כדי "לתמרץ את הכלכלה". הבנקים קונים אג"ח של יוון ואיטליה, המניב 5 - 5.5% תשואה - ורושמים את ההפרש כרווח במאזניהם. במקום להשקיע בעסקים יצרניים, היוצרים צמיחה כלכלית משקיעים בממשלות. אלא שברור שגילגול החוב הממשלתי אינו אפשרי לנצח, ומתי שהוא יבוא ה"גילוח הגדול", וכולם חוששים מהתפוצצות או התמוטטות פתאומית ובלתי מבוקרת.

מאיפה יש לבנק האירופי המרכזי כסף להעמיד אשראי זול לרשות הבנקים? ניחשתם. אין לו. הוא מדפיס כסף. הדפסת כסף נחשבת למילה גסה, אבל כול הכלכלה העולמית בנוייה על זה כבר כמה עשורים. כמובן, אין מדפיסים ממש שטרות כסף מנייר, העולם התקדם. היום יוצרים אשראי יש מאין על ידי רישומים במחשבים.

בארה"ב הבנק המרכזי (הפדרל רזרב) קונה ישירות אג"ח של ממשלת ארה"ב באותה שיטה - שיטה של יצירת אשראי שפעם קראו לזה הדפסת כסף והיום קוראים לזה "הרחבה כמותית" Quantitative easing  (אבל זה אותו דבר). ממשלת ארה"ב - יש לה אינסוף כסף העומד לרשותה, בזכות ההרחבה הכמותית של הבנק המרכזי. באירופה, הבנק המרכזי מעדיף לתעל את האשראי דרך הבנקים, המשמשים מתווך נוסף בין הבנק המרכזי לממשלות, ומרוויחים בדרך רווחים נאים (על הנייר), על חשבון הכסף המודפס.

אז - הבנק המרכזי מציל את הבנקים באמצעות כסף יש מאין, הבנקים את הממשלות 0ע"י קניית אג"ח ממשלתי) וכאשר הבנקים בצרות (ומרבית הבנקים באירופה בצרות) הממשלות "מצילות" את הבנקים... 

בנוסף ישנם הרגולטורים הממשלתיים של הבנקאות... אלה הם האנשים שעליהם הטלנו את המשימה למנוע קריסת בנקים... הם אלה היוזמים את כול מעגל הקסמים הזה, ובנוסף אינם מבינים ממש מה הבנקים עושים, בייחוד בתחום הנגזרים. בנקים מחויבים, תמיד, על ידי רגולטורים להחזיק חלק מההון כרזרבה לחובות מסופקים. אבל הרגולטורים הממשלתיים הטובים קבעו שעבור השקעה באג"ח ממשלתי אין צורך להחזיק רזרבות, כי זו השקעה בלי סיכון... אז גם רזרבות אין.

המערכת הכלכלית העולמית, המבוססת על בנקים מרכזיים ממשלתיים ומערכת בנקאות מנוהלת על ידי רגולציה ממשלתית כבדה יצרה מפלצת נוראית שעלולה להתפוצץ כול רגע. כול זה בגלל שהממשלות לא נותנות לבנקים ליפול עוד כשהם קטנים. מי שמסוגל לנהל הכי טוב מערכת בנקאות הם בנקים פרטיים, שמתנהלים תחת פחד מתמיד מפני קריסה ופשיטת רגל. משהוסר הפחד הזה, והממשלות מבטיחות "הצלת הבנקים", צומחים הבנקים לממדים מפלצתיים (גדולים מכדי ליפול), מנוהלים על ידי פקידים שלא אכפת להם אם הבנק נופל או לא או מוצל על ידי הממשלה, ואין להם שום מוטיבציה לנהל בנק באחראיות וזהירות, וגם לא שום יכולת. האמונה בשיטה של ניהול מרכזי באמצעות רגולטורים ממשלתיים, בעלי חוכמה וכוח אינסופי היא אמונה עיוורת בדברים שלא קיימים.

יעקב

דה מרקר מדווח על ספרו החדש של דוד קליין שהיה נגיד בנק ישראל בין 2000-2004, לפני פישר.

הנה למשל:

קליין תוקף בספר את מדיניות רכישת הדולרים של בנק ישראל, שהביאה להפסדי ענק לבנק. סך הפסדי הבנק מגיעים, עד סוף 2013, ל–44.5 מיליארד שקל. ב–2010 בלבד רשם הבנק הפסד גדול של 17.9 מיליארד שקל... לדברי קליין בספר, רכישות המט"ח של פישר "כרוכות עם שמירת ריבית ריאלית שלילית תקופות ארוכות, שגרמה לניפוח המחירים בשוק הנדל"ן, שכפתה עיוותים על מדיניות הפיקוח על הבנקים בהנחה שהיא דרושה כדי לשמור על יציבותם, וחיזקה את נטייתו המובנית של הנגיד להימנע מצעדים מקדמי תחרות בענף השירותים הפיננסיים בכלל ובבנקאות בפרט".

שימו לב במיוחד למשפט: - "נטייתו המובנית של הנגיד להימנע מצעדים מקדמי תחרות בענף השירותים הפיננסיים בכלל ובבנקאות בפרט". כלומר קליין אומר מה שכולנו יודעים - פישר (בדומה לקודמיו) מנע תחרות בין בנקים על ידי שלא מאפשר הקמת בנקים חדשים. מעניין מה קליין עשה למען התחרות בין הבנקים בתקופת כהונתו. מה שנחוץ אינו "לקדם תחרותיות בענף הפיננסים" אלא רק להמנע מלחסום את קמתם של בנקים חדשים.

עוד מדגיש קליין את ההיסטוריה של בנק ישראל ומשבח את העובדה שהפך ממוסד הכפוף למעשה לאוצר למוסד עצמאי, כלומר מוסד שמתנהל על פי הגחמות השרירותיות של הנגיד, ללא שום ביקורת או מגבלות. 

אני לא קראתי את הספר, רק מדווח על מה שכתב דה-מרקר מצא לנכון לספר.

המצב שיש לנו מוסד בו הגחמות של אדם אחד, לבד, (פישר) הפועל לפי מיטב הבנתו - כלומר לפי שרירות ליבו והשקפותיו האידאולוגיות, יכול לגרום להפסדים של עשרות מיליארדי שקלים לריק - זה בוודאי לא מצב תקין או משובח. הכוח המוחלט שבידי הנגיד הוא מסוכן מאד. ומעל לכול לא נחוץ.

אנו לא צריכים את בנק ישראל עם מדיניותו השרירותית והמוזרה. עכשיו החליפה את פישר הנגידה קרנית פלוג בעלת ההשקפות "החברתיות" המקדמת הגדלת "יעד הגרעון" (ביחס להצעת האוצר) למען מטרות חברתיות, ומדגישה בדוחות בנק ישראל את הפערים החברתיים. התפקיד המסורתי של הבנק (המוצהר) היה לדאוג ליציבות המטבע, מלחמה בגרעונות ממשלתיים (על ידי "יעוץ" לממשלה - כלומר הטפות מוסר) וקידום הצמיחה הכלכלית. זה משתנה כעת והופך ל"מניעת פערים" - כלומר - מיעדים פיננסיים ליעדים "חברתיים" לפי האידאולוגיה האישית של הנגיד.

יש לבטל את בנק ישראל, ואת השקל (הבייבי שלו). שניהם לא ממלאים שום תפקיד מועיל.

יעקב

ההנחה שהצרכן (האדם הקטן) זקוק לרגולטור הממשלתי הטוב כדי שיגן עליו מפני הטייקונים הרעים היא הנחה שבאה מהבטן האידאולוגית הסוציאליסטית אבל היא סותרת לחלוטין את המציאות. במציאות יש לרגולטור הממשלתי את כול המוטיבציה לעשות יד אחת עם הטייקון (עם בעלי העסקים המוגנים על ידי הרגולציה) כדי לשחוט את הצרכן, לטובת הטייקון והרגולטור כאחד. אני מתחיל להישמע כמו גיא רולניק - פיטפוטים ערטילאיים - אבל הנה דוגמה מוחשית.

ידוע הסיפור של חביב הקהל, שר התקשורת לשעבר, משה כחלון, שהתנהג בצורה קצת יוצאת דופן, והכניס קצת יותר תחרותיות בתחום הסלולר. התקשורת הסלולרית התנהלה לפי הדגם הישן של בולשביזם גליצאי - דהיינו - מונופול שמנסה להסתתר מאחורי חלוקה ל 4 חברות עצמאיות לכאורה, אך הפועלות בתיאום מלא, תחת חסות הרגולטור, שמונע תחרות. הרגולטור (משרד התקשורת) חילק 4 זכיונות לטייקונים המאושרים, ומנע כניסת גורמים נוספים ותחרות לתחום, והפיק בכך רווחים נאים לממשלה ולטייקונים על חשבון הציבור.

בא השר משה כחלון, והחליט - לא חלילה לאפשר תחרות חופשית - אלא רק לאפשר כניסה של עוד 4 שחקנים חדשים לתחום הסלולר עם 4 זכיונות חדשים. הדבר הניב תוצאות מיידיות - מחירי התקשורת הסלולרית ירדו פלאים, בגלל התחרות, לטובת הצרכן. משה כחלון הפך בין לילה לכוכב פופולרי, אבל גם מצא עצמו מחוץ לממשלה, כי הוא עשה גלים, הפר את הסטטוס-קוו, ופגע באינטרסים של הממשלה, שהם הפוכים לאינטרס של הצרכן. הממשלה רוצה יותר הכנסות ממיסים, לא הוזלה של יוקר המחייה או המחיר לצרכן.

הנה גרף שמביא ה"כלכליסט" המראה את ירידת הכנסות המדינה ממיסוי חברות התקשורת, שנובעת מירידת מחירי התקשורת לצרכן, ולכן ירידה ברווחי החברות.

אותו דבר קורה בכול התחומים - למשל: תחום הבנקאות וכרטיסי האשראי. הרגולטור (הממשלה) רוצה למקסם את ההכנסות שלו, לא להקטין את המחירים ולהיטיב עם הציבור. כול הרגולציה, והמונופולים שפורחים תחתה נועדה בדיוק לכך - להעלות מחירים (לא להוריד את יוקר המחייה, חלילה). המחיר הגבוה יוצר הכנסה לקופת המדינה, מבלי לעצבן את הבוחר בגין העלאת המיסים. הרגולציה היא מס נסתר, מס שנוח מבחינה פוליטית, שהממשלה אוהבת, לכן היא אוהבת רגולציה.

הדרך לצאת מזה אינה "רגולציה יותר טובה", או המתנה שיצוץ בטעות איזה משה כחלון חדש, שלא מבין את הכללים של הממשלה, ופועל, די במקרה, לטובת הצרכן. טובת הצרכן לא צריכה להיות מבוססת על טובות של הרגולטור או של משה כחלון, ועל מקריות. היא מחייבת ביטול הרגולציה - רק ביטול הרגולציה, וחופש התחרות מבטיחים, באופן שיטתי, מחירים נמוכים ושרות טוב לצרכן, לאדם הקטן. תחרות חופשית היא החבר האמיתי של הצרכן, ותחרות חופשית לא מושגת על ידי רגולציה אלא על ידי היעדר רגולציה.

הרגולציה אינה טובה לצרכן - היא ממסדת את השוד שלו. הטייקונים אינם אשמים בעושק של הרגולטור, למרות שהם נהנים מזה.

"חוק הריכוזיות" שהתקבל בכנסת אינו עושה כלום נגד הרגולציה המיותרת, העושקת. הוא בעצם לא יעשה כלום, בכלל, למרות התרועות הגדולות. הוא לא יגביר את התחרות - כי את התחרות מדכאת הממשלה ולא הטייקון, וחוק הריכוזיות אינו משנה את מדיניות הממשלה, אלא רק מגביר את כוחה והרגולציה שלה.

יעקב

"ועדת הכספים של הכנסת אישרה היום (30.12.2013) תיקון להצעת חוק רשות ניירות ערך, שלפיה גם בתי השקעות יוכלו לשווק פיקדונות לציבור באמצעות השקת הקפ"מ".

 הרעיון הוא ליצור תחרות מה לבנקים, כך שגופים שאינם בנקים יוכלו להציע לציבור פקדונות נושאי ריבית - שיתחרו ישירות עם פקדונות הפק"מ בבנקים. פקדונות הפק"מ בבנקים מציעים לציבור ריבית אפס, אבל הם מייצרים לבנקים הכנסות ענק בשיעור של אולי 5 מיליארד שקל לשנה, כי אין בארץ אלטרנטיבה לפקדונות מזומנים, והרבה קרנות מוסדיות ובתי השקעות נאלצים להחזיק את המזומנים השוטפים שלהם בפק"מ. הבנקים, והפטרון שלהם, בנק ישראל, מרוצים מאד מהמצב שהציבור נאלץ להלוות לבנקים כסף רב (פקדונות) בריבית אפס. זו מציאה גדולה.

נגד הנסיון הקטן והקלוש הזה להגביר את התחרותיות בבנקים יוצא הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל. "החשד הרווח בשוק ההון הוא שלשם בדיוק מכוון הפיקוח על הבנקים: אימוץ באזל 3 באופן מלא, כאמצעי אלגנטי לחסום כל אפשרות לתחרות מול הפיקדונות השקליים בבנקים"

בנק ישראל רוצה לאסור כול תחרות. הוא רואה עצמו ממונה על "יציבות" הבנקים - קרי הוא דואג שהם ירוויחו רווחים גדולים, על חשבון הציבור. הפיקוח על הבנקים הוא אם כן, המכשיר של הבנקים באמצעותו הם ממשיכים לשדוד את הציבור ומונעים ממנו יכולת להשיג שירותי בנקאות טובים יותר ופקדונות עם ריבית טובה יותר.

האידיאולוגיה או תפיסת העולם הסוציאליסטית, השולטת במדינת ישראל, אומרת שהרגולטור הוא הידיד הטוב והמגן על הצרכן (האדם הפשוט) מפני הטייקונים הטורפים. זה קיים במישור האידיאולוגי. המציאות היא שונה - הרגולטור הממשלתי הוא מגינם של טייקוני הבנקאות, הנותן יד ומבטיח את שוד האדם הפשוט. היעדר התחרות היא אוייב הצרכן, לא הטייקון, ומי שמונע תחרות זה הרגולטור. בינתיים, יושבים הטייקונים (שרי אריסון) בבית, ונהנים מרווחים גדולים, כי בנק ישראל (כלומר מדינת ישראל) דואג להם.

ממשיכה מירב ארלוזורוב, בדה-מרקר:

מהלך כזה [איסור פקדונות על ידי הפיקוח על הבנקים] יהיה בבחינת ההוכחה הניצחת שבנק ישראל מדבר גבוהה־גבוהה על תחרות בבנקים, אבל בפועל עושה עמם יד אחת כדי לחסום כל תחרות אפשרית.

העובדה שעד כה לא קם בישראל בנק אינטרנטי, לא נפתח שוק הסליקה של כרטיסי האשראי לסולקים מחו"ל, וגם לא הוקם אף בנק חברתי או אחר, יכולה להיות מוסברת בחוסר הרצינות של היזמים שאמורים להתחרות בבנקים. עם זאת, היא יכולה להיות מוסברת גם בשמרנות יתר של בנק ישראל, שמרוב רצון להגן על יציבות הבנקים - הוא חוסם את כניסתה של כל תחרות להם. מבחן ההוכחה מוטל לפתחו של בנק ישראל.

אני חוזר ומציע: יבוטל בנק ישראל. יבוטל השקל. תהיה בנקאות חופשית. בנק ישראל מבטיח "יציבות הבנקים"?? אנו לא צריכים יציבות בנקים. אנו צריכים שבנקים רעים יפשטו את הרגל. רק האיום בפשיטת רגל ייצור בנקאות אחראית וטובה, ויאפשר לאדם הפשוט (והפחות פשוט) לקבל שירותי בנקאות טובים. 

האמונה שהרגולטור הנוכחי (בנק ישראל) אולי טועה ומגזים בהגנה על הבנקים, ולכן צריך רגולטור יותר טוב, וחוק כזה או אחר בכנסת שינסה להשיג קצת יותר תחרות - זו אמונה נאיבית. זה לא יקרה כול עוד בנק ישראל שולט שליטה אבסולוטית על הבנקים. אין לו שום אינטרס שתהיה תחרות, אלא ההפיך - האינטרס שלו שלא תהיה תחרות, שכול הבנקים יתנהלו בצורה זהה, על פי התכתיבים שלו. לא אכפת לבנק ישראל מתשלומי היתר וההפסדים של הציבור כול עוד ההפסדים הם אחידים ותמידיים, ולא תוצאה של משבר פתאומי. לא איכפת לו כול עוד לא קיים בנק אחר שנותן שירותים יותר טובים (מציע יותר ריבית למפקידים), וחושף את השוד המאורגן. לכן בנק ישראל מונע פתיחת בנקים חדשים. בנק ישראל, וכול רגולטור, בהכרח, דואגים בראש ובראשונה לעצמם ולכוחם, ולמשכורות העתק שלהם והפנסיות התקציביות האסטרונומיות. ההנחה שהרגולטור מגן על הציבור היא אוטופית לחלוטין.

אל תאשימו את הטייקונים במעללי בנק ישראל. לא הטייקונים (היזמים הפרטיים) אשמים בריכוז הכוח הגדול בבנק ישראל. האשמה היא באידיאולוגיה ששולטת עדיין במדינתנו, בממשלה ששבויה בידי האידיאולוגיה הזו. רוצים לפרק את הריכוזיות? אל תחקקו חוקים מצחיקים נגד פירמידות כביכול. תפרקו את בנק ישראל. הוא מיותר ומזיק (וכתבנו על כך הרבה מאד). הוא אבא של כול הריכוזיות במשק.

תוספת:

תקציב בנק ישראל לשנת 2014 יעמוד על רמה של 939.3 מיליון שקל. מיליארד פה, מיליארד מיותר שם... הכול למשכורות ופנסיה של העובדים.

המועצה המנהלית של הבנק [פרסמה] את יעדיו לשנה הקרובה. היעדים כוללים: קידום רפורמות להגברת התחרותיות במערכת הפיננסית; שמירה על יציבות במשק" בלה... בלה... והעיקר שמירה על המעמד, הכוח והמשכורות של עובדי בנק ישראל.

יעקב

בין המונופולים הרבים, כולם מעשה ידי הממשלה והרגולציה שלה, נמנה מונופול כרטיסי האשראי - שהוא פועל יוצא וקרוב משפחה של מונופול הבנקים. כיצד זה "מונופול" אם יש 3 חברות כרטיסי אשראי ( ויזה כאל, לאומיכרד וישראכרד, בבעלות הבנקים) ? ככה זה אצלנו, מונופול גליצאי (מוסווה כאילו), 3 חברות שמנוהלות כולן על ידי הרגולטור, ומנהלות בדיוק אותו דבר, ללא תחרות, עם מחירים זהים ומתואמים. חברות כרטיסי האשראי מרוויחות כסף גדול, מאות רבות של מיליונם - ממי? מאיתנו, כול האזרחים. הן גובות עמלה מכול מי שמחזיק כרטיס (6-13 ש"ח לחודש), ועמלות של 3-5% מהסוחרים, שאותן אנו משלמים דרך מחירי המוצרים.

כרטיסי האשראי מספקים שרות חשוב, הן לקונה והן לסוחר, והם בהחלט נחוצים. אבל מה שנחוץ, כמו בכול שרות, שתהיה תחרות של ממש בין ספקים רבים. התחרות תבטיח את השרות הטוב ביותר במחיר הוגן, מבלי להעשיר כמה חברות מונופוליסטיות בצורה שרירותית. למה אין תחרות? למה אין 20 או 30 או 8 או 10 חברות שונות של כרטיסי אשראי? כי בנק ישראל לא מאפשר, כי הוא מעמיד תנאי סף גבוהים שאינם מאפשרים, למעשה, כניסת שחקנים חדשים למשחק. בנק ישראל מגן על הבייבי שלו, על הבנקים, מפני מתחרים פוטנציאליים.

אחרי זמן רב ודרישות רבות, פרסם בנק ישראל את התנאים להקמת כרטיסי אשראי חדשים. התנאים קשים, דרישות הון עצמי גבוהות ודרישה להלימות הון גבוהה. חוץ מזה, צריך כול מועמד לקבל גושפנקת כשרות אישית (אישור אישי מבנק ישראל). התנאים האלה למעשה אינם מאפשרים כניסת שחקנים חדשים - אינם מאפשרים מבחינת הכדאיות. על זה אמר אחד המומחים: "בתנאים הללו, אי אפשר להיכנס לשוק. התחושה היא שבבנק ישראל רצו לצאת ידי חובה, אך הם לא באמת רוצים לפתוח את שוק הסליקה לתחרות". בנק ישראל לא רוצה שינוי, לא רוצה תחרות, לא רוצה כרטיסי אשראי חדשים.

מדוע הוא מעמיד דרישות כול כך גבוהות, שמונעות, למעשה, תחרות? האם זו תוצאה של לחץ הטייקונים? או לחץ הבנקאים (שכזכור אינם אלא פקידי ממשלה)? לא. הגורם לרגולציה הכבדה הוא אידיאולוגי.  האידיאולוגיה הסוציאליסטית, שמקורה במרקסיזם, אומרת שכול יזם ומשקיע הוא "טייקון" דהיינו רשע מלידה, שיוצא לטרוף את השה התמים, הצרכן, האדם הפשוט, ולהתעשר על חשבונו. הרגולטור הטוב (בנק ישראל במקרה זה) צריך להגן על הציבור התמים והנבער מפני הטייקון הטורף, ולחנוק את הטייקון בעיבו, כלומר לא לאפשר הקמת עסקים חדשים. הם יודעים יותר טוב מה טוב בשבילנו וכיצד להגן עלינו (נגד רצוננו).

חוץ מזה - צאו וחשבו על המניעים ודפוסי החשיבה והפעולה של הרגולטור (הפקיד הממשלתי). איזה מניע יש לו לאפשר חידושים ושינויים? מה ייצא לו מהחידוש? האם יקודם? ירוויח? יקבל פרס ישראל? הרגולטור - הפקיד הממשלתי -הוא שמרן במהותו, בהכרח. הוא חושב: ככה התנהלו דברים תמיד, אם נשנה זאת מי יודע מה יקרה. מי אני שאשנה את המערכת? למה לי לקחת סיכונים? למה לי לזעזע את המערכת? אם נמשיך במה שהיה עד כה לא יבואו בטענות אלי, הן זה היה ככה תמיד, אני לא עשיתי כלום בעצמי. אני - מה אני רוצה בסך הכול? להמשיך בתפקידי בביטחה עם המשכורת הטובה, עד הפנסיה התקציבית הגבוהה, המובטחת. למה לי לסכן זאת? לא אשנה את המערכת.

השאלה היסודית היא בשביל מה אנו צריכים בכלל רגולטור??? בשביל מה צריך את כול הדרישות הגבוהות האלה ? למה בנק ישראל מתערב בכלל ומעמיד דרישות? האם אנו זקוקים בכלל לרגולטור (במקרה זה)?

תחשבו מה יקרה אם יקומו חמישים יזמים, ויציעו לציבור כרטיסי אשראי. למשל: רמי לוי, ושלמה אליהו ותשובה, ומיכאל גולן, ועזריאלי ועוד, ועוד. יקימו כרטיסי אשראי בלי אישור מוקדם, בלי רישיון, בלי טובות ובלי מכשולים מהממשלה ובנק ישראל. איזה אסון יקרה??? קודם כולם יציעו כטיסי אשראי בלי עמלות לצרכן. את העמלות יגבו מהסוחרים. אבל גם על הסוחרים הם ילחצו לתת הנחות למציגים כרטיסי אשראי שלהם. כול חברה תצטרך לפרט את ההון העצמי שלה, ואת התשתית שיש לה והבטחונות שהיא נותנת. הציבור (של הצרכנים והסוחרים) יצטרך לבחור את החברה שנראית לו אמינה ביותר, יציבה ביותר, ובעלת עמלות נמוכות ביותר. החיים של היזמים (בעלי חברות כרטיסי האשראי) לא יהיו קלים - הם יצטרכו למכור את המוצר שלהם, הכרטיס, לציבור. ההצלחה לא מובטחת, לא אוטומטית - היא דורשת עבודה קשה ומאמץ גדול. לא כול החברות שיקומו יצליחו בסביבה התחרותית, וישיגו נתח שוק טוב. בסופו של דבר יהיו כרטיסי אשראי שיכשלו יפשטו את הרגל. פשיטת רגל היא לא אסון, היא הדרך להפריד בין הטובים לרעים. פשיטת רגל כזו תגרום להפסד, קודל כול ליזם עצמו, שיפסיד את ההון שהשקיע בהקמת החברה. אח"כ ינזקו גם הסוחרים שלא הבחינו בזמן בחוסר היציבות של החברה. זה חלק מהחיים, בחיים אין ערבות מוחלטת וביטחון מוחלט מפני כול הפסד.

במקום שוק חופשי יש אצלנו רגולטור (בנק ישראל) בעל סמכות אינסופית ובלתי מוגבלת, למנוע כול תחרות, יוזמה או חידוש. הסמכות לגמרה שרירותית. הפקיד (סליחה, כלכלן) בבנק ישראל לא מבין כלום בעסקים, יש לו תואר מאוניברסיטה, אותו קיבל מפרופסורים שגם הם, מעולם לא פעלו בעסקים, אלא רק בתוך החממה של האקדמיה. פקיד זה, ללא ידע ונסיון רלוונטי, מחליט החלטות גדולות רק על פי תחושות הבטן והאידאולוגיה שלו, ומערכת התמריצים הממשלתית האומרת "אל תזעזע את המערכת, אל תחדש, אל תשנה". הגרוע מכול היא הסמכות העצומה, השרירותית, החופשיה מבקרה ומערעור, שנותנים בידי פקידים אלה. דיקטטורים אבסולוטיים. 

בסוף אי אפשר שלא להדגיש שוב את הנקודה העקרונית. ביסוד המצב הזה עומדת האידאולוגיה הסוציאליסטית המוטעית. היא האבא של כול ההצדקות וכול המדיניות הרגולטורית החונקת. היא השקפת העולם על הטייקון הרשע הטורף והרגולטור הטוב, שהוא לבד מציל את הציבור מידי הטורפים. האמת היא שמה שמגן על האינטרס של הציבור לקבל שרות יעיל וזול זו התחרות, ורק התחרות. הרגולטור רק פוגע בציבור על ידי הגנה על מונופולים יקרים ורעים. האידיאולוגיה השגויה הזו עולה לנו ביוקר, מאות מליוני שקלים  של רווחים מיותרים של חברות כרטיסי האשראי.

יעקב

שר הכלכלה, בנט, יחד עם שר האוצר (בהמלצת ראש ההגבלים העסקיים) מתכננים עוד "רפורמה" בכרטיסי אשראי. הם ינהיגו כרטיסי "דביט" - זה כמו כרטיס אשראי, אבל מחייבים את חשבונך מיידית, ביום הקניה (לא בסוף החודש), וגם מעבירים את הכסף לבית העסק באותו יום. כרטיס דביט זה כמו מזומן: במקום ללכת לכספומט, להעביר את הכרטיס ולמשוך מזומנים, ואח"כ ללכת לחנות לשלם במזומנים, אתה מעביר את הכרטיס בחנות עצמה, והמזומן עובר ישירות מהחשבון שלך לסוחר, בלי שתצטרך לסחוב שטרות כסף מהכספומט לחנות. בנוסף - העמלה שתגבה מבעל החנות תהיה נמוכה יותר מהעמלה שגובים על תשלום באמצעות כרטיס אשראי.

נהדר. רעיון מצוין...

אבל מה? השאלה היא מדוע זה לא היה קיים עד כה? מדוע אנו זקוקים לטובות של שר הכלכלה וועדת יוקר המחיה הממשלתית בשביל דבר פשוט ופעוט זה? והתשובה: בגלל רגולציית יתר ממשלתית. עד עכשיו הרגולציה, כלומר הממשלה, לא איפשרה סוג זה של כרטיס אשראי. למה לא איפשרה? ככה. כי אצלנו הרגולטור (הממשלה) מנהל את הכול, וקובע מה מותר ומה אסור. מה שהממשלה לא מאשרת - אי אפשר לעשות.

חברות כרטיסי האשראי גובות, אכן, עמלות גבוהות. מדוע? כי אין תחרות. יש ריכוזיות, יש רק 3 חברות כרטיסי אשראי בישראל. למה רק 3 ??? ככה. כי הממשלה (הרגולטור) קבע שיהיו רק 3. למה אין 20 חברות, שיתחרו על הצרכן, על ידי טיב השרות וגובה העמלות ?

אופנתי היום להתלונן על ריכוזיות היתר. הנה עוד דוגמה של ריכוזיות יתר, כולה באשמת הממשלה. אם הממשלה לא הייתה מונעת, באמצעות הרגולטורים, הקמת חברות כרטיסי אשראי נוספות, הייתה תחרות בתחום.

במקום זה יש לנו, כמו בבנקאות, תחרות "כאילו" בין 3 חברות כרטיסי אשראי, שהממשלה מועילה להרשות להן לפעול, כולן לפי אותם כללים שהממשלה מכתיבה - כלומר ללא תחרות של ממש. לו היה שוק חופשי בתחום כרטיסי האשראי, היו צצים מזמן כרטיסי הדביט, שהינם נפוצים בחו"ל.

אז, מידי פעם מתעוררים אנשים כאלה או אחרים, בתוך הממשלה, ועושים לנו טובה, ומאפשרים לנו לחיות, קצת, וליהנות, (רק קצת) מהדברים הכי פשוטים וטריוויאליים שקיימים, ושעד עכשיו היו אסורים בארץ. תודה רבה !

מהמאמר בדה מרקר:

"כל שרשרת הערך בענף נשלטת בידי שלושת הבנקים הגדולים:  הפועלים,  לאומי ו דיסקונט, השולטים גם על שלוש חברות כרטיסי האשראי הפועלות בענף, וכן על שלוש חברות הסליקה היחידות בענף. בנקים אלה שולטים גם בחברת שב"א שמספקת את שירותי תשתית המחשוב (מיתוג) בענף."

הנה תחום נרחב לפעולתו של הממונה על ההגבלים העיסקיים. מדוע הוא אינו פועל? מדוע מתקנים רק רגולציה קטנה, בשוליים?

עוד:

ההמלצות על שוק כרטיסי האשראי נכתבו בדו"ח שהוכן ברשות ההגבלים בחודשים האחרונים. זהו דו"ח פנימי, שככל הנראה לא יפורסם, אך הוא חושף את המציאות שכל בית עסק בישראל מכיר מקרוב: זהו ענף ריכוזי הפועל מול בתי העסק בחוסר שקיפות שאינה מאפשרת לבעל העסק להבין על מה הם משלם וכמה.

מדוע שלא יפרסמו את הדו"ח ה"פנימי"? זה דו"ח של אבא שלהם? הוא נעשה במסגרת העבודה הממשלתית - שיפורסם, ואם הם מסרבים - צריך להגיש תביעה לפי חוק חופש האינפורמציה. איני חושב שיש בו סודות ביטחוניים, המצדיקים סודיות. מה יש לפיקיד ההגבלים העיסקיים להסתיר? שהממשלה לא מאפשרת שבירת של מונופול הבנקים? אז, הנה, הסוד גלוי לכול.

על הממשלה להסיר את הרגולציה המכבידה, ולא למנוע תחרות חופשית וחופש בעסקים, ולא לתקן בשוליים על ידי שינוי חצי רגולציה פה ושם.

יעקב

אינני יודע מי המציא את המנטרה (הסיסמה) ריכוזיות בישראל, שבעיקבותיה חוקק חוק הריכוזיות. אינני יודע אם זה דניאל דורון או סטנלי פישר - אינני יודע מי מהם היה הראשון. ייתכן שהיו אחרים לפניהם. "ריכוזיות" היא סיסמה מאד חזקה, בייחוד שיש לה וותק אידאולוגי ארוך. ה"ריכוזיות" היא בעצם סיסמה מרקסיסטית. התורה המרקסיסטית גורסת שהכוח הכלכלי, במשטר קפיטליסטי, נוטה להתרכז יותר ויותר בידי מספר מצומצם של גורמים ("20 משפחות"). הם טוענים שהעשירים הולכים ומתעשרים יותר, והעניים הולכים ומתרוששים יותר. העשירים גם צוברים כוח פוליטי, שבעזרתו הם מדכאים עוד יותר את הפרולטריון העני, וצוברים עוד יותר כוח. זו הפילוסופיה המקרסיסטית - כמו כול שאר הרעיונות של מרקס - זה לא נכון, הדבר תלוש לחלוטין מהמציאות.

תחת משטר של כלכלה חופשית (פחות או יותר) צומחים כול הזמם יזמים חדשים שמתעשרים, קמים עסקים חדשים, נוצרת שכבה רחבה מאד של "מעמד הביניים" - אנשים שהתגברו על הבעיה הבסיסית מהיכן להשיג אוכל למחר, ויש להם מספיק כסף לקיום ברווחה, והם מחפשים תעסוקה והשקעות, ועיסוקים מעניינים בחיים. זה קורה לא רק בארה"ב ובאירופה (בעבר) אלא אפילו בהודו ובסין. כלכלה חופשית (פחות או יותר) אינה מובילה לריכוז הכוח הכלכלי בידי מעטים, אלא להיפך - לידי פיזורו בשכבות נרחבות באוכלוסייה. כמובן לא כולם מתעשרים, זה בלתי אפשרי, רוב האנשים תמיד יהיו עניים, או עניים יחסית, או "מעמד נמוך" - לא ייתכן שכולם יהיו עשירים. אבל - גם העניים תחת משטר חופשי הם פחות עניים מהעניים במשטרים קומוניסטיים. לא נכון לחלוטין שהעושר הולך ומתרכז בידי מעטים כמו שטוענת אידיאולוגיית ה"ריכוזיות" המרקסיסטית. זאת ועוד - במשטר חופשי (פחות או יותר) אנשים ומשפחות שהיו עשירים בעבר נכשלים לעיתים בעסקים ומאבדים את הונם, למרות כוחם הפוליטי (כביבול). ראה משפ' דנקנר למשל, או רקנאטי.

זה הייחוד של התורה המרקסיסטית - כולה שאובה מהבטן (או מהראש), בלי קשר למציאות. היא בעולם האידאות, לגמרה מנותקת מהמציאות.

האם יש במיצאות הישראלית "ריכוזיות" ? אני לא חושב ככה.

תחשבו על כול ה"טייקונים" שצמחו מלטה - לא ממשפחות "הון שלטון" ותיקות בישראל. קחו למשל את יצחק תשובה - בן למשפחה עולה חדשה מלוב, עם 8 ילדים, שיצא בגיל 12 לעבוד ולהתפרנס. יש לתשובה כוח פוליטי? איזו מפלגה יש לו? זה "הון שילטון" ???  זה בן אדם שבנה את עצמו ב 10 אצבעותיו.

או קחו את שלמה אליהו - שעלה לארץ ב 1950 מעירק, גר במעברה, והחל דרכו הכלכלית כנער שליח. זה "הון שילטון"? מה כוחו הפוליטי של שלמה אליהו? מפלגת ד"ש ז"ל שמטעמה היה חבר כנסת קדנציה אחת? איזה כוח פוליטי יש לו?

ישראלים רבים עשו הונם, גם בעשר אצבעות ידיהם, אבל בחו"ל, ובאו לכאן עם כספם, מאהבת הארץ, כדי להמשיך לעשות פה עסקים - מבלי שנימנו על האליתה הוותיקה של בעלי הון וכוח פוליטי. ביניהם ניתן למנות את לב לבייב, גיידאמק, תד אריסון ז"ל ובתו שרי, דוד עזריאלי, וכעת מוטי בן משה. כול אלה אנשים שאין להם כול כוח פוליטי, וגם לא ייחוס משפחתי - הם עשו הונם בעצמם. Self made men. כנ"ל שאול אייזנברג ז"ל, הבעל (הפרטי) הראשון של החברה לישראל.

מה עם רמי לוי, האיש שקפץ לכותרות בשנים האחרונות? האם הוא בא מהאליתה של "הון-שילטון" ?

קצרה היריעה מלהזכיר את כול יזמי ההיי-טק שהפכו מיליארדרים - שי אגסי, דוב מורן, בני לנדא ועוד רבים, רבים ששמותיהם אפילו לא כול כך ידועים.

בוודאי יש עוד דוגמאות רבות לאנשי עסקים, בעלי הון גדול, שצמחו מלמטה, הרוויחו את הונם בזכות עבודתם וכשרונם, וכול הטענות על "ריכוזיות" ו "הון שלטון" לא חלות עליהם. אני הסתמכתי רק על זכרוני הקצר, מי שעולות בדעתו דוגמאות נוספות, ואני בטוח שיש רבות כאלה, מוזמן לספר עליהן (עם קישוריות) בהערות.

בקיצור: הסיפור על הריכוזיות במשק הישראלי היא אגדה אורבנית, שמקורה באידיאולוגיה ובסיסמאות מרקסיסטיות. זה פשוט לא נכון - זאת לא המציאות בישראל.

בצורה פרדוקסלית אני מוצא עצמי מאשים גם את דניאל דורון וגם את סטנלי פישר (שלא לדבר על טרכטנברג או יובל שטייניץ) כמושפעים (אולי שלא במודע) ממושגים מרקסיסטיים. בלי קשר להשערות שלי על המקור האידאולוגי של טענת הריכוזיות - אני טוען כאן טענה עובדתית: אין ריכוזיות בעולם העסקים הישראלי.

יש גם יש ריכוזיות - בכול מקום שהממשלה שולטת - כמו הבנקאות, התשתיות (קרקע, מים, חשמל, נמלים).

יעקב

רבים כתבו ונלחמו נגד הריכוזיות בכלכלה הישראלית. בין הבולטים שבהם הוא דניאל דורון, בעל המכון לקידום כלכלי וחברתי, שמקדם מאז 1983 את רעיונות הכלכלה החופשית בישראל. דניאל דורון מציין שקליקה קטנה של טייקונים שולטת בישראל במקורות המימון ומונעת התפתחותם של עסקים קטנים ובינוניים על ידי שמונעת מהן מימון הדרוש לפיתוח. האוליגרכיה השלטת, אומר דורון, מעבירים את כול האשראי רק לעסקים של עצמם וחונקים את התחרות.

ברוח דומה קוטב תלמידו של דורון, העיתונאי גיא רולניק הוא אומר למשל:

חופש הביטוי בישראל נלקח מידי אנשי המקצוע. נוצרה קאסטה חדשה בישראל, של אנשים שאסור לגעת בהם: הבנקאים, הפירמידות והצבא של המאכערים, עורכי הדין ואנשי התקשורת שהם העסיקו. שליטה על מאות מיליארדי שקלים מעניקה שליטה באלפי ג׳ובים עם משכורות עתק, ריטיינירים, שכר טרחה, שליטה בעיתונות - ושליטה בדמוקרטיה. זאת לא דמוקרטיה.

גיא רולניק מייחס חשיבות רבה לחוק החדש נגד הריכוזיות ותולה בו תקוות רבות. נסלח לו על הרטוריקה האבסורדית: "חופש הביטוי ניצח", כוונותיו טובות, אבל הוא טועה.

גם בנק ישראל התריע על ריכוזיות יתר: פישר: "יש ריכוזיות במשק; בנק ישראל תומך באיסור על אחזקת נכסים ריאליים ופיננסיים"

אכן, יש ריכוזיות יתר מזיקה בכלכלה הישראלית. הריכוזיות כולה בידי הממשלה ובנק ישראל, והיא הרבה יותר מדי גדולה. מי חונק את העסקים הקטנים והבינויים ומונע מהם אשראי? הבנקים. מי נותן את כול האשראי רק לטייקונים, ומקורבים, ומשפחות מעטות? הבנקים. ומי שולט בבנקים? שאלה טובה. התשובה: הממשלה ובנק ישראלי. זה שמתריע נגד ריכוזיות.

מי נתן אשראי לדנקנרים (דני ונוחי) כדי לגדול, ולשרוף כסף בעסקים רעים? בראש ובראשונה בנק לאומי (וגם בנק הפועלים). מי הבעלים של בנק לאומי? שאלה טובה. תהרגו אותי אם אני או מישהו יודע. אבל השליטה בבנק לאומי היא בידי הממשלה ובנק ישראל. מי הכריח אותם לתת אשראי לדנקנרים או לשאר הטייקונים? ומי נושא בהפסדים שנגרמו מאשראי פסול זה? אנחנו, הציבור, כי בנק לאומי "גדול מכדי ליפול". מי לא מקבל אשראי – מי העסקים שנחנקים? אלו שאינם מקושרים פוליטית או חברתית לאליתה השלטת (לממשלה ובנק ישראל). איך חוק הריכוזיות יעזור? הוא לא יעזור, כול עוד אין תחרות של ממש בתחום הבנקאות.

הריכוזיות בבנקאות היא רעה גדולה במשק הישראלי. במקום שיהיו בארץ 50-70 בנקים פרטיים שמתחרים ביניהם, ועוד כ 20-30 סניפים של בנקים גדולים מחו"ל יש בארץ שני בנקים גדולים, בנק לאומי הממשלתי, ובנק הפועלים, שהופרט לכאורה, אבל מנוהל על ידי אותה קליקה הנשלטת על ידי בנק ישראל. (שלא יספר לי אף אחד ששרי אריסון מנהלת את בנק הפועלים).

בנק ישראל (והממשלה) אינם מאפשרים פתיחת בנקים חדשים, או התפתחותם של בנקים קטנים כדי להתחרות בבנקים הגדולים. והבנקים הגדולים הנשלטים לחלוטין על ידי הרגולציה של בנק ישראל, ואין שום תחרות ביניהם (חוץ ממודעות פרסומת אבסורדיות שנועדו ליצור אשליה של כאילו תחרות).

אכן יש ריכוזיות גדולה מדי – אך הריכוזיות היא בידי הממשלה. הפתרון אינו עוד חוק ריכוזיות, הפתרון הוא שחרור שוק הבנקאות לתחרות חופשית. אז בנקים שיתנו אשראי מופרז לגורמים כושלים  (כמו הדנקנרים) יפשטו רגל, יחד עם הדנקנרים,  וישאירו בשוק את הבנקים המתנהלים באחריות.

גיא רולניק מעלה על נס את נתניהו בזכות רפורמת בכר, אותה הגה והציע דניאל דורון. רפורמת בכר הפקיע ניהול קופות גמל מידי הבנקים והעבירן לידי גופים אחרים (חברות ביטוח). זו גם דוגמה איך לא לעשות רפורמה. כלכלה חופשית עושים על ידי שחרור הכלכלה מרגולציה ולא על ידי הגדלת הרגולציה. לא על ידי הפקעת  קופות הגמל מידי בנקים אלא על ידי הפקעת המונופול מידי הבנקים, מונופול המופקד בידם על ידי בנק ישראל והממשלה.

על הרעה החולה של המונופול של הבנקים בחסות בנק ישראל כבר כתבנו רבות.

ולא רק בתחום הבנקאות יש ריכוזיות – בגלל המדיניות הממשלתית. ריכוזיות הייתה בשוק הסלולר, למשל, כאשר חברות הסלולר שדדו אותנו, כי לא הייתה תחרות של ממש. מדוע – כי הממשלה פעלה בשיטת הזיכיונות, ומסרה זיכיונות למספר קטן של חברות.  מדוע רק מספר קטן של זיכיונות? היה צריך להתיר לכול דכפין לפתוח חברה לתקשורת סלולרית, בלי צורך בזיכיון ממשלתי. כנ"ל בטלוויזיה. מדוע יש רק 3 ערוצים? מדוע יש רק שתי חברות כבלים? כי הממשלה מעניקה "זיכיונות", במקום לאפשר לכול דכפין לספק שרותי תקשורת. צריך שינוי מנטליות קיצוני. לא הרגולציה מגינה על הצרכן אלא התחרות. תחרות חופשית יש היכן שאין חסמים, היכן שהממשלה לא מתערבת, ולא היכן שהממשלה מחוקקת חוקים רגולטוריים.

המלחמה בריכוזיות המזיקה היא מלחמה נגד סמכויות יתר של הממשלה על גופיה (כמו בנק ישראל). המלחמה בריכוזיות דורשת כלכלה חופשית, חופשית ממגבלות הרגולציה וגחמות הפוליטיקאים. יותר סמכויות לפוליטיקאים ורגולטורים אינה דמוקרטיה – זה פשיזם. ההנחה של דניאל דורון שניתן להילחם נגד הרגולטורים באמצעות עוד רגולציה ועוד תחיקה היא טעות חמורה.

יעקב

פישר מוטרד מעליית מחירי הדירות. הוא הורה להוריד את המשכנתאות לדירות למקסימום 75% מהערך, אבל, לגבי דירות להשקעה (דירה שנייה ומעלה) - ל 50% בלבד.

יפה מצידו של פישר שהוא מוטרד ממחיר הדירות. אבל למה הוא מתעסק בזה ? האם הכול "פשיר" - האם הוא ממונה על מחירי הדירות במשק? האם בנק ישראל צריך להכתיב את גובה המשכנתאות? גובה המשכנתא צריך להיקבע על ידי הבנקים, לפי האינטרסים שלהם. זה סביר וזהיר שגובה המשכנתא לא יהיה יותר מ 75% מערך הנכס. אבל השיקול היחידי הוא הבטחת הכסף, לא שיקולי מאקרו של הבנק המרכזי או שיקולי הורדת מחירי הדירות במשק. הקביעה שהמשכנתא לדירות להשקעה תהיה לא יותר מ 50% היא שרירותית לחלוטין (וגם חסרת ערך מעשי כמו שמסבירה המרואיינת). 

מדוע פישר לא עושה משהו בנושא מחיר הקוטג'? או מחיר השכירות בת"א? או בשאר הנושאים האופנתיים?

פישר, כמו כול פקיד ממשלתי, מנסה לנהל את המדינה, כמה שיותר, מעבר לתפקידו. כול בעל תפקיד ממשלתי מנסה להחיל את סמכותו ותחומי פעילותו על כמה שיותר דברים. זה הטבע האנושי. ככה עושה בית המשפט העליון, ככה עושה מבקר המדינה.

נגיד הבנק המרכזי לוקח על עצמו הרבה יותר מדי פעילויות שאינן מתחום סמכותו, ואין מי שיגביל אותו או יבקר אותו. יש פה ריכוז כוח מאד לא בריא. זה לא שפישר אדם רע, חו"ח, אבל ריכוז כוח כזה אינו תקין.

יעקב

אני כתבתי מספר רב של פעמים נגד האמונה הטפלה שהרגולציה יכולה להציל אותנו מהנזקים של בנקים פושטי רגל. אמרתי הרבה פעמים - הרגולציה הכי טובה היא הרגולציה הטבעית - בנק שכשל צריך לפשוט את הרגל ולהיעלם. ה"הצלה" של הבנקים באמצעות כספי ציבור היא חטא (בזבוז של כסף) ופשע - מנציחה את הבעיות והכשלים במערכת הכלכלית - מנציחה את הרקבון.

התגובה של מרבית האנשים "מהשורה" היא: "אתה קיצוני. התמוטטות הבנקים תהרוס את הכלכלה. חייבים להציל אותם".

כעת התפרסם הספר "לתפוס את השור בקרניו" מאת שיילה בייר, על המשבר הגדול של 2008. שיילה בייר הייתה ראש ה FDIC בארה"ב, ראש הסוכנות הפדראלית לביטוח פקדונות בנקאיים. היא כלכלנית בכירה, שמילאה תפקידים בכירים, ומכירה היטב את המערכת. הנה כמה מהדברים שהיא אומרת.

משבר 2008 הוכיח שהרגולטורים התאמצו להטיל את ההפסדים על כולם מלבד אלה שגרמו להם - מערכת הבנקאות. למשל על משלמי המיסים, והבנקים הקטנים (יש אולי 9000 בנקים קטנים בארה"ב, שמממנים את ה FDIC) , מבלי שלאלה יהיה קול ושיתוף בהחלטות. כול ההצעות של בלייר לדרוש פיטורים של מנהלי בנקים גדולים ("גדולים מכדי ליפול") שנזקקו לכספי הצלה מהממשלה, או הצעות לבטל את הבונוסים שלהם ואת הדיבידנדים לבעלי המניות - הוכשלו על ידי הרגולטורים ( שר האוצר ונגיד הפד). יותר מזה - היה נסיון להטיל את כול ההפסדים על ה FDIC, ולהכריח אותו (כלומר את הבנקים הקטנים והמפקיד הקטן) לשלם את כול האג"חים שהבנקים הגדולים לא יכלו לפרוע. בלייר התנגדה בעקשנות לקבל את הדרישות של שר האוצר וראש הפד.

עוד היא כותבת על הדלת המסתובבת, מנהלים בבנקים הגדולים מקבלים תפקידים בכירים בממשלה, ואח"כ חוזרים למשרות שמנות בבנקים. בעקבות זאת זוכים הבנקים הגדולים ליחס "מיוחד" מצד הרגולטור. היא מציינת במיוחד את סיטיבנק (ושכחה את גולדמן זקס, החבר הטוב של אובמה). ממש בלתי הוגן כלפי הציבור המאמץ שהרגולטורים עשו להציל את הבנקים הגדולים מכול נזק. אחד התוצאות היא שהרקבון (אג"ח זבל) נשאר במערכת ולא "נוקה". למראית עין מאזני הבנקים ניצלו, אבל לאמיתו של דבר, של בהם הרבה בלוף וחובות אבודים שאינם נרשמים כראוי.

היא משווה את המצב למצב ביפאן, שגם שם הממשלה מאפשרת לבנקים להחביא ולטאטא מתחת לשטיח את הריקבון, ובעיקבות כך לא מצליחה יפאן להיחלץ מהמשבר הכלכלי שלה כבר 23 שנה.

יש שמצביעים על כך שמרבית הבנקים השיבו את כספי "ההצלה" לממשלה. שיילה בייר לא קונה את זה. הבנקים קיבלו סובסידיה ענקים מהממשלה בצורה של שיעורי ריבית אפסיים במשק. [מי שנושא במחיר הסובסידיה הזאת הם כול אלה שחסכו כסף - הפנסיונרים למשל. הממשלה שדדה את ההכנסות של החוסכים על ידי הדפסת כסף והורדת הריבית.]

היא גם אומרת שמדהים עד כמה הרגולטורים נמנעים מלנקוט את הצעדים הנחוצים כדי למנוע את המשבר הבא. [אני כמובן לא מאמין שהרגולטורים מסוגלים למנוע משברים]. היא מציעה כמה הצעוד. למשל: 1 לפרק את הבנקים הגדולים מדי ולהביאם לממדים סבירים [אני מתנגד, איש אינו יודע מהו מימד סביר. השוק יקבע. הבנק הגדול יפורק, חלקיו הבריאים יירכשו על ידי אחרים, בתהליך פשיטת רגל רגיל] 2.לדרוש רזרבות בנקאיות יותר גדולות [שיהיה], 3. לחדול מהדלת המסתובבת (רגולטור-מנהל בנק) [ ומאיפה יקחו רגולטורים מנוסים ובעלי ידע בבנקאות?].

גם ההצעות המינוריות של שיילה בייר אינן עומדות כלל על הפרק.

מי שמאמין ברגולציה ממשלתית מאמין באמונות טפלות.

הרגולציה היחידה שעובדת היא הרגולציה של השוק החופשי - מי שכשל מפסיד כספו והולך הביתה, ללא "הצלות" מהקופה הציבורית.

יעקב

הסיפור בפוסט הקודם על בנקים המנפיקים כביכול פתקי-חוב IOU - היה נכון פעם. מאז תחילת המאה ה 20 הוקמו הבנקים המרכזיים, והם קיבלו מכוח החוק, מונופול על הנפקת שטרות כסף - כלומר - מונופול על פתקי-חוב "רשמיים" (להבדיל מפתקי החוב שאני לפעמים נותן לחבר כאשר אני מפסיד בפוקר ואין לי מספיק מזומן בכיס).

היום - הבנקים אינם רשאים להנפיק שטרי כסף, או ליצור את אותו "כסף-חוב" שעליו כתב מוטי. היום הבנקים הם מתווכים נטו, מתווכים בלבד. הם רשאים להעניק אשראי מכסף פקדונות שיש להם, ואם אין להם מספיק - להעניק אשראי מ"כספי בנק ישראל" - כלומר להעניק פתקי-חוב של בנק ישראל (או הבנק המרכזי המקביל בכול מדינה). אין להם סמכות חוקית ליצור כסף בשום צורה, לא ישירות ולא על ידי "רזרבה שברית". 

כול הסיפור על בנקאות של רזרבה חלקית - fractional reserve banking - (והוויכוח על הלגיטימיות) כבר לא רלוונטי היום.

היום הבנקים הם בפועל סתם פקידים של השלטון, השולט בבנקים באמצעות הרגולציה הפרטנית של הבנק המרכזי. חופש הפעולה שלהם מאד, מאד מצומצם, בייחוד אצלנו. הבנקאות היא למעשה מולאמת, מנוהלת על ידי הרגולטור (הבנק המרכזי) הקובע את הכללים וגם מעמיד את הכסף לרשות הבנקים. מובן שבתנאים אלה הוא גם אחראי על הפקדונות, כלומר - מבטיח ששום בנק לא יפשוט את הרגל ושום מפקיד לא יפסיד, חלילה, אגורה אחת מהפקדותיו.

מנהל אחד הבנקים בארץ אמר פעם, בהרצאה סגורה, שהתחרות היחידה הקיימת בין הבנקים בארץ היא על גודל החיוך שבו מקבלים אותך הפקידים/פקידות בסניף. (הוא אמר בעצם "טיב השרות" - אבל גם בזה אין תחרות).

כן הלימות הון - לא הלימות הון, כן רזרבות - לא רזרבות - כול התקנות האלה לא כול כך רלוונטיות, הן שריד מתקופה קדומה. היום הבנקים נותנים הלוואות ככול שיש ביקוש, לפי "הריבית במשק" - הריבית שמכתיב בנק ישראל, בצורה שרירותית. אם יש ביקוש להלוואות בריבית זו - בנק ישראל מעמיד את כול הכסף שיש לו ביקוש, אין שום מגבלות "הלימות הון" לבנקים. הכול מראית עין. הבנקים משמשים צינור להעברת כסף (כמעט בלתי מוגבל) מבנק ישראל לציבור. הבנקים הם גוף אדמיניסטרטיבי, המנהל את הרישום של מתן הלוואות, רישום ביטחונות וגביית ההחזרים. הבנקים למעשה נותנים שרותים אדמיניסטרטיביים לבנק ישראל. הם קבלני פקידות ומיחשוב.

ההבדל בין הבולשביזם הרוסי, בו כול הבנקים היו ממשלתיים (מולאמים) והבולשביזם הגליצאי שיש לנו בישראל הוא שאצלנו מנסים להסוות את ההלאמה, באמצעות בנקים שהם "כאילו" פרטיים. למעשה יש לנו קבלני פקידות שמתחפשים לבנקים, או נקראים "בנקים" בשביל להטעות את הציבור. הבנקאות מתנהלת בדיוק כמו שהתנהלה בזמנו ברוסיה, בכול הנושאים המהותיים. כול השאר זה מראית עין בלבד.

יעקב

הנה עוד קטע במסגרת סדרת המאמרים והדיונים על מהות הכסף והנקאות. אחרי שמוטי בילבל אותנו כהוגן עם "כסף אמיתי" מול "כסף-חוב" מול "כסף מודפס", ואני הכנסתי מושג 'מקורי' חדש: "כסף מזוייף", הנה רעיון חדש (??? חדש? איני יודע - בשבילי הוא חדש).

כסף הוא פתק-חוב (פ"ח). פתק חוב נקרא בלעז (IOU (I owe you - "אני חייב לך". זהו פתק שאדם א' נותן לאדם ב' ובו כתוב למשל: "אני חייב לך 1000 שקל" (או 100 גרם זהב, או 10 שקי חיטה, או כול דבר אחר).

כול אחד יכול לתת לכול אחד פתק-חוב, מניחים שאדם א' קיבל משהו מב' (אחרת לא היה נותן לו פ"ח), אבל ערכו של פ"ח לא קשור לתמורה ש א' קיבל מ ב', ערכו נובע אך ורק מההבטחה של א' לשלם את הסכום הנקוב בו. יש פ"ח שיש בו מועד נקוב לפירעון (ואז הוא דומה לשטר חוב) ויש פ"ח ללא מועד נקוב, ואז ההבנה היא שהוא חייב להפרע בכל עת לפי דרישה. 

פ"ח הוא דבר שבני אדם מחליפים ביניהם מרצון והסכמה הדדית, ללא שום מגבלות ותנאים - חוץ מהתנאי היסודי שחייבים לכבד אותו ולפרוע אותו והאמונה של המקבל שהנותן אכן יפרע. פ"ח הוא טוב אם הוא נפרע, ורע (מזוייף) אם לא נפרע, ואפשר לדעת זאת רק לאחר מעשה, כאשר הוא מוצג לפרעון.

פ"ח יכול להיות סחיר - צד ב' יכול למכור אותו לצד ג', במחיר מוסכם. אין מגבלה לסחירות של פ"ח חוץ מהדרישה להסכמה הדדית.

זהו אם כן הכסף. הכסף הוא פ"ח שהבנק (כול בנק) מנפיק. כול בנק, וגם כול אדם פרטי, יכול להנפיק פתקי חוב כמה שהוא רוצה, ללא מגבלות לוגיות או רגולטוריות, חוץ משתי דרישות יסוד: שחילופי פ"חים בין אנשים יהיו מרצון והסכמה, ושהפ"חים ייפרעו. (בעבר הרחוק הבנק היה בן אדם ולא תאגיד).

לתהייה כיצד ייתכן שבנק "ייצור" יש מאין כסף (שמוטי קרא לו 'כסף חוב') - הנה התשובה: כסף הוא פתק חוב. אין שום מגבלה להנפקת פתקי חוב. כול אדם ובנק יכול להנפיק כמה שהוא רוצה, התנאי היחידי הוא שהוא ייפרע. (תנאי מוקדם הוא שיסכימו לקבלו - אחרת אין פתק חוב). הבנק, המנפיק פתקי חוב חייב לדאוג לפרעונם. שום רגולטור לא יכול לדאוג לפרעונם במקומו, שום פתק-חוב אינו תקין אם הבנק יודע שלא יוכל לפרוע אותו, ולא חשוב מה הרגולטור אומר על הלימות הון או דרישות רזרבה. שום דרישות להלימות הון או גובה רזרבה לא יכולות להבטיח פרעון כול פתקי החוב.

מקודם הצעתי תיאוריה שהבנק בעצם "מנזיל" (הופך לכסף נזיל) נכסים שהוא מקבל כבטחונות. אני מציע עכשיו משהו שונה: הבנק יכול להנפיק כמה שהוא רוצה פתקי חוב, הוא לא "מנזיל" כלום, אלא מנפיק פתקי חוב. ישנה רק אותה דרישה יסודית מטרידה, שהוא חייב גם לדאוג לפרעון הפתקים. החזקת בטחונות נאותים היא דרך אחת להבטחת הפרעון, אבל אין קשר ישיר בין הבטחון לפתק המונפק. 

אני מתעלם מהדיון על הרגולציה, הלימות ההון, דרישת הרזרבות, הבנק המרכזי וכו' - כי לדעתי חייבים קודם להבין את מהות העניין, לפני שצוללים לפרטים.

מובן גם שאיני מתלהב מהרעיון של "הדפסת כסף" על ידי הבנק המרכזי, כלומר הנפקת פתקי חוב על ידו ללא מגבלה, וללא דאגה לפרעון.

אני מקווה שתרמתי משהו להמשך הדיון.

יעקב

ברשימה הקודמת בחנתי את הבעיה של הריכוזיות. בואו נבחן כעת את הבעיה של האינטרסים. מהו האינטרס הבסיסי של הרגולטור של הבנקאות? במקרה שלנו הרגולטור הוא בנק ישראל - שהוא גוף ממשלתי.

ראשית, נראה מה האינטרסים של הבנקאי (מתוך הנחה שהוא בנק פרטי). האינטרס של הבנקאי, כמו של כול בעל עסק, הוא להרוויח כמה שיותר. אינטרס זה מחייב לשמור על יציבות הבנק - ואגב כך - על בטחון כספי המפקידים. ברור שאם הבנק נופל הבנקאי מפסיד את העסק שלו, את ההון העצמי שלו ואת מקור ההכנסה והרווח. לכן הדאגה הראשונה, והעליונה, ואפילו היחידה, של הבנקאי היא - יציבות הבנק. יש לו כמובן שאיפה להגדיל את רווחיו, אבל לא על חשבון יציבות הבנק. הוא צריך למצוא איזון נכון בין הרצון להגדיל את הרווחים (על ידי לקיחת סיכונים) לבין השמירה על היציבות.

מה האינטרס של הרגולטור הממשלתי? הרבה אינטרסים - להבטיח צמיחה במשק, ליצור פעילות כלכלית, להגדיל את התעסוקה, לקדם נושאים חברתיים (בית לכול פועל). על פי ההצהרות הרשמיות של בנק ישראל (ובנקים מרכזיים, רגולטוריים אחרים) - היעוד של הרגולציה הבנקאית היא לשמור על יציבות הבנקים. אבל - בפועל ראינו שזה לא היעד היחידי. הרגולטור של הבנקים, בהיותו חלק מהממשלה או המנהל הציבורי - יש לו אינטרסים נוספים, כבדי משקל כמו עידוד צמיחה ותעסוקה וקידום חברתי. האינטרסים לגיטימיים בהחלט, אבל הם דוחקים את נושא יציבות הבנקים לשוליים. יציבות הבנק אינו השיקול היחידי ואפילו לא העיקרי.

ניתן אם כן לאמור - שאם מפקיעים את הדאגה ליציבות הבנק מידי בעליו (או מנהלו) ומפקידים את זה בידי הרגולטור - היציבות תיפגע. על פי האינטרסים והמבנה של המערכת - הפקדת יציבות הבנקים בידי הרגולטור, פירושו פגיעה ביציבות הבנקים, והפקרתם למשברים ופשיטות רגל. הרגולטור מחפה על פשיטות הרגל שהוא גורם על ידי "הצלת" הבנקים באמצעות הזרמת כספי ציבור.

יוצא אם כן שהטענה שהבנקאים הפרטיים מסכנים את הבנקים מתוך רדיפת בצע והתנהגות אי רציונאליות, ורק רגולטור מסוגל לשמור על האינטרס של המפקידים היא טענה אידיולוגית, מגמתית ולא נכונה. האמת היא ההיפך. הרגולטור מסכן את יציבות הבנקים ומביא לקריסתם, לאו דווקא בגלל שהרגולטור רשע, או טיפש או אי-רציונאלי (יש גם כאלה) אלא בגלל מבנה האינטרסים שלו. הרגולטור לא פועל לטובת המפקידים אלא, כביכול, לטובת המשק כולו, על חשבון המפקידים (מה זה המשק כולו??).

אומר זאת שוב: האינטרס המובנה של הבנקאי הוא לשמור על היציבות. לפעמים בנקאים נכשלים, טועים, או אפילו מתנהגים באופן לא רציונאלי. בנקים (בשוק חופשי) נופלים, לעיתים. לעומת זאת לרגולטור יש אינטרס מובנה אחר - קידום הכלכלה, קידום החברה - אולי אינטרסים טובים, אבל הם שונים, וסותרים לאינטרס של שמירה על יציבות הבנק. ובנוסף, כמו הבנקאי, הרגולטור לעיתים גם נכשל וגם מתנהג בטיפשות ואי רציונאליות (הוא לא מחוסן). גם בשוק תחת רגולציה נופלים הבנקים. לדעתי - תחת רגולציה - הם לא יכולים שלא ליפול - הרגולטור מפיל אותם. אך את הנפילה מסתירים על ידי "הצלה" - כלומר מפזרים את ההפסדים על פני הציבור כולו.

המסקנה: יותר טוב בלי רגולציה. האמונה העיוורת בצורך ברגולציה אין לה בסיס רציונאלי.

יעקב 

מרבית הכלכלנים והפרשנים מאמינים באמונה עיוורת ובלתי מסוייגת ברגולציה של הבנקאות. זו אמונה א-פריורי - דהיינו בגדר דבר שאינו דורש הוכחה, שהוא מובן מאליו. לפי אמונה זו הבנקאים הם אנשים חסרי אחריות ולא חכמים, רודפים בצע, שרק מנסים לקחת את הכסף מהאנשים. הרגולטור (הממשלה), לעומת זאת, הוא האבא הטוב והמיטיב, הוא חכם, ותמיד דורש את טובתנו (טובת המפקידים) - ולכן תמיד צריך רגולטור, כי בלי זה אי אפשר. יש גם חכמים (כמו דן אריאלי ודניאל כהנמן) שגורסים שהאנשים בכלל (כלומר לא רק הבנקאים) הם אי-רציונאליים מטבעם, וגם זו סיבה מדוע דרוש רגולטור שמן הסתם הוא כן רציונאלי וינהל את העניינים כראוי, ויגן על בני תמותה אי רצינאליים מתוצאות מעשייהם.

במשבר האחרון, ב 2008, כולם הודו שהיה כשל של הרגולציה - עובדה - היה משבר. הרגולטור, שאחד מתפקידיו הוא למנוע משברים ופשיטות רגל, נכשל. אבל המסקנה של כולם הייתה שזה היה כשל נקודתי, שדרושה רגולציה יותר טובה, שצריך ללמוד לקחים, לשפר את הרגולציה, ואז יש סיכוי שיימנע המשבר הבא. אותו דבר קורה אחרי כול משבר. איש אינו מעלה על דעתו את האפשרות שאולי הרגולטור בן תמותה גם כן ולא יכול להיות יותר חכם משאר בני אדם, שאולי יש לו אינטרסים זרים משלו, ושאולי יותר טוב בלי רגולציה ריכוזית, כוחנית, אחידה. 

אני אנסה להראות שהמשבר נגרם על ידי הרגולציה הטיפשה, ולא על ידי בנקאים טיפשים. שאלתי, לדוגמה, מישהו: כיצד רגולציה תוכל למנוע משברים בעתיד? הוא ענה עלי ידי דרישה לרזרבות יותר גבוהות, והקפדה על מתן הלוואות איכותיות יותר - כלומר לבעלי יכולת החזר ברורה, עם בטחונות יותר טובים. תשובה טובה.

בואו נעשה תרגיל מחשבה ונדמיין כלכלה חופשית, חסרת רגולציה ממשלתית. קיימים בה הרבה בנקים, הרבה מאד. כול בנקאי אחראי על יציבות הבנק שלו. הבנקאי, כמו כול אדם, עושה עסק לא כדי לגנוב את הכסף ולברוח, אלא כדי להרוויח לאורך זמן. לשם כך הוא צריך לדאוג ליציבות הבנק. זה אומר - הוא צריך להחליט מה גובה הרזרבה שתבטיח את יציבות הבנק, ומה מדיניות ההלואות שימנע אי-החזר והפסדים. כול בנקאי קובע את מדיניות הבנק שלו כמיטב הבנתו ללא תלות באחרים. בנקאים שטועים, שמחזיקים רזברבות קטנות מדי, ונותנים הלואות לא טובות, פושטים את הרגל ונעלמים. כך קורה, שבתהליך ברירה טבעית, הבנקים הזהירים והקפדניים ביותר שורדים ומתרבים. 

במציאות שלנו קיים רגולטור והוא מכתיב רמת רזרבה אחידה, אותה הוא כופה על כולם, וגם מחליט על מדיניות מתן הלוואות.

רמת הרזרבות שהייתה נפוצה בעבר הייתה 15-25%. בשנות האלפיים הרגולטור הוריד את רמת הרזרבות לכ 10% או אפילו פחות. מדוע? כדי להמריץ צמיחה כלכלית, להגדיל את האשראי במשק, למנוע משבר ואבטלה. הרבה סיבות היו לרגולטור, שמירה על יציבות הבנקים לא הייתה אחת מהן. כלומר - הרגולטור פעל מתוך אינטרסים זרים, הרגולטור גרם לרזרבות נמוכות מדי, ולמשבר שבה בגלל זה. ומדוע לא החזיקו הבנקאים רזרבות יותר גדולות ממה שדרש הרגולטור? הרי מותר להם - מדוע לא דאגו הם ליציבות הבנקים למרות הרגולטור? כי השתרש נוהל של בריחה מאחריות. אם יש רגולטור עליון חכם, אנו ננהג לפי הוראותיו, ופטורים מלשבור על הראש כיצד לשמור על יציבות הבנק. אם הבנק יפשוט את הרגל - לא נהיה אשמים - כי הרי פעלנו בהתאם להוראות הרגולטור. בנוסף - בסביבה תחרותית - כשכול הבנקים מחזיקים רזרבות נמוכות (כדרישת הרגולטור) ועושים רווחים יפים, לא יכול מנהל אחד להיות יוצא דופן, להחזיק רזרבות יותר גדולות, ולהרוויח פחות - בעלי מניות הבנק לא יקבלו זאת, הם ידרשו שירוויח כמו כולם, שלא יהיה פראייר. ומה עם הסכנה של פשיטת רגל? הרגולטור ידאג לנו, הוא יציל אותנו, הוא יעביר לנו כספי ציבור. כלומר: הרגולטור הוא שכפה התנהגות לא אחראית על הנקאים.

מסקנה: הרגולציה היא זאת שגורמת למשברים, והיא זאת שמכניסה אותנו למצב שאנו נדרשים "להציל" את הבנקים. וגם - כאשר יש משבר - כולם פושטים את הרגל יחד, כי כולם נהגו לפי אותם כללים של אותו רגולטור מרכזי. בשוק החופשי יש הרבה מאד גורמים (בנקאים) בלתי תלויים, יש פיזור, ויש מגוון גדול של רמות רזרבה, כול בנק כמיטב הבנתו. כול בנקאי מכיר הכי טוב את העסק שלו ואת לקוחותיו, בקהילה שהוא פועל בה, ויכול להחליט הכי טוב על פי המידע הספציפי הרלוונטי. במצב זה - טעות משפיעה מקומית, על גורם אחד מיני רבים, ואינה גוררת כשל כולל. רגולטור, לעומת זאת, נמצא רחוק, למעלה, ואינו יכול לדעת מה מתאים לכול אחד. הוא כופה מדיניות אחידה וריכוזית על כולם, בלי קשר למידע הפרטני הרלוונטי. טעות של רגולטור מפילה את כולם בבת אחת, בגלל הכוח המרוכז שלו.

יש עוד נקודות. כך למשל - הרגולטורים קבעו שאג"חים בעלי דירוג מקסימלי ייחשבו לרזרבה, כלומר לא רק זהב או מזומן. מה פירוש "דירוג גבוה"? הרגולטור הסמיך בזה סוכנויות דירוג "מוכרות" (על ידי הרגולטור) להעניק דירוג. הדירוג הגבוה הוענק, כמובן, לאג"ח ממשלתי. בכך קבע הרגולטור שהבנקים יחזיקו את הרזרבות באג"ח ממשלתי. האינטרס של הרגולטור (הממשלה) היה שהבנקים יממנו פעילות הממשלה על ידי החזקת אג"ח ממשלתי. זה משרת את האינטרס של הממשלה, לאו דווקא של יציבות הבנקים. גם קבע הרגולטור שהבנקים יתנו משכנתא לכול דורש, כדי שכול פועל ישיג בית - כדי לקדם מטרות חברתיות, בלי עמידה על קריטריונים של תשלום ראשון וכושר החזר של הלווה. בכך העדיף הרגולטור אינטרס "חברתי" (או פוליטי פופוליסטי) על פני שיקולים כלכליים והדאגה ליציבות הבנק.

המשבר נגרם, לפיכך, על ידי הקונצפט של הרגולטור הריכוזי, הכופה את המדיניות אחידה על כולם. זה לא כשל נקודתי ומקרי של הרגולטור התורן (גרינספן וברננקה), זה כשל עקרוני. כשל בתפיסה הפילוסופית, אימוץ העקרון של ריכוזיות כפייתית על פני חופש וביזור. הרגולציה מובילה בהכרח, למשברים - כי היא פועלת מאינטרסים פוליטיים, אידיולוגיים (חברתיים) הזרים למטרה של יציבות הבנקים (והבטחת הפקדונות), והיא פועלת לפי עקרון הריכוזיות והכפייה.

יעקב

דה-מרקר מזכיר לנו פרשייה נשכחת - הסדר חובות הקיבוצים משנות ה 1980 - שמסתיים בימים אלה.

היום מדברים על ה"גילוח" של האג"חים של ה"טייקונים" - אנשי העסקים. רבים מתרעמים על שאלה שודדים אותנו ואת קרנות הפנסיה שלנו. ככה היו הסדרים או גילוחים באג"חים של לב לבייב ב 2009, של תשובה נדל"ן, של בן דב, ועכשיו של אייס. אבל, בעסקים דברים כאלה קורים. עסק מרוויח לרוב, אבל גם לפעמים מפסיד, מי שקנה אג"חים מתוך ציפייה להרוויח, לקח סיכון במודע. אי אפשר להגיד "רימו אותנו". בכול אופן, כול אחת מהפרשיות הנ"ל הייתה בהיקף של כמה מאות מליוני שקלים, ויש סיכו שלאחר דחיה או גילוח קטן, יוחזר מרבית הכסף.

הגילוח הגדול בתולדות המדינה היה של חובות הקיבוצים. החובות הסתכמו ב 27 מיליארד שקל, ובמסגרת הסדר החובות מחקו להם 2/3 מהחוב (18 מיליארד שקל, כנראה שקל של נניח 1985). איך "מחקו"? מה פירוש מחקו ? איך נוצר החוב? האם הקיבוצים הונו אותנו כמו שטוענים על הטייקונים היום? למה לא היו תלונות על הונאה אז?

צריך לזכור את המאפיינים הסוציאליסטיים של המשק לשנו לפחות עד 1985. הקיבוצים היו דבר קדוש. הם היו חוד החנית של הציונות הלוחמת והכובשת, הם תרמו רבות לכיבוש הארץ, ישובה והרחבתה. הם היו גם חוד החנית של האידיולוגיה הסוציאליסטית והיו גם גורם דומיננטי מבחינה פוליטית, והשפעתם הייתה רבה על ניהול המדינה.

הקיבוצים חיפשו פרנסה לחבריהם, והלכו והקימו מפעלים רבים. אלא שהם היו יותר חזקים באידיולוגיה ולחימה מאשר בכלכלה וניהול מפעלים, לכן חלק גדול מאד מהמפעלים שהקימו נכשלו. מאיפה היה כסף להקמת המפעלים ? חלק גדול מהכסף ניתן כהלואה מהבנקים הפוליטיים שלנו - בנק הפועלים (שהיה בבעלות ההסתדרות -כלומר הקיבוצים) ובנק לאומי הממשלתי. (חלק אחר - מהסוכנות - קרי תרומות מחו"ל). אנו רואים אם כן הלוואות בהיקף עצום של מערכת הבנקאות ל"בעלי עניין" - דבר שנחשב היום (בצדק) לפשע חמור. האם הופעלו קריטריונים כלכליים במתן ההלואה? האם הבנקים בדקו את תוכניות ההשקעה? האם הם קיבלו בטחונות? לא, הקריטריונים היו אך ורק פוליטיים. אם אתה קיבוץ - קיבלת הלוואה, לא צריך לבדוק כלום, לא צריך בטחונות. קיבוץ זה קדוש.

ככה הקימו הקיבוצים מאות מפעלים שחלקם הגדול לא הצליח. הם רכשו מכונות, וחומרי גלם, וייצרו דברים, אחרי כמה זמן נוכחו שלא מצליחים למכור את התוצרת למרות מכסי המגן הרבים נגד ייבוא מתחרה שהוטלו כדי להגן עליהם. אז המפעלים נסגרו, המכונות שנרכשו הפכו גרוטאות, ההשקעה ירדה לטמיון, והקיבוץ עמד מיד בתור לקבל הלוואה נוספת להקמת מפעל חדש, שאולי יצליח יותר. האם הקיבוצים התעשרו, האם חברי הקיבוץ נהנו מההקשעות והעלו את רמת החיים? לא. הם המשיכו לחיות ברמת החיים המאד צנועה, שהינה אות ההכר של הקיבוצים. הם המשיכו להתווכח אם ניתן לרכוש טוסטר או טלוויזיות לחברים ולמי מהוותיקים מגיע טיול לחו"ל.

איך "מחקו" את החוב? ובכן - הבנקים קיבלו הוראה מבעליהם (הממשלה וההסתדרות) ומחקו - כלומר ספגו את ההפסדים. אבל - כידוע הבנקים אינם בעליו של הכסף - הם רק מתווכים - כלומר - הכסף שהבנקים הפסידו הוא הכסף שלנו, שאנו מפקידים ומנהלים בבנק. עיקר הרווחים של הבנקים בא מהריבית המטורפת על האוברדרפט של משקי הבית. כול עם ישראל במינוס, ומשלם מאות או אלפי שקלים בחודש ריבית לבנק, - זה מס שהממשלה, בעלת הבנקים מעבירה למוסדות שהיא חפצה ביקרם - לקיבוצים, למפעלים בטחוניים וחברות ממשלתיות. הבנקים (הציבוריים-ממשלתיים) קיבלו מונופול מהממשלה - כי הם משרתים את מטרותיה. הם גובים בעצם מיסים עבור הממשלה - אבל בצורה מוסווית, בלי לקרוא לזה מס, בלי לעורר תרעומת. קוראים לזה ריבית על אוברדרפט. הממשלה לא מרשה פתיחת בנקים חדשים, שיתחרו בישנים ויורידו חס וחלילה את הריבית. הבנקים אינם גורם מסחרי כלכלי אלא זרוע של הממשלה.

חלק מהקיבוצים הצליחו והתעשרו - הידד להם. הלוואי על כולם. חלק קטן התעשרו מעסקות נדל"ן - הקימו מרכזי קניות ומתקני נופש על קרקע יקרה - כמו געש, שפיים, יקום וגבעת ברנר. חלק הגיעו, אחרי כמה נסיונות כושלים למפעל מצליח - כמו למשל קיבוץ מעברות עם מפעל "מטרנה". (קיבוץ מעברות "שרף" שנים או שלושה מפעלים אחרים לפני שעלו על מטרנה). בחלק מהקיבוצים התגלו יזמים טובים ומפעלים רווחיים. האם הופעלה האחריות ההדדית האגדתית? האם הקיבוצים העשירים עזרו לעניים לעמוד בהחזר החובות? נדמה לי שלא. כול הקיבוצים נהנו מהסדר החובות. אם מוחקים חובות, כולם בפנים. כלומר מחקו 2/3 מהחוב גם למבוססים שיכלו להחזיר, וגם למסכנים שלא. (אני לא בטוח בנקודה זו, אם מישהו יש לו מידע - אנא תקנו אותי). באשר להצלחות הנדל"ן - כמו מרכזי הקניות שהוקמו על קרקע חקלאית - גם כאן פעל סוד הקסם הקיבוצי - והקיבוצים קיבלו אישורים לשינוי ייעוד - דבר שבן תמותה רגיל אינו יכול לקבל. או שהקימו בלי אישור ואיש לא צעק.

זה היה פרק בהיסטוריה הכלכלית שלנו, כדאי לזכור אותו בימים אלו של גילוחים. היו דברים מעולם.

הפרק הבא, בעתיד, בטוח יעסוק בגילוח האג"חים של הממלשה (כמו ביוון) או החברת הממשלתיות (כמו חברת החשמל).

יעקב

הקטע הזה בא בהמשך לשלושת הקודמים, על בנקאות וכסף. הוא המשך לדיון בשאלה האם שיטת הרזרבה החלקית פירושה "הדפסת כסף" והאם זו הונאה. או במילים אחרות: האם הבנקים "יוצרים כסף" ומרמים את הציבור כחלק בלתי נפרד מקיומם, מעצם קיומם? (בין השאר טוען טענה זו הכלכלן הליברטאני מוריי רוטברד).

נחזור למודל הפרימיטיבי של בני הצורף-בנקאי, בעל הכספת הגדולה. משה הפקיד אצל בני הבנקאי 1000 פלורין במטבעות זהב. (לא קיים בנק מרכזי, ולא שטרות כסף ממשלתיים). בני הנפיק לו 1000 שטרות של פלורין שעליהם כתוב שמחזיק השטר יכול לקבל מטבע זהב עם הצגת השטר, אצל בני, בכול עת.

משה מבצע קניותיו בשטרות אלה ומפזר אותם בשוק, וגם מקבלי השטרות מעבירים אותם הלאה, ואיש אינו טורח להמיר אותם חזרה למטבעות. 1000 המטבעות שוכבים בקופה.

בא צביקה ומבקש הלואה מבני. בני מבקש בטחונות ומקבל את האדמה של צביקה (אזהרב בטאבו) וגם שטר חוב של צביקה. הוא מוסר לצביקה את 1000 מטבעות הזהב, וצביקה שב מיד ומפקיד אותם ואומר "תן לי שטרות" כי זה יותר שימושי. בני מנפיק עוד 1000 שטרות, הזהב נשאר בקופה. אח"כ בא גם יוסי ומבקש הלואה - והתהליך חוזר על עצמו. (הוא יכול לחזור על עצמו הרבה פעמים).

המצב כעת הוא שיש 3000 שטרות של פלורין בשוק, ולכיסוים יש רק 1000 מטבעות בקופה, ועוד שני שטרי חוב (של צביקה ויוסי) מגובים עם בטחונות (האדמה או הבתים שלהם). בני הרשה לעצמו להנפיק 3000 שטרות למרות שיש רק 1000 מטבעות זהב, כי הוא יודע שיש גיבוי נוסף, אחר, לשטרות האחרים - גיבוי בבטחונות.

אחרי זמן מה פורצת פתאום בהלה, וכול 3000 מחזיקי השטרות מתנפלים בו זמנית על הבנק ומבקשים את המטבעות. המצב לא נעים. הבנק פושט את הרגל (כלומר לא עומד בהתחייבות לתת לכולם מטבעות זהב, מיד). מתמנה כונס נכסים. הכונס גובה את החובות של צביקה ויוסי, כאשר מגיע יום פרעונם, ואז יש מספיק זהב בקופה, וכול מחזיקי השטרות מקבלים את המגיע להם. לא נגרם הפסד למחזיקי השטרות - הייתה רק אי עמידה בלוח הזמנים - כלומר - לא הייתה יכולת לשלם מיד, כמובטח, התשלום היה באיחור.

אפשרות אחרת היא, שכאשר יש התנפלות בני רץ מהר לחבריו הצורפים-בנקאים - ומבקש מהם דחוף הלואה של מטבעות זהב, תמורת הבטחונות של הנדל"ן שברשותו (כלומר מוכר להם את ההלואות שנתן לצביקה ויוסי) - ואז הוא כן מצליח לפדות את השטרות, ולא פושט את הרגל.

בני הבנקאי כאילו יצר יש מאין והדפיס שטרות כסף מעבר לכמות המטבעות שבקופה. אבל זה לא יש מאין. יש לשטרות גיבוי בנדל"ן (או בטחונות אחרים). מה שבני הבנקאי למעשה עשה - הוא הפך נכס נדל"ן לנזיל. נדל"ן כשמו הוא - דלא ניידי - לא נייד, ולא סחיר בקלות. שטרות כסף הם "נזילים" - הם נסחרים בקלות ובנוחיות. בני מאפשר לנצל את הנדל"ן כדי לסחור בו בקלות.

בשוק יש, באופן טבעי,  הרבה מאד כסף. כול דבר בעל ערך יכול לשמש ככסף, בו זמנית: מטבעות זהב, צדפים, שקי קמח, תפוחי אדמה, נעליים, כול סחורה. תמיד אפשר לעשות בארטר - לסחור על ידי החלפת סחורה אחת באחרת. כסף הנייר או המטבעות אינו הצורה היחידה של "כסף" (אמצעי חילופין) שקיימת. בני הבנקאי הופך דבר בעל ערך כלכלי (בית או אדמה - נדל"ן ורכוש אחר) למשהו סחיר יותר (כסף).

אני חושב שמודל זה מתאר כיצד מערכת הבנקאות פועלת, בעיקרון. מדובר בבנקאות חופשית, טבעית, לפני הופעת הבנקים המרכזיים והתערבות השלטון.

אני חושב שצורת הפעולה הזו תקינה לחלוטין, ואין בה שום שמץ של הונאה. (בכוונה התעלמתי מהרזרבה, שאינה רלוונטית לדיון העקרוני).

אפשר לעקם את האף ולאמור: זו כן הונאה. בני הבטיח להמיר את השטר במטבע זהב בכול עת, ויכול להיות מצב שלא יוכל לעמוד בהבטחה בכול עת (אלא רק כעבור זמן). יש פה שמץ של פגם. אבל הפגם הוא קטן, הנזק אינו רציני ובלתי הפיך (הכסף יוחזר אחרי כמה זמן). היתרון של מערכת הבנקאות שמאפשרת פעילות כלכלית יותר גדולה תוך ניצול משאבים "מתים" (כמו זהב או נדל"ן), וביצוע פעולות מסחר בזריזות ובנוחיות (באמצעות כסף במקום בארטר), מחפה אלף מונים על הפגם הקטן שיש בה, אולי.

כול מי שעובד עם בנק, מודע לסיכון שכרוך בכך ועושה זאת כי נוח לו וכדאי לו. משה, שהפקיד את 1000 המטבעות הראשונים, מקבל עליהם ריבית, לכן כדאי לו. בכול אופן - הברירה בידו - הוא יכול לשמור את המטבעות בסליק מתחת לבלטות כיד להמנע מסיכוני הבנק.

הדבר משול במקצת לנסיעה במכונית. כולנו יודעים שיש תאונות, ונהרגים (אצלנו) כ 400 בני אדם כול שנה בתאונות דרכים. בכול זאת אנו נוטלים את הסיכון ונוסעים במכונית - התועלת רבה מן הסיכון לנזק. גם אם המכונית אינה כלי מושלם, בטוח ב 100%, אנו משתמשים בו כי הוא בטוח מספיק ומביא הרבה תועלת. כנ"ל הבנק.

יעקב