קו ישר

לפני שאתם עושים צחוק מילדים שמאמינים בסנטה קלאוס, תזכרו שעדיין יש מבוגרים שמאמינים בסוציאליסם.

יעקב

אוניברסיטת קליפורניה בברקלי ידועה מימים ימימה כמתקדמת ביותר, ה"חברתית" ביותר, ובקיצור: הכי שמאלנית בארה"ב. אני זוכר היטב את מהומות הסטודנטים ה"מתקדמים" משנות ה 1960 (בייחוד מאורעות 1968), מאורעות שבהן ברקלי הובילה. (חבר שלי למד שם באותן השנים).

גם היום אונ' ברקלי לא מביישת את הפירמה, ונמצאת בחזית המלחמות החברתיות. פרופסורים מכובדים דואגים כול העת לחקור ולפרסם את הנתונים על חוסר הצדק החברתי בארה"ב, על הפערים הגדולים (וההולכים וגדלים) בין העשירים לעניים. ראו את המחקר של פרופ' עמנואל סאיז, וגם כאן.

אבל, ארה"ב מדינה מתוקנת מהרבה בחינות, ולפי חוקי השקיפות בארה"ב המשכורות של כול 35 אלף המועסקים על ידי אונ' ברקלי (מוסד ציבורי-ממשלתי) גלויות לציבור. 

מסתבר שמדד הג'יני (מדד אי השיוויון) בין עובדי ברקלי הוא 0.66 - זה יותר גרוע מהמדינה הענייה והמושחתת ביותר בעולם (האיטי).

פרופ' סאיז, ראש המרכז לחקר אי השיוויון, מרוויח ממשכורת בברקלי 349,350 דולר לשנה - הוא כנראה מרוויח עוד ממתן הרצאות ופרסום ספרים. 4 הפרופסורים המכהנים במועצה המיעצת של המכון מרוויחים בין 300 ל 330 אלף דולר לשנה. [לשם השוואה: המשכורת הממוצעת בארה"ב היא בערך 50 אלף דולר לשנה, משכורת המינימום בערך 20-25 אלף]. פרופ' סאיז נמצא בתוך ה 1% העליון של משכורות בברקלי, וחבריו כולם בתוך ה 2% העליונים.

הבנת את זה, ברוך? כנראה המשכורת הגבוהה מאד, והמעמד בראש פירמידת אי השיוויון מאפשרת להם להעריך יותר טוב את חוסר הצדק החברתי שבפערים ואת מגרעות החברתיות של אי השיוויון.

יעקב

הנה שרות ל"דור שלא ידע את יוסף": החודש מלאו 50 שנה לתחילתה של "מהפכת התרבות"* בסין (Cultural revolution). זה היה אחד האסונות הגדולים של המאה ה20 - מאה עתירת אסונות. הנה העובדות הבסיסיות: המהפכה התרבותית החלה לאחר כישלון התכנית הקודמת של מאו טסה דונג, מנהיג סין, שקראו לה "הזינוק הגדול קדימה" (The great leap forward)* ונמשכה מ 1958-61. עיקרו של "הזינוק קדימה" היה הלאמה של האדמות לטובת קולקטיבים (קולחוזים). "הזינוק" הזה גרם למשהו בין 15 ל 30 מיליון מתים ברעב. חברים בהנהגת המפלגה הקומוניסטית ניסו לשנות כיוון על מנת לשים קץ לאסון, והטיחו ביקורת במאו. מעמדו של מאו התערער, והוא נדחק לשוליים.

כצעד נגד, כדי להשיב לעצמו את הכוח בשלטון, פנה מאו ישירות לנוער, לילדים, תלמידים וסטודנטים וקרא להם (מעל ראשי הנהגת המפלגה) להוקיע ולהרחיק את כול "מתנגדי המשטר", "הבורגנים", או כול אלה שאינם קומוניסטים מספיק טובים (לדבריו). כמובן, אצל הקומוניסטים, האשם בכשלונות לעולם לא טמון בשיטה הבלתי אפשרית שהם מנסים לכפות, ובמנהיג הבלתי מציאותי, תאב הכוח. לעולם האשמים הם "מתנגדי המשטר", ו"מתנגדי העם", "מתנגדי הקידמה", ה"ריאקציונרים", ו"משרתי האימפריאליזם"*. אז התלמידים והסטודנטים שקראו לעצמם "המשמרות האדומים"* לקחו את החוק לידיים והחלו להשתולל. הם תפסו כול מי שבא להם, מורים, פרופסורים, אנשי מקצועות חופשיים, חברי המפלגה, וסתם עוברי אורך, האשימו אותם ב"בגידה",  הוקיעו אותם, היכו ועינו, השפילו אותם, והרגו רבים מהם, חופשי, חופשי. מאו הורה לצעירים לעקור את ארבע הגישות ה"ישנות"*: רעיונות ישנים, תרבות ישנה, חשיבה ישנה, הרגלים ומנהגים ישנים. אצל הקומוניסטים - הכול "חדש", "מתקדם" "עתיד". כול מה שישן (לדעתם) הוא un-mentsh -פסול וראוי להשמדה. בקיצור: מאו הסית, והצעירים הניפו את הספר האדום שלו ורצחו והשמידו את מעמד הביניים, בעלי המקצוע, האינטלקטואלים, ולמעשה - כול מי שבא להם, בצורה שרירותית לחלוטין וללא שום הגיון. השתוללות לשמה. בשם "הקידמה". מספר הקורבנות - עשרות או מאות מיליונים, מספר הנרצחים - לא ידוע בדיוק - מעריכים שבין חצי מיליון ל 20 מיליון...

מאו והספר האדום

שער של ספר המספר את סיפור מהפכת התרבות.

הצבא, תחת פיקודו של לין פיאו - מקורב של מאו (שאת תמיכתו מאו הבטיח לעצמו מראש) עמד מנגד והניח להם להשתולל. הבלגן נמשך 10 שנים תמימות, עד שמתו, בזה אחר זה, צ'ו אן לאי, לין פיאו (מקורבי מאו) ומאו עצמו, ב 1976. רק אחרי מות מאו, שם המנהיג הבא קץ לשיגעון, והשליך לכלא את תומכי מאו שבהנהגה - "כנופיית הארבעה"* בראשות אלמנתו של מאו.

בתמונות: "סטודנטים" (המשמרות האדומים) משפילים פרופסורים ואנשי המקצועות החופשיים.

הנה, לדוגמה, סיפורו של שן שוקסיאנג, מורה בדימוס, מבייג'ינג, בן 72.  באוגוסט 66' תפסו המשמרות האדומים את אביו ואימו של שן, שהיו פועלים פשוטים, השפילו אותם והיכו אותם קשות. האב מת מהמכות, האם הצליחה להמלט. איש לא הסביר לשן שוקסיאנג, עד היום מדוע נטפלו לאביו, ומה קרה לגופתו שלא הוחזרה למשפחה, ומי היו האחראים. איש לא ניסה, עד היום, לזהות את התוקפים וקבל הסבר למעשיהם. ויש עוד סיפורים רבים...

שלטונות סין הנוכחיים (המשך ישיר למשטר ההוא) הוקיעו את מהפכת התרבות בצורה חד משמעית, בשנת 1981, ואמרו שהייתה אחראית ל"פגיעה חמורה במהפכה, ולאבדות הכי גדולות מאז המהפכה ב 1949". אבל - השלטונות מסרבים לחקור את מהפכת התרבות, את האירועים המדויקים, את האחראים, את המספרים והזהות של הנפגעים. מסך של שתיקה והשתקה הונהג בסין לגבי הקטע ההיסטורי הזה. מנהיגי המפלגה הקומוניסטית חוששים, בצדק, שהדימוי של המפלגה עלול להיפגע. המפלגה חשובה מהאמת ההיסטורית ומהסבל של מיליוני קורבנות. השקר, העיוות של ההיסטוריה נמשכים. הם היו מאז ומתמיד עיקרון הבסיס של כול משטר קומוניסטי.

באשר לקומוניסטים הרבים בארצות המערב ("האידיוטים המועילים" לפי הגדרה של לנין) - הם חשבו שמאו עשה דבר נהדר... קידמה, עתיד, מחר....

היו אלה שתי מילים על אחד האסונות הגדולים של המאה ה 20, במלאות 50 שנה.

יעקב

* הערת שוליים: שימו לב לסיסמאות, שמות ומונחים: בזה הקומוניסטים חזקים מאד: "קידמה", "עתיד", "מחר", "הזינוק קדימה", "המהפכה התרבותית"... הניגוד בין התעמולה, השמות המפוצצים, והמציאות של העוני, הדיכוי והרצח לא יכול להיות גדול יותר.

יעקב

דטרויט הייתה המרכז של תעשיית הרכב האמריקאית, בימי הזוהר של תעשייה מפוארת (לשעבר) זו. דטרויט הייתה עיר גדולה ומפוארת בעבר, הרביעית בגודלה בארה"ב עם כמעט שני מיליון תושבים, בשנת 1950.

אולם, מאז, החלה התדרדרות איטית אך מתמשכת ובטוחה של תעשיית הרכב, ובייחוד של העיר דטרויט עצמה. הסיבה העיקרית לכך הם האיגודים המקצועיים שהשתלטו על התעשייה, בחסות חוקי עבודה מתקדמים שנתנו להם כוח בלתי מוגבל, שחוקק הנשיא רוזבלט, המתקדם, בשנות ה 1930.

האיגודים השתמשו בכוח שניתן להם, כמו שהם תמיד עושים. הם ערכו שביתות חוזרות ונישנות, באופן קבע, מדי שנה או שנתיים, כול פעם במפעל אחר. הם קיבלו כול הזמן העלאות שכר, עד שהשכר של פועלי הרכב הגיע לרמות אסטרונומיות של כ 75 דולר לשעה, שזה הרבה מעבר למה שמפעלי הרכב יכלו להרשות לעצמם. כאשר לא יכלו יותר לתת העלאות שכר - נתנו חברות הרכב העלאות בהטבות סוציאליות, בייחוד פנסיות וביטוחים רפואיים, כי אלה הוצאות שלא צריך לשלם מייד, אלא בעוד עשר, עשרים שנה, ונוח למנהלי המפעלים להבטיח הטבות שלא ישלומו בקדנציה שלהם, אלא בעתיד. אבל העתיד הגיע, בהכרח, והנטל הכספי על חברות הרכב היה גדול, והן לא יכלו לעמוד בתחרות מול היפאנים.

בשנות ה 1970 הציל הנשיא קארטר את חברת קרייזלר מפשיטת רגל, על ידי הלוואה ממשלתית (שהוחזרה בהמשך). בשנות ה 1980 הציל הנשיא רייגן את תעשיית הרכב כאשר הטיל מגבלות ייבוא על היפאנים והכריח אותם (ב"הסכמתם"), לבנות מכוניות בארה"ב כתנאי למכירת מכוניות בארה"ב.

היכן, בארה"ב, הקימו היפאנים את מפעליהם? היכן ששכנו מרבית מפעלי הרכב האמריקאיים, והיכן שהייתה תשתית של שירותים וקבלני משנה לתעשיים הרכב, כלומר בדטרויט? לא, ולא. היפאנים לא פראיירים. הם הקימו מפעליהם במדינות אחרות בארה"ב, בעיקר מדינות הדרום הנחשלות, שהבטיחו גם הטבות רבות, וגם חופש מאימתם של האיגודים המקצועיים.

היצרנים האמריקאיים למדו במהרה את הפטנט, והחלו להקים מפעלים חדשים במדינות "נוחות" יותר, ולא בדטרויט, או במישיגן, מרכז תעשיית הרכב. כך התיישנו ונסגרו, לאט, לאט, המפעלים בדטרויט. עם פשיטת הרגל של המפעלים הגדולים (ג'נרל מוטורס וקרייזלר) במשבר של 2008, נחלץ מחדש הממשל הפדראלי להצילם. כול חובות הפנסיה והביטוח הרפואי המופליגים הועברו לחשבון הממשלה הפדראלית. מפעלים רבים נוספים נסגרו. החברות החדשות (לאחר ההצלה) נשארו עם מספר קטן של מפעלים, רובם מחוץ לדטרויט.

בינתיים, העיר דטרויט ממשיכה ומתדרדרת. אוכלוסייתה ירדה לפחות ממיליון בשנת 2000, ומאז ממשיכה להתדרדר, לכ 680 אלף, היום. עיריית דטרויט, שגם היא הייתה נתונה לחסדי האיגודים הימקצועיים, פשטה את הרגל, ואין לה מאיפה לשלם, לא את הפנסיות, ולא את הביטוח הרפואי של הפנסיונרים, לא את המשכורות של העובדים הנוכחיים, שמספרם הצטמצם מאד, ולא את האג"חים שהם הנפיקו ביד רחבה.

לעיר מונה מנהל חיצוני, משהו כמו "וועדה קרואה" או כונס נכסים. הנה כאן הדו"ח של הכונס על מצבה של דטרויט. המצב גרוע. יש לה 20 מיליארד דולר חובות שאין סיכוי להחזיר, וגרעון שוטף של 380 מיליון דולר בתקציב, שאין לה איך לממן. אין ספק שכולם יסבלו - הפנסיונרים יצטרכו לוותר על חלק מהפנסיות - וזה כולל פנסיונרים של המשטרה טמכבי האש, שהם עובדי עיריה בארה"ב. הם יצטרכו לוותר על חלק מהביטוח הרפואי. הנושים (מחזיקי האג"חים) יסבלו תספורת. העיריה תתקשה למכור אג"חים חדשים כדי לגלגל את החוב הישן.

חוסר הפרעון של דטריוט מטיל צל גדול על כול שוק האג"חים העירוניים בארה"ב שמגלגל כמעט 4 טריליארד דולר... זה כבר כסף גדול, גדול גם במונחים של הכלכלה האמריקאית... ודטרויט איננה, כמובן, העיריה היחידה שנמצאת בגרעונות ענקיים, ומתקשה לעמוד בהתחייבויותיה. הכול מאותה סיבה: המשכורות הענקיות, הפנסיות וההטבות שסוחטים האיגודים המקצועיים, בייחוד ממוסדות ציבור כמו העיריות. וגם, יש להודות, נטייתם הטבעית של פוליטיקאים עירוניים, כמו של כול הפוליטיקאים, לבזבז כסף גדול בלי חשבון. 

בינתיים, איכות החיים בדטרויט מתדרדרת, והאוכלוסייה ממשיכה לברוח. יש בדטרויט 78 אלף מבנים נטושים, כמחציתם מבנים מסוכנים, שאין לאיש כסף להרסם. יש 60 מגרשים נטושים שהפכו למזבלות. שכונות שלמות שוממות ונטושות. הפשיעה גואה, בגלל שאין כסף להעסיק מספיק שוטרים. האבטלה בשמיים. החינוך - על הפנים. בקיצור - עיר נחרבת. ראו כאן סדרת צילומים על הבניינים החרבים, כולל מלונות פאר, תיאטראות ומפעלים.

מי שחושב שהרעיון הקומוניסטי-סוציאליסטי החריב רק את רוסיה ומזרח אירופה - יעיין נא בערך "דטרויט".

זו תחנת רכבת שהייתה פעם מפוארת ועכשיו היא חרבה, בדטרויט.

יעקב

הסופר הסיני יאנג ג'ישנג מזכיר לנו פשע שלא כול כך ידוע או לא מפורסם במערב: רצח העם של הקומוניסטים הסינים בראשות מאו-טסה-דונג. רצח עם נחשב לפשע זוועתי במיוחד כאשר עם אחד רוצח עם אחר, אבל, משום מה, כאשר בני עם אחד רוצחים המונים מבני עמם זה פחות חודר לתודעה. בייחוד אם הרוצחים הם קומוניסטים - שהם, כידוע, אידיאליסטים ששואפים לחברה יותר טובה, כביכול.

בין השנים 1958-62 מתו בסין, ברעב, 36 מיליון בני אדם. 36 מיליון! לא 6 מיליון - 36 מיליון! יותר מאשר פי שניים מכול ההרוגים במלחמת העולם הראשונה. הסיבה הישירה לרעב: השלטון הטוטאליטרי של המפלגה הקומוניסטית בסין, בראשות מאו-צה-דונג, והמדיניות שכפה שנקראה בשם היפה "הזינוק הגדול קדימה". הקומוניסטים תמיד היו חזקים במלל סיסמאות. הכלכלנית אמרטיה סן ציינה, בהקשר זה, שבארצות דמוקראטיות במעולם לא היה רעב המוני, הרעב הוא תמיד תוצאה של מעשה האדם, או יותר נכון - השליטים.

הרעב נגרם על ידי מדיניות אכזרית של קולקטיביזציה של החקלאות - שפירושו החרמת האדמות שבבעלות האיכרים, והעברתן לקולחוזים שבניהול המפלגה הקומוניסטית. כדי להטיל מרות, ולהלחם במתנגדים, החרים מאו את התבואה, והניח לאיכרים למות ברעב. בנוסף, ראשי הקולחוזים הקומוניסטים לא היו מסוגלים לעבד את האדמה בצורה יעילה, הייצור החקלאי ירד מאד, אבל ראשי הקולוחוזים פחדו לדווח על כך, ודיווחו על יבולים טובים שלא היו ולא נבראו. התבואה המעטה שהייתה באסמים חולקה אך ורק לפעילים הקומוניסטים ששירתו את המטרה של מאו של ביסוס שילטון ללא מצרים.

המפלגה הקומוניסטית, השלטת עד היום בסין, מכחישה את הזוועה, מכחישה שהיה בכלל רעב, ובוודאי את ההיקף הבלתי נתפס שלו. השקר וההכחשה הם אבן היסוד של כול משטר קומוניסטי. בסין עצמה אסור להזכיר זאת ואסור לכתוב על זה. יאנג ג'שנג, שקרובי משפחתו מתו ברעב, הקדיש יותר מ 20 שנה לנושא, וערך מחקר היסטורי מעמיק. הוא ראיין אישית יותר ממאה עדים במחוזות השונים של סין, ונבר שנים בארכיונים במסווה של מחקר על תולדות החקלאות. הספר שכתב על הנושא "המצבה" נאסר כמובן לפרסום בסין, ופורסם רק בהונג קונג, ביפאן ובמערב.

יעקב

השבוע, לפני 45 שנה, צ'ה גווארה קיבל מנה גדושה של התרופה שהוא נהג לתת לאחרים. הוא הוכרז כרוצח, בלי משפט, הועמד לקיר ונורה. התגשמות הצדק הפואטי - עשו לו מה שהוא נהג לעשות לאחרים.

למי שלא בדיוק יודע מי היה צ'ה גווארה (חוץ מציור על חולצות T), הנה כמה עובדות אודותיו.

"כשראית את הקרינה של האושר בפניו של צ'ה גווארה כאשר קורבנותיו נקשרו לעמוד ונורו, הבנת שיש משהו מאד לא תקין איתו". זאת אמר לסופר אסיר קובני לשעבר, שראה את הפנים של גווארה.

צ'ה גווארה היה עוזרו של פידל קסטרו בעת המהפכה הקומוניסטית בקובה, ב1959, ואח"כ היה ראש השרות החשאי של קאסטרו בקובה, האחראי על מאסרם והוצאתם להורג של אלה שנטען שהם אוייבי המהפכה.

גווארה היה המפקד של מתחם ההוצאות להואג, "לה קבנה", ולעיתים קרובות היה מבצע בעצמו את יריית החסד לווידוא ההריגה, היה תוקע כדור בראש, מאקדחו, לקורבן. הוא הורה לפתוח חלון בקיר משרדו כדי שיוכל לצפות בהוצאות להורג. עיתונאי רומני (כשרומניה הייתה קומוניסטית), סטפן באצ'י, התקבל במשרדו של צ'ה שניאות להעניק ראיון. כאשר נכנס, לקח אותו צ'ה אל החלון, כדי לצפות בהוצאה להורג. העיתונאי המזועזע ברח. יותר מאוחר כתב שיר: "אני לא אשיר לצ'ה, כמו שלא אשיר לסטאלין" הייתה אחת השורות בשיר.

אפילו בצעירותו כבר ניכר שצ'ה לוקה במחלת נפש. הוא כתב: "הנחיריים שלי מתרחבים [בהנאה] כאשר אני מריח את ריח אבק השריפה והדם. מטורף מזעם, אכתים את הרובה שלי בדמו של כול אוייב מובס שיפול בידי. במות אוייבי אני מכין עצמי למאבק הקדוש ואני מצטרף לפרולטריון המנצח באגה חייתית".

הקטע הזה מ"יומני האופנוען" שלו, נשמט משום מה מהסרט המתקתק עליו שהכין רוברט רדפורד.

כול אלה הלובשים את החולצות או תולים את הפוסטר של צ'ה גווארה, ראוי שידעו קצת היסטוריה.

על המתרחש בקובה היום ניתן לקרוא בבלוג של העיתונאים הקובנית יואני סאנצ'ז, (באנגלית, או כול שפה אחרת...).

יעקב

צ'ילה היא מדינה קטנה יחסית בקצה העולם התחתון, בדרום אמריקה, ואוכלוסייתה כ 17 מיליון תושבים.

צ'ילה נחשבת למדינה המוצלחת והמסודרת ביותר בדרום אמריקה, כלכלתה היציבה והצומחת ביותר באיזור, וגם החופשית ביותר. הנשיא פינושט הנהיג רפורמות מעמיקות של כלכלה חופשית בשנות ה 1980, שהוציאו את צ'ילה מהבור הכלכלי העמוק שהייתה תקועה בו עד אז והפכו אותה ממדינה ענייה של העולם השלישי למדינה בורגנית משגשגת. עיקר הרפורמות נשמרו באדיקות גם על ידי מספר נשיאים סוציאליסטיים שכיהנו ב 22 השנים מאז עזב פינושט את השלטון. לפני קצת יותר משנה נבחרה הממשלה ה"ימנית" הראשונה (אחרי פינושט), של סבסטיאן פיניירה איש עסקים עשיר, בעל חברת תעופה גדולה, תחנת טלוויזיה ועוד עסקים.

כעת מתרחשת תנועת מחאה המונית של צעירים וסטודנטים - כשהמטרה המוצהרת היא תיקון מערכת החינוך. לפני פינושט היו 7 אוניברסיטאות ממשלתיות בצ'ילה בהן למדו כ 150000 סטודנטים. פינושט איפשר הקמת בתי ספר פרטיים ואוניברסיטאות פרטיות (כמו המכללות אצלנו). היום לומדים באוניברסיטאות למיניהן מעל למיליון צ'ילנים - אני חושב שזה כול הצעירים בגיל האוניברסיטה. האוכלוסייה הכללית לא גדלה בהרבה מאז 1980, גידול מספר הסטודנטים לא נבע מריבוי האוכלוסייה הכללית.

תנועת המחאה מקיימת זה כמה חודשים הפגנות המוניות של תלמידים וסטודנטים ברחובות הערים, הפגנות של 100 אלף, שביתות שבת ושתלטויות על בתי ספר, משמרות מחאה קבועים ליד משכן הנשיא, שביתות רעב, חסימות צירים ועימותים עם המשטרה.

מה דורשים הסטודנטים? חינוך חינם מגיל אפס, עד גיל 25 - עד אחרי האוניברסיטה. הם מתלוננים שהחינוך במכללות הפרטיות יקר מאד והם לא יכולים לעמוד בזה (למרות שכולם כן לומדים), והחינוך בבתי ספר עירוניים יסודיים ותיכוניים - המנוהלים על ידי העיריות - ברמה נמוכה מדי. הם דורשים שהממשלה תנהל באופן ריכוזי את כול בתי הספר והאוניברסיטאות ותספק חינוך חינם, באיכות טובה לכול דורש. הם דורשים אוטופיה עכשיו. הם דורשים הגשמת הרעיון הקומוניסטי - שכוח עליון (הממשלה) תביא להם חינוך ברמה גבוהה, בחינם, ללא מגבלה. הם מסרבים להכיר שבמציאות יש מגבלות, שכסף לא צומח על עצים, שאירגון מערכת חינוך היא משימה לא פשוטה, ושהממשלות בדרך כלל כושלות במשימות הגרנדיוזיות ובהגשמת הבטחות אוטופיות. הנה המאפיין של הדור החדש: מגיע לי!

מעל לכול הם מוחים נגד הממשלה ה"ימנית" שהעזה להיבחר לשלטון בבחירות חופשיות. זוהי אנרכיה מונעת מרעיונות קומוניסטים אוטופיים שלא מתו, אלא חזרו לאופנה בשנים האחרונות. זו מחאה של ילדי השנמת, שהשפע היחסי שבו הם חיים - הרחוק כול כך מהעוני שבו חיו הוריהם, מאפשר להם להתעסק בחלומות אוטופיים. יש פה גם בורות היסטורית באשר לאופן שבו נכשלו האוטופיות האלה בעבר בכול מקום שנוסו.

ויש כמובן כישלון במערכת החינוך אם הילדים של ימינו אינם מוכנים להכיר במגבלות מציאותיות ולדרוש את השמיים, באמצעים כוחניים.

מזכיר מה שקורה אצלנו.

יעקב

כהרגלם, אנשי השמאל טובים בהמצאת סיסמאות קליטות - עכשיו הם רוצים "דיור בר השגה", ובת"א, דיזנגובה-פינת ארלוזורובה.

יש דיור זול יחסית. יש בפ"ת, כפר אונו, חולון, בת ים, רמלה, לוד. יש בטח גם באשדוד, אשקלון או חדרה, ובטח ובטח בדימונה, ערד, קרית שמונה וכרמיאל. ילדי הפריפריה מסתפקים בדיור זה. אבל ילדי ת"א?? איך אפשר בכלל להעיז ולהזכיר את בת ים ?? רק בצפון ת"א. מקסימום בשינקין.

(לא תמצא ילד שגדל בבת ים שידרוש דירה בת"א).

במרכז ת"א לא יתכנו דירות זולות, כמו שאין במרכז של שום עיר בעולם. הביקוש גבוה, השטח מצומצם, בהכרח המחירים גבוהים. לא יכול להיות אחרת. אבל הם לא מוכנים להשלים עם המציאות.

הצפונבונים יפי הנפש רוצים שאני ואתה, וגב' כהן מחדרה נסבסד להם את הדירות כדי שתהיינה "ברות השגה" עבורם. הם רוצים לחיות על חשבון אחרים. זכותם, זכותם מלידה לחיות על חשבון אחרים, בלוקסוס ! מגיע לי! זו הסיסמה החדשה של החוג הנוצץ.

הם גם מוכנים להחרים את הדירות של אנשים אחרים, דירות שנקנו במיטב החסכונות של אותם אנשים. קוראים לזה "פיקוח על שכר הדירה" - שהממשלה תחרים חלק מהנכס ותתן לילדים הטובים לגור בו חצי בחינם. כי "מגיע להם", הם מיוחסים!

והם גם מוכנים להלחם כדי לקחת מאיתנו את אשר הם חומדים, כדי שיקחו מאיתנו בכוח ויתנו להם.

דור חדש ונפלא, כמו שאמר עמוס עוז, דור ה"מגיע לי" דור ה"תנו לי".

יעקב

מפגיני המאהלים, שלא היה ברור עד עתה מה הם בדיוק רוצים, שוקדים על הכנת מסמך דרישות. הנה הדרישות של ילדי השמנת "הצפונפונים" (ביטוי קולע של מרגול) - המסתכמות למיסמל אידיולוגי-קומוניסטי-פוליטי חסר משמעות מעשית.

1. דירה חינם בצפון ת"א לכול דורש... טוב הם לא ניסחו את זה ככה, הם הסתירו דרישתם מאחורי קישוט מילולי אחר, אבל זה מה שהם רוצים.

2. הגדלת היקף הדיור הציבורי. אנו ראינו שכאשר ממשלות כאן ובחו"ל בנו דיור ציבורי בשנות ה 50-60 הם בנו מפלצות נוראיות, שגם עניים סירבו לגור בהן, אפילו בחינם, והממשלות נאלצו לפוצץ את המבנים. כעת מבקשים הצפונבונים אותה זוועה מחדש. דעו לכם: אם יהיה דיור ציבורי חדש (חו"ח) הוא יהיה בשדרות ולא בת"א. זה לא רלוונטי לכם, ילדי השמנת.

3. פיקוח על שכ"ד. - כבר כתבנו על זה. זה יהרוס לחלוטין את שוק הדירות להשכרה. לא יהיו יותר דירות, גם לא במחיר גבוה.

4. ביטול הורדת המיסים המתוכננת. שיקחו יותר מהעשירים. דמוגוגיה הקומוניסטית בהתגלמותה - לקחת מהעשירים - הופכים את הקינאה לעקרון פוליטי.

5. דיור "בר השגה" - סיסמה יפה - איך?

6. חינוך חינם מגיל אפס - כלומר פעוטונים על חשבון המדינה. קריאת הקרב המודרנית: תנו לנו!  בזמני - אם לא היה כסף למטפלות ופעוטונים הייתה האמא נשארת בבית ומטפלת בילדיה. איזה מפגרים היינו אז. שהאימא תטפל בילדיה? איפה נשמע כדבר הזה ? עכשיו, בעולם המודרני, המדינה צריכה לטפל בילדים, והאמא תבלה באוניברסיטה, על חשבון המדינה.

7. הורדת מיסים עקיפים. אני בעד. אני באופן עקרוני בעד כול הורדה של מס. איך בדיוק הורדה של מע"מ מ 16% ל 15% ישפיע על משהו לא ברור לי. על זה מקימים מחאה המונית? הם הכניסו את זה סתם, כי זה פופולרי.

8. התנגדות לווד"לים (הוועדות החדשול לדיור לאומי - לזירוז תהליכי אישור בניה). הצפונבונים רוצים יותר בירוקרטיה, יותר מקלות בגלגלים, יותר האטה לתהליך הבנייה, העיקר - יותר כוח למתנגדים כרוניים לעצור תהליכי בנייה. כיצד זה מקדם "דיור בר השגה"? לא הדיור בראש דאגתם, אלא האידיולוגיה והכוח.

9. התנגדות להפרטות למיניהן, בייחוד להפרטת קרקעות. עוד סעיף אידיולוגי טהור, לא מקדם הוזלת הדיור אלא את ייקור הדיור. האידיולוגיה מעל לכול אצל הצפונבונים, אפילו במחיר התייקרות הדיור שנובע מספסרות מונופוליסטית של מנהל מקרקעי ישראל בקרקעות המדינה.

לסיכום: זהו מנשר אידיולוגי טהור, קיצוני וקומוניסטי. אין בו שום צעד להקלה של מצוקה מעשית - כי אין שום מצוקה מעשית - כול ההפגנה הזו הוא הפגנה אידיולוגית טהורה של ילדי השמנת, ילדי הפייסבוק, ילדי הסושי והנרגילה, ילדי ג'ינסים של מעצבים, ילדי הסוציאליסם עם המרצדסים.

(ומוטי, שיהיה בריא, רצה להפיץ ביניהם מנשר קפיטליסטי....  ).

יעקב

זהו הפתרון האוניברסלי והקלאסי של כול אנשי השמאל לכול הבעיות. למשל: יש גרעון בתקציב ? חסר כסף לחינוך או לרווחה? הפתרון: לקחת יותר מהטייקונים הרשעים!

זו גם הצעתו של הבמאי ויוצר הסרטים (דוקומנטריים-תעמולתיים) השמאלני והשמן מיכאל מור בארה"ב (Michael Moore). מור אמר שהעושר של כול המיליארדרים בארה"ב הוא למעשה "נכס לאומי" ואם הממשלה רק תשים ידה על כול העושר הזה ייפתרו כול הבעיות התקציביות של ארה"ב. הרעיון כמובן אינו מקורי, זהו הרעיון הבסיסי ביותר בתיאוריה הקומוניסטית - להלאים את הרכוש הפרטי. מה שקצת חדש אולי, בגישה של מור, שלא מלאימים את כול הרכוש הפרטי (כלומר את הרכוש שלי ושלך ושל כול האנשים הרגילים), אלא רק של ה"עשירים", של ה"טייקונים" או במילים אחרות של ה"un-menchen" - הרשעים שאינם בני אדם. (המושג און-מנשן לקוח מהטרמינולוגיה הנאצית, שמצאו צורך נפשי להכריז על היהודים כ "לא בני אדם" [הפירוש המילולי של הביטוי], לפני שניגשו לרצוח אותם, כי הם הרגישו קצת לא בנוח לרצוח בני אדם).

הלכו אנשים ובדקו האם מבחינה מספרית זה נכון - כמה כסף יש לטייקונים (un-menchen), וכמה זה יכול לעזור למימון ממשלת ארה"ב.

מור אמר "400 מיליארדרים". ובכן - אכן יש בארה"ב כ 400 מיליארדרים (בארץ, ברך השם, יש 16, בעולם כולו 1210). מור כינה את האנשים האלה בביטוי החיבה העכשוי "מובארקים קטנים". (שווה ערך ל un-menchen ).

ל 400 המיליארדרים בארה"ב יש הון מצטבר של 1.3 טריליארד (אלף מיליארד) דולר. הגרעון התקציבי של הממשלה הפדראלית של ארה"ב לשנת 2011 הוא 1.6 טריליארד. כלומר - כול הכסף של כול ה"מובארקים הקטנים" יספיק בקושי ל 3/4 שנה של ביזבוזים של ממשלת ארה"ב. ועוד לא דיברנו על הגרעונות של המדינות והרשויות המקומיות, וקרנות הפנסיה. או על החוב המצטבר משנים קודמות שהוא מעל 14 טריליארד דולר.

הדמאגוגיה של השמאל נראית מטופשת ומצחיקה אם הולכים לבדוק אותה מבחינה מספרית. אבל הם פונים לרגש ולא ללשכל, ומצליחים ללבות יצרים ולזרוע קנאה ושנאה.

ממשלת ארה"ב ביזבזה והורידה לטמיון לא רק את ההון של כול ה"מובארקים הקטנים" אלא של כול אזרחי ארה"ב, ללא יוצא מן הכלל, שחיים היום וגם אלה שעוד לא נולדו, 2 או שלושה דורות קדימה. וגם של מאות מיליארדים של בני אדם מחוץ לארה"ב (אלה שקנו בעצמם או באמצעות קרנות פנסיה או הממשלות שלהם איגרות חוב של ממשלת ארה"ב).

יעקב

"הישג היסטורי אדיר"  כך צועקות הכותרות בעיתונות (השמאלית) בארץ  ובארה"ב – נוכח מעבר חוק הבריאות בבית הנבחרים בארה"ב. "32 מליון אנשים יזכו סוף, סוף בביטוח בריאות המיוחל!". אך רוב אזרחי ארה"ב רואים בחוק זה אסון גדול, אובדן החופש, התדרדרות אל משטר סוציאליסטי, הלאמה של שרותי הבריאות, גירעונות, העלאת מיסים ופגיעה בשרותי הבריאות הקיימים.

אני אכתוב כאן על האספקט הפוליטי של המעשה, ובפוסט אחר על מהות העניין (ביטוח הבריאות).

העיתונאים אנשי השמאל יכולים לשבח את החוק בקולי קולות - אך זו עובדה: הציבור בארה"ב ברובו מתנגד לרפורמה ברוב מוצק. כול הסקרים מעידים על 60% או יותר מתנגדים מול 40% או פחות תומכים. אין ויכוח על כך – זאת עובדה. המתלהבים למיניהם מתעלמים מהבעייתיות של החוק. הוא הועבר בכוח ההתלהבות האידיאולוגית של אנשי השמאל, ובראשם הנשיא אובמה – שהתגלה כפי שחששנו – כאידיאולוג שמאלי קיצוני, ולא איש פרגמטי. הוא הועבר תוך התעלמות בוטה מרצון הבוחר.

החוק עבר "על חודו של מיצובישי" – הוא עבר ברוב זעום ביותר (219-212), כשכול המפלגה הרפובליקנית ללא יוצא מן הכלל, מצביעה נגד, ו 34 מהדמוקרטים (כמעט 15%) מצטרפים אליהם. עשרות ממצביעי ה"הן" (שהצביעו נגד החוק בגרסאות קודמות) נקנו בשוחד של ממש – חלקם ע"י בהעברת כספים פדראליים לפרויקטים במחוז הבחירה שלהם, וחלקם על ידי הבטחת משרות ציבוריות (כמו מנהל סוכנות החלל) לנבחרים שיאבדו מקומם בבית הנבחרים (עקב הצבעתם זו) בבחירות של השנה.

ההצבעה הזו הייתה באמת חסרת תקדים: הרפורמות הגדולות בעבר (בארה"ב) תמיד עברו ברוב הרבה יותר גדול, ובתמיכה דו-מפלגתית, כלומר תמיכה חלקית לפחות של חברי מפלגת האופוזיציה (הרפובליקנים). זו הפעם הראשונה שרפורמה בסדר גודל כזה עוברת עם תמיכה כה חד צדדית (חד מפלגתית) וכה צרה. (הצד ה"דו-מפלגתי" היה דווקא הצד המתנגד).

הזעם נגד החוק גדול. בארה"ב התקיימו וממשיכות להתקיים הפגנות זעם גדולות של תנועת "מסיבת התה" העממית (שהעתונות השמאלית לא מדווחת עליהן) , אך לא רק אזרחים מתנגדים. גם חלק גדול ממושלי המדינות, שעליהם מטיל החוק הוצאות חדשות ללא מקורות מימון – בעת שתקציביהם קורסים והם נאלצים כבר כעת לקצץ בשרותי קיימים.

הזעם יתבטא גם בקלפי. בנובמבר מתקיימות בחירות. מועמדים מתנגדים צצים בכול מחוזות הבחירה, ותרומות אדירות זורמות אליהם. רבים מהנבחרים שהצביעו בעד החוק יאבדו את מושבם בנובמבר, בעיקר בגלל הצבעה זו. המפלגה הדמוקרטית עשתה ממש קאמיקזה – מעשה התאבדות פוליטי, כאשר התעלמה מרצון הבוחר. הם עשו זאת ביודעין – כאשר נסחפו בהתלהבותם האידיאולוגית או נכנעו ללחץ האדיר של ההנהגה (בראשות אובמה). פוליטיקאית אחת כבר שלימה את המחיר מראש, כאשר המועמדת הדמוקראטית במסצ'וסטס הפסידה בבחירות משנה למועמד הרפובליקאי, הרבה בגלל התנגדותו של סקוט בראון (הרפובליקאי) לרפורמה בבריאות.

הרפורמה אמורה להיכנס לתוקף בהדרגה, אך מכשולים רבים עומדים בדרכה. יהיו תביעות משפטיות וטענות של ניגוד לחוקה. יהיו בעיות ארגוניות ותקציביות אדירות שאיש לא יודע כיצד יפתרו אותן (החוק לא מבהיר). וכבר נרקמת תנועה הקוראת לביטול החוק או שינויו בצורה קיצונית אחרי הבחירות בנובמבר 2010.

מתעוררות גם שאלה פילוסופית: אומרים שאחת המגרעות של משטר דמוקרטי היא - שלטון בלתי מרוסן של הרוב, העלול לפגוע בזכויות המיעוט. פה ראינו תופעה הפוכה: מיעוט אליטיסטי מעביר חוק בלתי פופולארי באמצעים מפוקפקים (שוחד) על אף התנגדות הרוב.

מה בעצם התוכן של החוק? על מה כול הרעש ? – על כך בפוסטים בהמשך.

יעקב

האינטלקטואלים בחברתנו, רובם באים מהמקצועות ההומניים. רובם לא מבינים את הטכנולוגיה והמדע ומעולם לא הסתדרו איתם. רובם (לא כולם) מפחדים מהבלתי ידוע להם, מפחדים מחידושי המדע והטכנולוגיה. הם לא יכולים להצביע על משהו ספציפי שהם מפחדים ממנו, אבל הם נרתעים ומפחדים באופן כללי מההתקדמות המדעית והטכנולוגית, מהבלתי נודע.

הרבה דוגמאות יש לכך. למשל - הסופרת וההיסטוריונית המצויינת, ברברה טוכמן, כתבה באחד מספריה שהאסון הגדול ביותר שפקד את האנושות היה פיתוח המכונית

מרבית האנשים רואים בביקוע הגרעין - או הידע שלנו שנושא האטום אסון ממש גדול. לא רק בפיתוח פצצות האטום, אלא בכלל השימוש באנרגיה אטומית לצרכי שלום - כלומר להפקת חשמל. תנועת ההתנגדות הזאת הצליחה לחסום את פיתוח תחנות הכוח הגרעיניות במערב. הם היו רוצים להחזיר את הגלגל לאחור, ושהידע הזה ישכח ויעלם מהעולם.

דוגמה נוספת להתנגדות רחבה לפיתוח טכנולוגי היא ההתנגדות לתבואות משופרות גנטית. הן נותנות יבולים יותר עשירים, ומאפשרות להזין את רעבי העולם, אבל ההתנגדות להן רבה - בגלל פחד אי-רציונאלי, ובגלל הרצון למנוע את גידול האוכלוסייה בעולם.

התנגדות נרחבת יש גם לשימוש בדשנים ובמדבירים כימיים, מאותן סיבות.

בכול הטכנולוגיות הנ"ל אכן יש אלמנט של נזק. גישה רציונאלית הייתה דורשת שהנזקים יאובחנו ויזוהו במדוייק, ופתרונות ימצאו לבעיות. אבל הגישה הלא רציונאלית מנסה לחסום באופן גורף את כל הפיתוח הטכנולוגי - כמו שנחסמה תעשיית האנרגיה הגרעינית. האנשים האלה לא מחפשים פתרונות - הם מחפשים חזרה רומאנטית לאגדת גן העדן הפרימיטיבי האבוד. הם רוצים לחסום לחלוטין את פיתוח הידע והטכנולוגיה. והאנשים האלה הם מרבית האינטלקטואלים, והמובילים של החברה האנושית בעולם.

עכשיו יש גם כאלה שמתנגדים לפיתוח טיפולים רפואיים ותרופות חדשניות - ושטוענים שיש לאפשר לטבע ללכת בדרכו, בלי התערבותנו, ולהניח למי שצריך למות - למות.

אחד הביטויים לתופעה זו ראינו בוועידת קופנהאגן. הרבה נימות אידיאולוגיות ופסיכולוגיות התחברו למחזה אבסורדי זה, אבל הראשית בהן הייתה שנאת הטכנולוגיה והקידמה המדעית - ובאופן יותר כללי - שנאה להישגי השכל האנושי, אנטי רציונאליזם, רומנטיקה פרימיטיביסטית. הם רוצים לעצור את הציוויליזציה - את האספקט החומרי שלה.

העצוב הוא - שנראה, שלמרות כשלון ועידת קופנהאגן (מנקודת השקפתם) - בסוף הם עלולים להצליח.

כבר ראינו תרבות מפותחת ומתקדמת שהושמדה, ומין אנושי שנסוג לפרימיטיביות ברבארית למשך 1000 שנה. יש גורמים חזקים שפועלים בכיוון זה גם בימינו.

יעקב

מאמר חזק של יהודה פרל, (אנגלית) אביו של העתונאי דניאל פרל, שהשבוע מלאו שבע שנים להרצחו.

במאמר מתריע פרופ' פרל על התופעה שטרור והברבריות הפכו לנסבלים ומקובלים בתרבות המערבית. את הטרור והברבריות, את הפרימיטיבות האכזרית של הערבים מקלבים ואף מצדיקים, אישים רבים בארצות המארב, ביחוד אנשי שמאל (פרל לא נוקב בשמם).

הנה קטע:

"באוניברסיטה שלי UCLA, (קליפורניה) - הפכו סימפוסיון על נושא זכויות האדם לחיגיגת גיוס לחמס. המרכז של החוג ללימודי המזרח התיכון הרכיב פאנל על טוהרת שונאי ישראל, אשר הסכימו פה אחד שהמדינה היהודית היא הפושע הגדול בהיסטוריה. את המטרה של הכנס ניתן היה להבין למחרת כאשר עיתון האוניבסיטה פירסם מאמר, בו דיווח מהכנס. הכותרת הייתה: "מומחים ומלומדים מסכימים: ישראל מפירה זכויות אדם בעזה". סטודנטים תמימים, שאינם מכירים את הנושא, קיבלו מנת שקרים עם הגושפנקא הרשמית של האוניברסיטה."

כל מיני "חכמים" אחרים מוזכרים, אשר נותנים יד לטרור - כמו קן ליווינגסטון, ראש העיר של לונדון לשעבר, והנשיא לשעבר ג'ימי קארטר.

יעקב