קו ישר

כבר כתבנו על הצעת התקציב המהפכנית של הנשיא טראמפ שכוללת קיצוץ עמוק בתקציב האזרחי (וגידול בתקציב הצבאי), וביטול 66 תכניות ממשלתיות.

הנה פרטים על ההצעה לקיצוץ בתקציב הפדראלי של משרד החינוך: הוא מציע לקצץ את התקציב מ 68.3 ל 59.1 מיליארד דולר, קיצוץ של 13.5%. הקיצוץ הוא בסדרה ארוכה של תכניות שהוכח, בבדיקה אחר בדיקה, שהן אינן יעילות ואינן תורמות כלום לחינוך או לילדים. 

מבקרי טראמפ נזעקים בקול זעקה גדול: "לקצץ בחינוך?? השתגעתם??" "מכה קשה למערכת החינוך הציבורית". "מכה לחלום האמריקאי".

אצל מרבית האנשים יש תגובה אינסטינקטיבית: חינוך זה טוב, חינוך זה קדוש, כמה שיותר חינוך - יותר טוב. החינוך יפתור לנו את כול הבעיות בחברה. הממשלה צריכה לחנך את העם, וכמה שהממשלה מחנכת יותר (כלומר מוציאה יותר כסף) יותר טוב. צריך לשים את החינוך על ראש העדיפויות. כמה שיותר כסף למשרד החינוך - ככה המדינה יותר נאורה, כי הכסף של המדינה עושה רק טוב, ורק מחנך את העם הנבער.

רוב האנשים אינם מומחים בעינייני חינוך. הם לא יודעים כיצד מחנכים, ועל מה מוציאים בדיוק את הכסף (על איזה תכניות חינוך) ואיך זה עובד ומה זה עושה. הם גם לא רוצים לשמוע על זה. אל תבלבלו אותם עם פרטים או עובדות. חינוך זה טוב. נקודה. לא ניתן להתווכח על זה.

התכניות שטראמפ (כלומר הצוות שלו) מציע לקצץ צריך וראוי לקצץ. (למשל: תכנית לחוגי העשרה לילדים עניים בשעות אחרי בית הספר). מחקר אחרי מחקר של גורמים מומחים לחינוך, שבדקו את התוצאות של תכניות אלה הוכיחו שאין להן שום השפעה חיובית. הילדים שהשתתפו בתכניות אלה לא הראו שום תוצאות משופרות לעומת אלה שלא השתתפו. זהו בזבוז כסף לריק. ובכול זאת התקציבים לתכניות אלה (שחלקן הונהגו על ידי הנשיא בוש) הלכו וגדלו עם השנים. אנשים מאמינים אמונה אידיאולוגית שחינוך זה טוב. זאת אקסיומה שלא דורשת בדיקה והוכחה. מי שפוגע בחינוך  (כלומר בכסף הממשלתי לחינוך) הוא פושע.

טוב שיש בבית הלבן אדם שאינו שבוי בידי האידיאולוגיה הכוזבת שכול מה שהממשלה עושה הוא בהכרח לטובה, כי הממשלה היא האלוהים, וכמה שיותר ממשלה (כלומר יותר כסף לממשלה) ככה יותר טוב. טוב שיש מישהו שטורח לבדוק מה התועלת הממשית, ומה ההישגים הממשיים וכמה זה עולה, גם בתחום החינוך. טוב שיש בבית הלבן מישהו שאינו שבוי בידי האידאולוגיה ה"ליברלית" (הסוציאליסטית) השולטת.

בכלל - כול האידיאולוגיה ה"חינוכית" היא אבסודרדית. זו האידאולוגיה הדוגלת שאת כול הבעיות והצרות והתקלות ניתן לתקן על ידי חינוך. שהכול "חניך", ש"נחנך את העם מחדש" והכול יסתדר. כול המהפכנים והפרוגרסיביים למיניהם תמיד שואפים לחנך את העם מחדש, גם בכוח, אם צריך. ומי שלא מתחנך - אוי ואבוי לו, יש לנו מחנות "חינוך מחדש" בשבילו. כי הממשלה היא האלוהים, ואין דבר שהיא אינה יכולה לעשות, והיא תחנך את העם למצוות ומעשים טובים.

תרדו מהאשליות הטוטאליטריות האלה. בן האדם הוא מה שהוא. אולי אפשר לשפר אותו ואולי לא, זה לא ידוע. הכי חשוב - להניח לאנשים לנפשם, ולא להכות בהם עם חינוך בפקודה מלמעלה. שיתחנך כול אחד כמיטב יכולתו ורצונו, בלי כפיה ממשלתית. ושהממשלה לא תתעסק לנו בחינוך... המדינה אינה האלוקים. התפקיד לחנך את הילדים מוטל על ההורים, ואם התוצאה אינה מושלמת (לטעמם של מאמיני האוטופיות) זה בגלל שהאדם לא מושלם. תפסיקו לנסות להפוך את האדם, באמצעות כפייה מלמעלה, לייצור מושלם שאתם חולמים עליו, למשהו בלתי אפשרי. תקבלו את האדם כפי שהוא - רחוק ממושלם...

יעקב

הנשיא טראמפ הגיש הצעת תקציב לשנת 2018 שהנה מהפכנית מאד. הוא מציע לבטל 66 תכניות ממשלתיות, פדרליות, ולסגור את הגופים ממשלתיים הפקידותיים המנהלים אותן. הדבר עשוי להביא לחסכון של 26.7 מיליארד דולר. הנה רשימה חלקית של התכניות המוצעות לביטול:

משרד החקלאות - קיצוץ של 855 מיליון:

- תכנית מקגוורן-דול (שני סנטורים רפובליקאים) לסיוע במזון לחינוך בינלאומי.

- שרות קואופרטיבים עסקיים כפריים.

- שירות סילוק שפכים כפריים.

- סיוע בהלוואות דיור לבתים חד משפחתיים.

משרד המסחר - קיצוץ של 633 מיליון.

- הרשות לפיתוח כלכלי

- השותפות להגברת הייצור.

- הרשות לפיתוח עסקים של מיעוטים.

- מענקים וחינוך של רשות האוקיינוסים והאטמוספרה.

משרד החינוך - קיצוץ של 4.9 מיליארד דולר.

- מרכזי חינוך קהילתיים למאה ה 21.

- מענקים מקיפים לביעור הבורות.

- מענקים פדרליים לחינוך משלים.

משרד האנרגיה - קיצוץ של 398 מיליון

- מחקרי אנרגיה "מתקדמים".

- מענקי מחקר והלוואות לפיתוח "מכונית העתיד המתקדמת".

- מתקן ליצור דלק של תחמוצת מעורבת.

וכך הלאה והלאה...

משרד השיכון: קיצוץ של 4.123 מיליארד, משרד הבריאות (כולל מחקר רפואי) קיצוץ של 4.834 מיליארד, משרד החוץ ותכניות סיוע חוץ - 4.256 מיליארד, סוכנויות ממשלתיות עצמאיות אחרות - קיצוץ של 2.683 מיליארד. הנה כמה "סוכנויות עצמאיות" שיקוצצו:

- החברה הלאומית לשרותי קהילה.

- החברה לשידור ציבורי CBP.

- המכון למוזיאונים וספריות.

- קרנות לפיתוח בינלאומי (הקרן לפיתוח אפריקה, הקרן לפיתוח דרום אמריקה וכו').

- הקרן הלאומית לאומנות.

- הקרן הלאומית ללימוד מקצועות הומניים.

- קרן הסיוע הבינלאומי ל"מלחמה באקלים".

וכך הלאה והלאה...

הגישה של הנשיא טראמפ (או של העוזרים שלו שהכינו את הצעת התקציב) היא בבירור הגישה הלברטאנית - הגישה שלנו. הממשלה לא צריכה לעסוק בכול דבר ולא צריכה לבזבז כספי ציבור (כסף של אנשים) בלי סוף בתחומים לא חיוניים ולא נחוצים. אם מישהו חושב שחשוב לעסוק בפיתוח האומנות או השידור הציבורי או הסיוע לאפריקה או המחקר הרפואי - שיועיל לתחוב את היד לכיסו מרצון ולממן את הפעילות הזאת. לא לתחוב ידו לכיסם של אחרים ולהכריח אותם ל"תרום" (כלומר לשדוד אותם). הפעילות הממשלתית (המתבצעת בכפייה, בכספי מיסים) צריכה להצטמצם ככול האפשר, רק לתחומים ממש הכרחיים.

הגישה הזאת מנוגדת באופן קיצוני לגישה הרווחת של החוגים הסוציאליסטיים והניאו סוציאליסטיים (והרבה רפובליקאים "מוסדיים" - דהיינו - ליכודניקים אצלנו) שחושבים שהממשלה היא האבא הטוב והמטיב, וכול מה שהיא עושה זה קדוש וזה לטובה, וכמה שיותר הרי זה משובח (ויותר פרנסה ל"חברינו"). אני לא חושב שהיה נשיא אמריקאי שנקט עמדה כול כך ברורה ומרחיקת לכת בנושאים אלה מאז קלווין קולידג' (נשיא בשנים 1923-29).

מובן מאליו שאין לתכנית מהפכנית זאת סיכוי לעבור בקונגרס (החייב לאשר את התקציב). בקונגרס יתרחש סחר-מכר מושחת כרגיל (בארה"ב קוראים לזה סחר סוסים). סנטור א' יתמוך בבייבי של המקורבים לסנטור ב', תמורת התמיכה של ב' בשחיתויות של מקורבי א'. טובת הפוליטיקאים גוברת על טובת הציבור, והציבור חסר אונים. מוטי קורא לזה "באג דמוקרטי". בארה"ב, לפחות, היה לציבור הכוח להלחם בתופעה ולבחור בטראמפ כנשיא, בחירה שהייתה בהחלט מרד נגד הממסד הפוליטי. אבל, הנשיא, גם בארה"ב, אינו כול-יכול, ונסיון ההפיכה של טראמפ נידון לכישלון. אם יצליח, באורח נס, להעביר רק 10% מהקיצוצים המוצעים - דיינו. זה יותר טוב מכלום. ואם לא יצליח להעביר קיצוצים, ורק ימנע הקמת תכניות וגופים ממשלתיים בזבזניים חדשים, חדשות לבקרים, שוב דיינו.

יעקב

 האם הממשלה צריכה לממן מחקרים בתחום הרפואה? שאלה קשה זו מתעוררת נוכח הצעת התקציב של הנשיא טראמפ המציעה, בין השאר, קיצוץ של כ 20% בתקציב ה NIH. ה  - National Institute of Health - הוא גוף ממשלתי בארה"ב העוסק מחקרים בתחום הרפואי. תקציבו הוא כ 32 מיליארד דולר לשנה, וההצעה של טראמפ היא לקצץ כ 5.8 מיליארד מתוך תקציב זה. ה NIH הוא פיל גדול, יש בו 27 מכוני מחקר, 9 מרכזי מחקר ואפילו בית חולים. הוא מעסיק ישירות 1200 מדענים וכ 4000 פוסט-דוקטורנטים חוקרים ולך תדע כמה אלפים של פקידים ואנשי אדמיניסטרציה ולוגיסטיקה. כולם עם תנאים סוציאליים ופנסיות וועדי עובדים וקביעות וכול הצ'ופרים של משרה ממשלתית. 80% מהתקציב מוצא על 50,000 מענקי מחקר התומכים בכ 300,000 מדענים ב 2500 אוניברסיטאות, הכול לפי קריטריונים אוביקטיביים לגמרה ומדעיים וטהורים מרבב, חי נפשי. (30% ממענקי המחקר שמועברים לאוניברסיטאות מיועדים לבניית בנינים ומתקנים ורכישת ציוד למחקר).  מיותר לציין שכול האנשים ה"טובים" צועקים געוואלד! טראמפ, הבור והרשע, רוצח את המחקר! "התוצאה של קיצוץ עמוק כזה תהיה קטלנית".

מדוע צריך מכון ממשלתי מיוחד, ממומן מיסים, לביצוע מחקר רפואי? הטענה היא שביצוע מחקר בסיסי, טהור, להבדיל ממחקר יישומי, אינו מניב מוצרים או תרופות חדשות, ולכן אינו מניב רווח, ולכן אין אפשרות לבצע אותו על ידי גופים פרטיים, רודפי בצע. החיפוש אחרי תרופות חדשות ואחרי מיכשור חדש מתבצע, לרוב, על ידי יזמים וחברות תרופות מסחריות שמצפות לגרוף רווחים מהמצאותיהן. המחקר הבסיסי, לעומת זאת (טוענים החסידים), הוא הבסיס לכול התרופות והטיפולים החדשים, אבל, הוא עצמו רק מקדם את הידע הרפואי הבסיסי ולא טיפולים או תרופות ספציפיות ואינו יוצר הכנסות, ולכן רק הממשלה יכולה לממן אותו.

כיצד מתנהל גוף ממשלתי גדול כזה, החי כולו מכסף של אחרים (כספי המיסים), כלומר כסף של אף אחד? כיצד מודדים את התועלת שהוא מביא מול העלות? כמה מהמחקרים שנעשים יש בהם ממש וחידוש וקידום הרפואה וכמה הינם סתם תירוצים כדי לחיות ברווחה על חשבון הציבור? איש אינו יכול לדעת או למדוד, ולכן החשש מפני חגיגת ניצול הכסף הציבורי (בתירוץ מעולה! "מחקר רפואי") היא עצומה. איש אינו מסוגל למדוד בצורה ברורה מה התועלת (אם בכלל) מכול הפעילות הענקית וההוצאה הגדולה הזאת. אנחנו יודעים כיצד עסק ממשלתי (בהכרח פוליטי) מתנהל. כאשר זקוקים לקולו של סנטור מאייובה כדי לאשר פרויקט כבישים באיידהו, מבטיחים לו בתמורה מכון למחקר רפואי באייובה, שיביא כסף, ג'ובים ותמיכה פוליטית למחוז הבחירה שלו. חצי מהעובדים, חוקרים ומנהלים, יושבים בוודאי על כס הקביעות, עושים מעט מאד, ומושכים משכורות גבוהות ותנאים מפליגים, כמו בכול גוף ממשלתי.

באשר למחקרים עצמם - קשה מאד לשפוט ולדעת כמה מהם באמת מועילים ומקדמים את הידע הרפואי וכמה מהם הם ריפוי בעיסוק ל"מדענים", עיסוק בנושאי סרק וסתם תירוצים להוצאת כסף על דברים שאין בהם ממש. ככה,למשל, ה NIH מימן מחקרים שנתנו קוקאין לעכברים ולחוגלות, או חקרו את חיי המין של דגי נוי. והמדע בכללו נמצא בבעיה: חלק גדול של המחקרים, בייחוד בתחום הרפואה לא ניתנים לשיחזור - כלומר אלה מחקרי סרק שאין בהם ממש (שלא לדבר על זיופים). דוגמה אחרת: הנחיות התזונה הממשלתיות התבררו כבלתי נכונות ומזיקות. "מחקר רפאוי" הוא שם גדול ומכובד מאד, אבל אם בודקים בפרטים ניתן לגלות שמאחורי סיסמא זו מסתתר הרבה זבל. בזבוז כספים של אחרים הוא עיסוק מפתה, ותמיד נוטים להסתירו מאחורי סיסמאות נשגבות.

האם באמת אין ברירה, וחייבים מכוני מחקר רפואי ממשלתיים, שמא, בהיעדרם לא ייעשה מחקר רפואי, ואנשים ימשיכו למות בהמוניהם? השאלה היא לא אם מחקר רפואי נחוץ, או רצוי, אין וויכוח על כך. השאלה היא האם הוא חייב להיות ממשלתי, ממומן מכספי מיסים שנלקחו בכפייה? ההנחה של חסידי הממשלות היא שאנשים הם, ברובם, נבערים, בורים וטיפשים, ולכן אינם יודעים מה טוב, ואינם מבינים ברפואה ואינם תופסים את חשיבות המחקר, לכן לא יתרמו את כספם למחקר רפואי מרצונם החופשי. אבל, אם מתארגנים "נכון" ומקימים ממשלה טובה וחכמה (וגם בעלת כוח), היא תיקח בכוח מהאנשים את הסכומים הדרושים (בדיוק), ותקדם את המחקר הרפואי לטובת כולם.

מסתבר שלא חייבים מימון ממשלתי. כ 65% מהמחקר הרפואי בארה"ב נעשה כבר כיום במימון "פרטי" (כלומר לא מימון ממשלתי - מימון מקרנות פרטיות). והקיצוץ המוצע של 20% מהתקציב הממשלתי אינו מהווה פגיעה כול כך גדולה במחקר. הוא בסך הכול מחזיר את המימון הממשלתי לרמה שלפני 15 שנה כי בשנים האחרונות היה גידול גדול בתקציב ה NIH. חסידי הממשלות הטובות (והפעולה באמצעות הכפייה) מצרים על כך שחלקה של הממשלה במימון המחקר הרפואי יקטן וחלקו של המימון ה"פרטי" יגדל. הם מאמינים, אידאולוגית, שכול דבר טוב יכול להיעשות רק על ידי הממשלה, שהמחקר הממשלתי הוא "טהור" ומחקר "פרטי" הוא פגום...

שאלה אחרת היא כמה מחקר רפואי צריך? כמה כסף צריך להשקיע במחקר רפואי? האנשים ה"טובים" יגידו: כמה שיותר! תשובה פשטנית... בעולם המציאות אנו בכול זאת מוגבלים באמצעים וצריך להכריע בין השקעה ב א' מול השקעה ב ב'. בעולם הפנטזיות השמאלניות יש לממשלה כסף בלי סוף, אבל במציאות - זהו כסף של אנשים והוא מוגבל. במישור העקרוני - אני חושב שמחקר רפואי, ככול שהוא מטרה נעלה וטובה, לא צריך להיעשות באמצעי כפייה, כלומר - במימון ממשלתי מהמיסים. שאנשים יממנו מרצונם (על ידי תרומות) את כול כמות המחקר שהם רוצים. לא צריך לקחת מהאנשים כסף בכוח בתירוץ של "מחקר רפואי". מסתבר שיש מספיק כסף "פרטי" (שלא ממיסים) למחקר רפואי, ובכול מקרה - היקף המחקר הרפואי שיעשה צריך להקבע על ידי רצונם של אנשים לממן ולא על ידי כפייה ממשלתית. שמירה על זכויות הפרט, ועל כספם של אנשים הוא ערך חשוב לא פחות ממחקר רפואי, ולא צריך לאלץ אנשים בכוח למממן מחקר רפואי.

לבסוף - אפשר להרגיע את האנשים ה"טובים" (חסידי הפעילות הקולקטיבית באמצעות כפייה ממשלתית) - לא יהיה קיצוץ בתקציב ה NIH. הפוליטיקאים כולם, דמוקרטים ורפובליקאים כאחד, נורא אוהבים להוציא כסף של אחרים, לשלוח יד לכיסם של האזרחים, ולצבור כוח אישי. דמוקרטיה שממוקרטיה... דמוקרטיה היא שילטון הפוליטיקאים, ולפוליטיקאים יש אינטרסים שונים מהאינטרסים של הציבור. מרבית הבנינים בקריית המחקר של ה NIH, ליד וואשינגטון (ששטחה 1240 דונם) נקראים על שם חברי קונגרס משתי המפלגות שהעבירו תקציבים למימון המחקר. הפוליטיקאים יכשילו בקונגרס את הצעת טראמפ לקיצוץ 20% בתקציב ה NIH. הסיסמה "מחקר רפואי" כוחה אדיר!

יעקב

היבחרו של טראמפ לנשיאות הייתה הפתעה, אבל גם, זעזוע גדול מאד לחוגי השמאל, ה"ליברלי" (במובן האמריקאי - שפירושו סוציאליסטי). הממסד הפוליטי הדמוקרטי, והאליתות ה"אינטלקטואליות" (דהיינו  האוניברסיטאות) נכנסו לפאניקה. הפגנות סוערות נגדו פרצו ברחבי ארה"ב, מלוות במעשי אלימות, השחתת רכוש וביזה. הסיסמה הרווחת: "הוא לא נשיא שלי"... התקשורת הראשית פתחה במסע חריף של השמצות נגד טראמפ - גזען, אנטישמי, נאצי, שקרן, טיפש - אין קללה שלא קיללו אותו. זה, כמובן, לא יוצא דופן בכלל. לא היה נשיא או מועמד רפובליקאי שלא קולל בכול הקללות הרגילות בתקשורת (טיפש, גזען, אנטישמי, נאצי), ואני זוכר את זה אישית לפחות החל ממועמדותו של ברי גולדוואטר ב 1964. ולמרות זאת, החריפות והעוצמה של ההשתלכות של התקשורת עבר, הפעם, את גבולות השפיות.

בניגוד ל"עליהום" הזה של התקשורת והשמאל, ה"רחוב" בארה"ב, או "הרוב הדומם", ובייחוד אנשי העסקים דווקא אופטימיים, בייחוד לגבי הכלכלה. סקר שגרתי של 1400 מנהלי עסקים שערך ג'"פ מורגן מראה ש 80% מהם אופטימיים לגבי ההתפתחויות הכלכליות, וזה פי שניים מאשר לפני שנה, והאחוז הגבוה ביותר ב 7 השנים בהן נערך הסקר הזה עד כה

מנהלים אלה אמרו שהם צופים השתפרות בכלכלה העולמית, הארצית, המקומית, ובעסקים שלהם, זאת בזכות מדיניות תומכת עסקים של טראמפ, קיצוץ צפוי (או מקווה) במיסים וברגולציה. סקר אחר, שערכה ההתאחדות של בעלי עסקים קטנים, מצאה אינדקס אופטימיות של 105.9, הרמה הכי גבוהה ביותר מ 12 שנים.

מדד הדאו-ג'ונס של מניות ארה"ב עלה, מאז הבחירות בנובמבר ב 13%. לא ניתן לפרש זאת אלא כתמיכה של קהילת העסקים במדיניות טראמפ, ודחייה של המודל של אובמה: "יותר מיסים, יותר הוצאות ממשלתיות, יותר רגולציה".

אינדקס אחר של אופטימיות כלכלית (של IDB/TIP) הוא כעת 56.4 נקודות, 10% יותר גבוה מאשר לפני הבחירות, והרמה הגבוהה ביותר מאז 2004. בימי נשיאות אובמה הרמה הממוצעת של אינדקס זה הייתה 46.6 - כלומר פסימיות. אינדקסים נוספים, של גופי מחקר אחרים, מראים כולם עלייה של כ 10% מאז אוקטובר 2016.

האופטימיזם הרחב של אנשי העסקים מתבטא, בדרך כלל, ביטוי מעשי, על ידי הגברת ההשקעות, הרחבת הפעילות של העסקים, גידול הכלכלה.

הנשיא טראמפ, לפני שעשה צעד מעשי משמעותי באיזשו נושא, חולל שינוי גדול, לטובה באופטימיזם של השכבות הרחבות של הציבור האמריקאי.

יעקב

הניו יורק טיימס (ושאר עיתוני אמריקה) מלאים בקינות איכה נפלה האישה הראשונה שהייתה מועמדת לנשיאת ארה"ב. למה מצליחות נשים ב 70 מדינות להיות ראש מדינה (מרקל, טאצ'ר, גולדה מאיר, אינדירה גנדי) ורק בארה"ב לא מצליחה אישה להגיע לנשיאות? מאמר אחר מדבר על "תקרת הזכוכית" שנשים לא מצליחות לשבור, ועל הייאוש והגורל המר של הנשים נוכח ההגמוניה של הגברים.

אז - א. מדוע צריכים הבוחרים להסתכל בכלל על המין כגורם בבחירת נשיא? מה משנה בכלל המין של המועמד? מדוע "מגיע" לנשים להיות נשיא? האם איבר המין שלהם תורם לניהול טוב של המדינה? מדוע בכלל עלה לדיון הסוגיה הזו (אישה או לא אישה)? עושה רושם שהפימיניסטיות טוענות "יש לנו פות, מגיע לנו". 

וב. אם נשים רוצות נשיאה שיביאו מועמדת נורמלית. במקום זה הביאו זקנה, שקרנית, מושחתת, רובוטית, מזויפת וטיפשה. אם זו המועמדת הטובה ביותר שהנשים הצליחו להעמיד - שישבו בשקט ויתחבאו מתחת לשולחן.

כולם מנתחים לעומק את הסיבות החברתיות-דמוגרפיות-כלכליות-תרבותיות שהביא לבחירת טראמפ. הם מחפשים את ההסבר מתחת לפנס... התשובה הרבה, אבל הרבה, יותר פשוטה: טראמפ נבחר מפני שהיה המועמד הטוב יותר מבין שני המועמדים הגרועים שהתמודדו. הילרי קלינטון היא בלתי נסבלת לחלוטין. 

לא שיש לי משהו נגד נשים... כמה מהחברים הכי טובים שלי הן נשים... אבל המכשפה הזאת? ברוך שפטרנו.

יעקב

טראמפ עומד להיבחר לנשיאות בארה"ב.

כרגיל, כול סקרי דעת הקהל טעו בחיזוי הבחירות בארה"ב. הם תמיד טועים. ותמיד לכיוון אחד - תמיד לכיוון ה"תקינות הפוליטית" או "החברתיות" או שאר שמות התואר שתרצו לקרוא לדעה הסוציאליסטית במקורה השלטת בחוגי האליתות והתקשורת.

הסקרים הם 50% תעמולה למען המועמד שהתקשורת תומכת בו, ו 50% ניחוש מבוסס על רגשות בטן, שמבוססים על ההשקפה האידאולוגית של הסוקר. אין שום גרם של אובייקטיביות או שמץ של יסוד מדעי מדויק בסקרי דעת קהל. 

הניו יורק טיימס, למשל, כתב בעיקביות, כול הזמן, שהסיכוי של קלינטון לנצח הוא 90-95% ושל טראמפ 5-10%. הדבר היה מבוסס על שיקלול כול הסקרים שהתפרסמו.

יעקב

בניו יורק יש 328 פרויקטים (קבוצות בניינים או שכונות) של דיור ציבורי. יש 178 אלף דירות, בהן מתגוררים כ 400 אלף נפשות. הבניינים נבנו מאז 1934, והדיירים הם אנשים עניים (לפי מבחן הכנסה), המשלמים שכ"ד מסובסד, נמוך (לא יותר מ 30% מההכנסה).

ברשות הדיור הציבורי, בעיריה, המנהלת את הפרויקטים, עובדים מעל 11 אלף פקידים, במשכורות ציבוריות שמנות. לרשות יש גרעון שוטף של כ 100 מיליון דולר בשנה - כלומר ההוצאה על שכר הפקידים גבוהה מההכנסות משכ"ד. בנוסף יש צורך בכ 16 מיליארד דולר לצורך תחזוקת המבנים, מיותר לציין שאין כסף והמבנים במצב התפוררות מתקדם, מחוסר תחזוקה.

רק כ 74% מהדיירים משלמים שכ"ד (נמוך, מסובסד), השאר נמצאים בפיגור ולא משלמים, הם טוענים שאין להם כסף, או שהדירה שלהם לא מתוחזקת תקין. העירייה על 11 אלף פקידי רשות הדיור לא מסוגלת לגבות את החובות.

סלאמס נוראי - זה המאפיין את הדיור הציבורי, בהכרח. בניינים מכוערים, סביבה מלוכלכת ומוכת פשע, בניינים ודירות מתפוררות ובלתי מתוחזקות, לא ראויות לדיור. 11 אלף פקידים בעיריה, מושכים משכורות שמנות ופנסיות נדיבות, מוגנים על ידי וועדים. ואין מוצא מהסבך. הפרטה? הס מלהזכיר. זה פויה, זה בלתי חברתי, זה חזירי. מה, שיזם ייקח לידיו את הבניינים, יתחזק אותם, יגבה שכר דירה, וידאג לנקיון? שקבלן ירוויח מניהול הדיור הציבורי? לא בא בחשבון. מה יהיה על 11 אלף הפקידים שאי אפשר לפטר?

הדיור הציבורי הוא צרה, ה"ציבור" (העיריה) אינה מסוגלת לנהל בניינים. כמה שפחות "דיור ציבורי" בבעלות ה"ציבור" יותר טוב. אם רוצים לעזור לאנשים עניים בדיור, ניתן לעזור להם בתשלום שכ"ד בדירות רגילות. לא צריך שהעיריות יקימו פרויקטים של דיור ציבורי - כי הם ייראו כמו אלה של ניו יורק.

יעקב

דטרויט הייתה המרכז של תעשיית הרכב האמריקאית, בימי הזוהר של תעשייה מפוארת (לשעבר) זו. דטרויט הייתה עיר גדולה ומפוארת בעבר, הרביעית בגודלה בארה"ב עם כמעט שני מיליון תושבים, בשנת 1950.

אולם, מאז, החלה התדרדרות איטית אך מתמשכת ובטוחה של תעשיית הרכב, ובייחוד של העיר דטרויט עצמה. הסיבה העיקרית לכך הם האיגודים המקצועיים שהשתלטו על התעשייה, בחסות חוקי עבודה מתקדמים שנתנו להם כוח בלתי מוגבל, שחוקק הנשיא רוזבלט, המתקדם, בשנות ה 1930.

האיגודים השתמשו בכוח שניתן להם, כמו שהם תמיד עושים. הם ערכו שביתות חוזרות ונישנות, באופן קבע, מדי שנה או שנתיים, כול פעם במפעל אחר. הם קיבלו כול הזמן העלאות שכר, עד שהשכר של פועלי הרכב הגיע לרמות אסטרונומיות של כ 75 דולר לשעה, שזה הרבה מעבר למה שמפעלי הרכב יכלו להרשות לעצמם. כאשר לא יכלו יותר לתת העלאות שכר - נתנו חברות הרכב העלאות בהטבות סוציאליות, בייחוד פנסיות וביטוחים רפואיים, כי אלה הוצאות שלא צריך לשלם מייד, אלא בעוד עשר, עשרים שנה, ונוח למנהלי המפעלים להבטיח הטבות שלא ישלומו בקדנציה שלהם, אלא בעתיד. אבל העתיד הגיע, בהכרח, והנטל הכספי על חברות הרכב היה גדול, והן לא יכלו לעמוד בתחרות מול היפאנים.

בשנות ה 1970 הציל הנשיא קארטר את חברת קרייזלר מפשיטת רגל, על ידי הלוואה ממשלתית (שהוחזרה בהמשך). בשנות ה 1980 הציל הנשיא רייגן את תעשיית הרכב כאשר הטיל מגבלות ייבוא על היפאנים והכריח אותם (ב"הסכמתם"), לבנות מכוניות בארה"ב כתנאי למכירת מכוניות בארה"ב.

היכן, בארה"ב, הקימו היפאנים את מפעליהם? היכן ששכנו מרבית מפעלי הרכב האמריקאיים, והיכן שהייתה תשתית של שירותים וקבלני משנה לתעשיים הרכב, כלומר בדטרויט? לא, ולא. היפאנים לא פראיירים. הם הקימו מפעליהם במדינות אחרות בארה"ב, בעיקר מדינות הדרום הנחשלות, שהבטיחו גם הטבות רבות, וגם חופש מאימתם של האיגודים המקצועיים.

היצרנים האמריקאיים למדו במהרה את הפטנט, והחלו להקים מפעלים חדשים במדינות "נוחות" יותר, ולא בדטרויט, או במישיגן, מרכז תעשיית הרכב. כך התיישנו ונסגרו, לאט, לאט, המפעלים בדטרויט. עם פשיטת הרגל של המפעלים הגדולים (ג'נרל מוטורס וקרייזלר) במשבר של 2008, נחלץ מחדש הממשל הפדראלי להצילם. כול חובות הפנסיה והביטוח הרפואי המופליגים הועברו לחשבון הממשלה הפדראלית. מפעלים רבים נוספים נסגרו. החברות החדשות (לאחר ההצלה) נשארו עם מספר קטן של מפעלים, רובם מחוץ לדטרויט.

בינתיים, העיר דטרויט ממשיכה ומתדרדרת. אוכלוסייתה ירדה לפחות ממיליון בשנת 2000, ומאז ממשיכה להתדרדר, לכ 680 אלף, היום. עיריית דטרויט, שגם היא הייתה נתונה לחסדי האיגודים הימקצועיים, פשטה את הרגל, ואין לה מאיפה לשלם, לא את הפנסיות, ולא את הביטוח הרפואי של הפנסיונרים, לא את המשכורות של העובדים הנוכחיים, שמספרם הצטמצם מאד, ולא את האג"חים שהם הנפיקו ביד רחבה.

לעיר מונה מנהל חיצוני, משהו כמו "וועדה קרואה" או כונס נכסים. הנה כאן הדו"ח של הכונס על מצבה של דטרויט. המצב גרוע. יש לה 20 מיליארד דולר חובות שאין סיכוי להחזיר, וגרעון שוטף של 380 מיליון דולר בתקציב, שאין לה איך לממן. אין ספק שכולם יסבלו - הפנסיונרים יצטרכו לוותר על חלק מהפנסיות - וזה כולל פנסיונרים של המשטרה טמכבי האש, שהם עובדי עיריה בארה"ב. הם יצטרכו לוותר על חלק מהביטוח הרפואי. הנושים (מחזיקי האג"חים) יסבלו תספורת. העיריה תתקשה למכור אג"חים חדשים כדי לגלגל את החוב הישן.

חוסר הפרעון של דטריוט מטיל צל גדול על כול שוק האג"חים העירוניים בארה"ב שמגלגל כמעט 4 טריליארד דולר... זה כבר כסף גדול, גדול גם במונחים של הכלכלה האמריקאית... ודטרויט איננה, כמובן, העיריה היחידה שנמצאת בגרעונות ענקיים, ומתקשה לעמוד בהתחייבויותיה. הכול מאותה סיבה: המשכורות הענקיות, הפנסיות וההטבות שסוחטים האיגודים המקצועיים, בייחוד ממוסדות ציבור כמו העיריות. וגם, יש להודות, נטייתם הטבעית של פוליטיקאים עירוניים, כמו של כול הפוליטיקאים, לבזבז כסף גדול בלי חשבון. 

בינתיים, איכות החיים בדטרויט מתדרדרת, והאוכלוסייה ממשיכה לברוח. יש בדטרויט 78 אלף מבנים נטושים, כמחציתם מבנים מסוכנים, שאין לאיש כסף להרסם. יש 60 מגרשים נטושים שהפכו למזבלות. שכונות שלמות שוממות ונטושות. הפשיעה גואה, בגלל שאין כסף להעסיק מספיק שוטרים. האבטלה בשמיים. החינוך - על הפנים. בקיצור - עיר נחרבת. ראו כאן סדרת צילומים על הבניינים החרבים, כולל מלונות פאר, תיאטראות ומפעלים.

מי שחושב שהרעיון הקומוניסטי-סוציאליסטי החריב רק את רוסיה ומזרח אירופה - יעיין נא בערך "דטרויט".

זו תחנת רכבת שהייתה פעם מפוארת ועכשיו היא חרבה, בדטרויט.

יעקב

הנשיא אובמה קיבל את הערתו של המיליארדר ווארן באפט, שטען פעם, חצי בצחוק, שהוא משלם פחות מס מאשר המזכירה שלו, ושזה לא בסדר. באפט טען שצריכים להטיל מיסים יותר כבדים על העשירים.

אובמה אימץ את הרעיון של באפט, בלי קושי, כי לדפוק את העשירים זה א-ב באידיאולוגיה האישית, הסוציאליסטית, של אובמה. כעת אובמה מקדם יוזמת חקיקה שתקבע שמי שמרוויח יותר ממיליון דולר ישלם לפחות 30% מס, בי קשר לנקודות זיכוי, הנחות או מקלטי מס למיניהם.

היום התפרסם דו"ח מס הכנסה של אובמה עצמו. מסתבר שהוא ואישתו הרוויחו, ברוטו, כ 800 אלף דולר בשנת המס 2011, ושהם שילמו מס בשיעור של 20.5%. זה מס מאד נמוך, הלוואי עלינו. אצלנו, בחישוב גס, אם אתה מרוויח כ 15 אלף ש"ח ברוטו בחודש (פחות מ 50 אלף דולר לשנה) אתה משלם מס (כולל ביטוח לאומי ומס בריאות) בשיעור בסביבות 50% (ויש טוענים אפילו 80%, ראו הפוסט הקודם).

הלך כתב זריז וחישב שמזכירתו של אובמה (בשנת 2010) הרוויחה כ 90 אלף דולר, ושילמה מס כולל בשיעור של כ 24%, כלומר יותר מאובמה עצמו. זה באמת לא בסדר. אני קורא לנשיא אובמה לרשום צ'ק ע"ס 80 אלף דולר לזכות מס הכנסה של ארה"ב, כדי שהמס שלו יהיה יותר צודק, ויותר מתאים להשקפותיו והצעות החוק שלו.

יעקב

בעיסקי האנרגיה הירוקה יש הרבה שחיתות, כמו בכול דבר שמנוהל על ידי המדינה.

כתבנו על פרשת החברה סולינדרה שפשטה את הרגל לאחרונה לאחר ששרפה 543 מיליון דולר כסף ציבורי שקיבלה כסובסידיה ממשרד האנרגיה הפדרלי בארה"ב, במסגרת תכנית התימרוץ.

אובמה, ומצביעיו הדמוקרטים נורא אוהבים אנרגיה מתחדשת. אובמה ציין מספר פעמים את האנרגיה המתחדשת כתחום בו יווצרו מקומות עבודה חדשים. אובמה ביקר במפעל והצטלם לטלוויזיה תוך שהוא מעלה על נס את האנרגיה הירוקה. כלומר - נכון שהסיפור של סולינדרה - שהתיימרה להמציא פטנט חדש בתחום הקולטים הסולאריים, דיבר אל לב אובמה ובוחריו, מבחינה ריגשית. אבל כול זה עדיין לא מסביר את הסובסידיה הנדיבה שהחברה קיבלה זמן קצר לפני פשיטת הרגל. כבר לפני שהיא פשטה את הרגל, ולפני שקיבלה את הסובסידיה, התריעו מומחים שלחברה אין בסיס כלכלי, וגם שהמצאתה, ספק אם יש בה ממש. אבל, המומחים במשרד האנרגיה, שהיו צריכים לאשר את הסובסידיה, אישרו אותה למרות הכול, בתהליך מזורז. האם עשו זאת רק מסיבות אידיולוגיות?

מסתבר שהמשקיע העיקרי בסולינדרה, איש עסקים מיליונר בשם ג'ורג' קייסר, תרם רבות למסע הבחירות של אובמה, ושל פוליטיקאים דמוקרטים רבים. מסתבר עוד, על פי רישומים בספר האורחים של הבית הלבן, שהוא, ומנהלים אחרים בסולינדרה, ביקרו בבית הלבן יותר מ 20 פעם בשנה האחרונה. עכשיו חוקרת וועדת משנה מטעם בית הנבחרים חשד שהבית הלבן התערב בפרשה ודחק במומחי משרד האנרגיה להזדרז ולאשר את הסובסידיה.

האנרגיה המתחדשת הירוקה אינה מפיקה הרבה אנרגיה, אבל היא בהחלט מניבה הרבה כסף וטובות הנאה לפוליטיקאים, ולכן הם אוהבים אותה. האנרגיה הירוקה לעולם לא תתקיים ללא "עזרה" של הפוליטיקאים, וללא סובסידיות ותמריצים גדולים. וזה בדיוק מה שהפוליטיקאים אוהבים - לחלק כסף ציבורי לחברים ומקורבים. למטרה זו האנרגיה המתחדשת היא אידיאלית

יעקב
עדכון - 15.9:

עובדת לא בכירה במיוחד בחברת סולינדרה התקשרה והעידה שעוד לפני שסולינדרה קיבלה את הערבות הפדראלית, כולם (היא מתכוונת לעובדים) כבר ידעו שהשיטה של סולינדרה לא תצליח, ושהסינים פיתחו בינתיים שיטה יותר זולה ליצור פאנלים סולאריים. המענק אושר למרות שעובדות אלה היו ידועות כבר בעת שאושר. בניית המפעל, בעלות של 1/2 מיליארד דולר - כסף ממשלתי - המשיכה כסדרה, למרות הכול.

יעקב

מעטפות כסף, חיוב כפול על טיסות - אלו שיטות מאד פרימיטיביות של ניצול מעמד פוליטי. אהוד אולמרט טירון מושתן ועלוב ליד ג'יימס ג'ונסון, מנהל פאני מאי בעבר, וברני פרנק (יהודי והומו), יושב ראש ועדת השרותים הפיננסיים בבית הנבחרים ארה"ב בעבר וגם היום, וחבריהם.

בארה"ב התפרסם ספר, "סיכון פזיז" המספר את הסיפור של של חיבור כסף ממשלתי ושילטון, והבנק החצי ממשלתי פאני מאי שהפיל את הכלכלה העולמית ב 2008, וגרם נזק ישיר של 153 מיליארד דולר מכספי המיסים שהועברו לכיסוי הפסדיו עד כה. ההפסדים ממשיכים להצטבר.

פאני מאי, בנק חצי ממשלתי, הכריז על יעד של "בית לכול פועל", או בלשון אמריקאים "בית לכול בני מיעוטים" minority group - שפירושו - בית לכול כושי. הם לקחו הלוואות בריבית מועדפת בזכות היותם גוף חצי ממשלתי - שהערבות הממשלתית שלו מובטחת, למרות שהיא לא מעוגנת בחוק או חוזים. אכן - בפרוץ המשבר הממשלה כיסתה את ההפסדים. ההטבה הזאת הניבה הנסות של כ 7 מיליארד דולר לבנק. הכנסות אלו נוצלו, לא כדי לתת הלואות לעניים אלא כדי להעשיר את מנהלי הבנק, שהיו מינויים פוליטיים, מקרב המקורבים לשלטון. כך למשל היה בן זוגו של חבר הקונגרס ברני פרנק אחד מבכירי המנהלים בפאני מאי. כמובן שהבנק תרם כסף רב לפוליטיקאים שתמכו בו בקונגרס, ועזר לבחירתם מחדש. הבנק ניהל קמפיינים של שדלנות כדי למוע את כול יוזמות החוק שניסו לרסן את הוצאת הכסף חסרת האחריות ולהטיל פיקוח על הבנק על ידי "נערי האוצר" בארה"ב, במקום הפיקוח (כלומר חוסר הפיקוח) של הפוליטיקאים המושחתים שנהנו מכספי הבנק.

כול השחיתות הזאת היא חוקית לחלוטין, ואף נחשבת בחוגים "נאורים" למתקדמת - כי היא מצהירה על מטרות נעלות - בית לכול פועל. כול השחיתות והביזבוזים ההרסניים האלה הם חלק אינטגרלי, הם ממש הליבה, של מדינת הסעד המודרנית.

יעקב

איגודים מקצועיים נועדו לתת כוח בידי העובדים מול מעסיקים אכזריים, ולהשיג הטבות לעובדים. האיגודים המקצועיים שואבים את כוחם, בדרך כלל, לא מרצונום של העבודים אלא מהחוקים של המדינה. יותר מדי כוח משחית, לא רק אם מדובר בכוח של הפוליטיקאים, אלא גם אם מדובר ביותר מדי כוח של האיגודים המקצועיים, שהם למעשה אירגון פוליטי. הם הפכו במרוצת הזמן לכוח הרסני. הם אינם מאפשרים ניהול תקין של מוסדות שלטון, שרותים ממשלתיים וחברות ממשלתיות. צריך להחזיר את האיזון המתאים בין הכוח של האיגודים לשאר המוסדות, כלומר יש צורך דחוף לתקן את החוקים המעניקים כוח יתר לאיגודים.

במדינת וויסקונסין שבארה"ב התקבל לאחרונה (לאחר מאבק חריף ומר) תיקון לחוק האיגודים המקצועיים. הנה כמה סעיפים עיקריים בתיקון הזה, שמן הראוי היה לאמץ גם אצלנו. התיקונים מתייחסים לאיגודים של עובדים בשרות הציבורי - למשל - אירגוני מורים, עובדי מדינה וכאלה.

1. האיגוד המקצועי צריך לייצג באמת את העובדים. כדי שאיגוד מקצועי יהיה מוכר הוא חייב לקבל, כול שנה, את אמונם של 51% מהעובדים שהוא מתיימר לייצג. כלומר - כול שנה יערך משאל בין העובדים, והאיגוד ייצטרך לקבל 51% מקולות העובדים שהוא מייצג. שימו לב - לא רוב בין אלה שטרחו לבוא להצביע, אלא רוב בין ס"ה מספר העובדים, כלומר - המנעות כמוה כהצבעה נגד.

2. אסור יהיה לחייב עובדים לשלם דמי חבר לאיגוד. המעביד לא ינכה במקור, מהמשכורת של העובד, את דמי החבר של האיגוד. האיגוד יצטרך להתקיים מדמי חבר שהעובדים משלמים לו מרצונם החופשי.

3. לא ניתן יהיה לחייב עובדים להיות חברים באיגוד - כלומר - להתנות את קבלתם לעבודה בחברות באיגוד.

4. האיגוד יוכל לנהל מו"מ עם המעביד רק בענייני שכר העובדים, ולא בנושאים אחרים כמו אופן ניהול הגוף או הטבות שמחוץ לשכר (כמו פנסיה וכדומה).

5. עליות השכר עליהן יאבק האיגוד יהיו מוגבלות לעליית המדד. העלאות שכר מעבר לעדכוני יוקר המחייה יהיו חייבות לקבל אישור במשאל עם של כול אזרחי המדינה (המשלמים את המשכורות ממיסיהם - מדובר בעובדי השרות הציבורי בלבד).

כאמור, כוחם של האיגודים המקצועיים בגופים ציבוריים הוא חזק מאד. למעשה האיגודים שולטים ללא מיצרים בגוף הציבורי והממשלה הנבחרת חסרת אונים. הם אינם מאפשרים את ניהולו התקין. הציבור כולו, המממן את הגוף הציבורי והנזקק לשרותיו סובל ממצב זה. הכוח המוגזם של האגודים המקצועיים הוא בהחלט אנטי דמוקרטי. ראוי לתקן אל החוקים המעניקים לאיגודים כוח בלתי מוגבל, ולהחזיר את האיזון הנכון מול שאר האזרחים, לפי הדוגמה של מדינת וויסקונסין.

יעקב

לפני כמה ימים היתה ארוחת ערב חגיגית בבית הלבן, לכבוד אורח הכבוד, נשיא סין, הו, המבקר בארה"ב.

בארוחת הערב הייתה גם תכנית אומנותית קצרה. הופיעו אומן הג'ז האמריקאי הרבי הנקוק והפסנתרן הסיני לאנג לאנג. תחילה הם ניגנו קטע ג'ז ביחד. אח"כ הפסנתרן נתן קטע סולו, שיר סיני בשם "ארץ מולדתי". המנהיג הסיני התמוגג מנחת, שיבח את הפסנתרן והעניק לו חיבוק חם. גם הנשיא אובמה שיבח את האירוע היפה.

מה שהשניא אובמה לא ידע הוא מה השיר שהושר ומה מילותיו. השיר הוא שיר הלל לחיילים הסיניים האמיצים שהרגו בפולש האמריקאי הרשע, ללא רחם, בעת מלחמת קוריאה. בקיצור: שיר לאומני אנטי אמריקאי, מימי מאו טסה טונג. מנהיג סין והפסנתרן ידעו היטב את משמעות השיר, אבל אובמה, ומכיני האירוע ממשרד החוץ האמריקאי נפלו בפח. מנהיג סין היה מבסוט במיוחד על הדרך הערמומית בה הצליחו הסינים החכמים לעבוד על האמריקאים הבארברים, ולעשות צחוק מהם. (אצל הסינים, כול מי שאינו סיני נחשב בארבארי).

כמובן, אין לדרוש מהנשיא אובמה שיבין מה קורה סביבו, אבל משרד החוץ, הסטייט דפארטמנט, שהכין את ביקור הו לפרטי פרטים, כולל התכנית האומנותית בארוחה החגיגית לא מצאו מישהו דובר סינית ובקיא בתרבות סין שיוכל להבין מראש את המצב, ולבקש שיר אחר, פחות אנטי אמריקאי. כי קשה למצוא בארה"ב סינים... (יש שם רק 20 מיליון).

מזכיר לי קצת את ישראל, בה משרד החוץ שולח לשגרירות ברוסיה כול מיני פוליטיקאים ופרופסורים ש"מגיע להם", למרות שאינם דוברי רוסית, כי הם מתקשים למצוא דוברי רוסית בישראל.

יעקב

כבר כתבנו שהגרעון הרשמי של ממשלת ארה"ב הוא רק קצה הקרחון של כול הגרעונות המסתובבים שם. לא שקצה הקרחון קטן... הגרעון הרשמי של הממשלה הפדרלית לשנה זו (שהסתיימה בספטמבר) הוא כ 1.29 טריליון דולר, ויחד עם הגרעון של השנה שעברה של כ 1.4 טריליון יש גרעון לשנתיים של 2.7 טריליון דולר, או 12.5% (לשנה) מהתל"ג.

אבל, כאמור המפלצת הזאת זה רק קצה הקרחון.

הגרעונות בתכניות ה"סוציאליות" של ארה"ב - ביטח לאומי Social Security וביטוח בריאות Medicare+Medicaid הם עצומים.

כול קרנות הפנסיה, בייחוד של הגופים הציבוריים, נמצאות גם הן בגרעון גדול - כל הכסף שהן צברו לא יספיק לתשלום הפנסיות שהם חייבים.

ואילו קרנות הפנסיה של חברות פרטיות, כמו ג'נרל מוטורס, הולאמו כאשר החברה פשטה את הרגל והצטרפו לקרנות הציבוריות הגרעוניות. הגרעונות האלה לא מופיעים בשום תקציב או סטטיסטיקה, אבל הם ממשיים מאד - הם התחייבויות כספיות להוצאה עתידית, ללא כיסוי.

מחקר חדש מפנה את הזרקור למקור נוסף של גרעונות: הבטחה לש ביטוח בריאות לפנסיונרים של גופים ציבוריים. המדינות והעיריות הבטיחו לעובדיהן ביטוח בריאות לאחר הפרישה, עד יום מותם, כחלק מההטבות השכר. ההוצאה הזו הולכת וגדלה. מכון מחקר חישב ומצא שרק הגופים הציבוריים במדינת ניו יורק סוחבים גרעון של כ 205 מיליארד דולר בהטבות בריאות שהם חייבים לפנסיונרים. כנגד הטבות אלה אין להם שום קרן חסכון. ההטבות האלה לא מופיעות בשום תקציב או דיווח רשמי. זה בנוסף לחוב בצורת איגרות חוב שהם מכרו לציבור, בשיעור כ 260 מיליארד דולר (שכן מופיעים בספרים). לאחרונה חויבו הגופים לדווח על התחייבויות עתידיות אלה - אבל הם לא ממהרים ליישם תקנה זו, כי הסכומים עצומים ובמבוכה גדולה.

אין שום סיכוי שהגופים הציבוריים (מדינת ניו יורק והעיריות) יוכלו לעמוד בכול התשלומים.

מרבית שאר המדינות שבארה"ב אינן במצב כלכלי יותר טוב.

יעקב

הנשיא אובמה מינה את אלנה כגן (בתמונה) כמועמדת לבית המשפט העליון בארה"ב. (בניגוד לכתב ידיעות אני אקרא לה "כגן" על פי ההיגוי המקורי הרוסי ולא "קייגן" כפי שבוודאי קוראים לה האמריקאים).

בפעם הקודמת הוא מינה את השופטת סוניה סוטומאיור שכינתה את עצמה "לטינית חכמה" (היו שהביעו ספקות בנושא).

הפעם הוא מינה יהודיה חכמה - וזאת לא היא שאמרה זאת, אלא כול הפרשנים, ללא יוצא מן הכלל. היא הייתה דיקן הפקולטה למשפטים היוקרתית בהארווארד, פרופסורית למשפטים בשיקאגו (שם הכירה את הנשיא אובמה), והחזיקה תפקידים משפטיים בממשל קלינטון ואובמה.

היא כמובן "ליבראלית" (קרי שמאלנית או פרוגרסיבית אם תרצו), אבל שמרה לרוב את דעותיה הפוליטיות לעצמה - דבר הכרחי אם אתה רוצה להיות שופט עליון. אלנה כגן החליטה שהיא תהיה שופטת עליונה עוד כשהייתה בתיכון. מובן הוא שאובמה ימנה מועמד ליבראלי כמוהו - זה הנוהג בארה"ב. רק אצלנו ממנים שופטים "אובייקטיביים".

פרשנים שמרניים אומרים שהיא מינוי טוב, הכי טוב שאפשר לצפות מאובמה, וזה מרמז שהם מקווים שהחוכמה שלה תגבר על הליבראליות שלה.

בינתיים - המעשה הכי מדובר שלה היה לאסור על נציגי לשכת הגיוס להכנס להארווארד במסגרת ירידי התעסוקה שם, ובעקבות זאת נחקק חוק מיוחד המונע תמיכה כספית ממשלתית לאוניברסיטה שתסגור שעריה בפני נציגי הצבא. משום מה - שנאה לצבא הוא דבר שנחשב "לבראלי" בארה"ב.

עוד אפשר לציין שכמו סוטומאיור - כגן היא רווחקה - דבר שמצביע על המובן מאליו - הקושי של שילוב קריירה ומשפחה אצל נשים בעמדות גבוהות.

יעקב 

"הישג היסטורי אדיר"  כך צועקות הכותרות בעיתונות (השמאלית) בארץ  ובארה"ב – נוכח מעבר חוק הבריאות בבית הנבחרים בארה"ב. "32 מליון אנשים יזכו סוף, סוף בביטוח בריאות המיוחל!". אך רוב אזרחי ארה"ב רואים בחוק זה אסון גדול, אובדן החופש, התדרדרות אל משטר סוציאליסטי, הלאמה של שרותי הבריאות, גירעונות, העלאת מיסים ופגיעה בשרותי הבריאות הקיימים.

אני אכתוב כאן על האספקט הפוליטי של המעשה, ובפוסט אחר על מהות העניין (ביטוח הבריאות).

העיתונאים אנשי השמאל יכולים לשבח את החוק בקולי קולות - אך זו עובדה: הציבור בארה"ב ברובו מתנגד לרפורמה ברוב מוצק. כול הסקרים מעידים על 60% או יותר מתנגדים מול 40% או פחות תומכים. אין ויכוח על כך – זאת עובדה. המתלהבים למיניהם מתעלמים מהבעייתיות של החוק. הוא הועבר בכוח ההתלהבות האידיאולוגית של אנשי השמאל, ובראשם הנשיא אובמה – שהתגלה כפי שחששנו – כאידיאולוג שמאלי קיצוני, ולא איש פרגמטי. הוא הועבר תוך התעלמות בוטה מרצון הבוחר.

החוק עבר "על חודו של מיצובישי" – הוא עבר ברוב זעום ביותר (219-212), כשכול המפלגה הרפובליקנית ללא יוצא מן הכלל, מצביעה נגד, ו 34 מהדמוקרטים (כמעט 15%) מצטרפים אליהם. עשרות ממצביעי ה"הן" (שהצביעו נגד החוק בגרסאות קודמות) נקנו בשוחד של ממש – חלקם ע"י בהעברת כספים פדראליים לפרויקטים במחוז הבחירה שלהם, וחלקם על ידי הבטחת משרות ציבוריות (כמו מנהל סוכנות החלל) לנבחרים שיאבדו מקומם בבית הנבחרים (עקב הצבעתם זו) בבחירות של השנה.

ההצבעה הזו הייתה באמת חסרת תקדים: הרפורמות הגדולות בעבר (בארה"ב) תמיד עברו ברוב הרבה יותר גדול, ובתמיכה דו-מפלגתית, כלומר תמיכה חלקית לפחות של חברי מפלגת האופוזיציה (הרפובליקנים). זו הפעם הראשונה שרפורמה בסדר גודל כזה עוברת עם תמיכה כה חד צדדית (חד מפלגתית) וכה צרה. (הצד ה"דו-מפלגתי" היה דווקא הצד המתנגד).

הזעם נגד החוק גדול. בארה"ב התקיימו וממשיכות להתקיים הפגנות זעם גדולות של תנועת "מסיבת התה" העממית (שהעתונות השמאלית לא מדווחת עליהן) , אך לא רק אזרחים מתנגדים. גם חלק גדול ממושלי המדינות, שעליהם מטיל החוק הוצאות חדשות ללא מקורות מימון – בעת שתקציביהם קורסים והם נאלצים כבר כעת לקצץ בשרותי קיימים.

הזעם יתבטא גם בקלפי. בנובמבר מתקיימות בחירות. מועמדים מתנגדים צצים בכול מחוזות הבחירה, ותרומות אדירות זורמות אליהם. רבים מהנבחרים שהצביעו בעד החוק יאבדו את מושבם בנובמבר, בעיקר בגלל הצבעה זו. המפלגה הדמוקרטית עשתה ממש קאמיקזה – מעשה התאבדות פוליטי, כאשר התעלמה מרצון הבוחר. הם עשו זאת ביודעין – כאשר נסחפו בהתלהבותם האידיאולוגית או נכנעו ללחץ האדיר של ההנהגה (בראשות אובמה). פוליטיקאית אחת כבר שלימה את המחיר מראש, כאשר המועמדת הדמוקראטית במסצ'וסטס הפסידה בבחירות משנה למועמד הרפובליקאי, הרבה בגלל התנגדותו של סקוט בראון (הרפובליקאי) לרפורמה בבריאות.

הרפורמה אמורה להיכנס לתוקף בהדרגה, אך מכשולים רבים עומדים בדרכה. יהיו תביעות משפטיות וטענות של ניגוד לחוקה. יהיו בעיות ארגוניות ותקציביות אדירות שאיש לא יודע כיצד יפתרו אותן (החוק לא מבהיר). וכבר נרקמת תנועה הקוראת לביטול החוק או שינויו בצורה קיצונית אחרי הבחירות בנובמבר 2010.

מתעוררות גם שאלה פילוסופית: אומרים שאחת המגרעות של משטר דמוקרטי היא - שלטון בלתי מרוסן של הרוב, העלול לפגוע בזכויות המיעוט. פה ראינו תופעה הפוכה: מיעוט אליטיסטי מעביר חוק בלתי פופולארי באמצעים מפוקפקים (שוחד) על אף התנגדות הרוב.

מה בעצם התוכן של החוק? על מה כול הרעש ? – על כך בפוסטים בהמשך.

יעקב