קו ישר

ברני סנדרס הוא הסוציאליסט היהודי הזקן (74, אפילו זקן ממני) שעדיין מתמודד מול הילרי קלינטון במוקדמות הדמוקרטיות לנשיאות בארה"ב. הוא הפתיע את כולם בהישגיו בקלפי עד כה, אבל זה לא כול כך מפתיע אם חושבים על המועמדת הבלתי נסבלת שנגדה הוא מתמודד. 

לברני ולליצן העשיר והערמומי מניו יורק (טראמפ) יש לפחות נקודת הסכמה משותפת אחת: שניהם מדברים בגנות ה"גלובליזציה" (כלומר הסחר החופשי), ומאשימים את סין בצרות של ארה"ב. הם טוענים שהייבוא הזול ממנה הורס את מפעלי התעשייה בארה"ב, גורם לאבטלה, ופוגע ב"מעמד הפועלים". זה, כמובן לא נכון, אבל הרבה אמריקאים, בייחוד העניים, שמחים להאשים מישהו אחר בצרותיהם (הסינים או המקסיקנים), ושמחים לתת את קולם לאבא הגדול והמיטיב שמבטיח ש"שיעשה את ארה"ב שוב לגדולה" (שיהפוך אותה שוב לגן עדן).  זו סיסמת הבחירות של טראמפ.

זה פשוט לא נכון, מסביר קווין וויליאמסון. 

התעשייה האמריקאית פורחת ומשגשגת. זו עובדה כלכלית ברורה ובלתי ניתנת לערעור, אך היא, משום מה, לא ידועה בציבור הרחב. כולם חושבים שהתעשייה מתדרדרת והמפעלים נסגרים וזה לא נכון.

האמונה השגויה נובעת מכמה סיבות: אחת: התעשייה העכשווית אכן מעסיקה פחות עובדים, אבל זה בזכות האוטומציה, ובזכות העלייה בפריון העבודה, ולא בגלל ירידה בהיקפי הייצור. שנית: התעשייה לא מייצרת מוצרי צריכה, את רוב המוצרים האלה, אותם רואים בעין על מדפי החנויות, מייבאים מסין. התעשייה האמריקאית מייצרת מוצרי הון: מכונות מתוחכמות, מוצרים גדולים בעלי ערך מוסף גבוה (למשל מטוסי נוסעים, רובוטים תעשייתיים וכדומה). באשר לסין - אכן יש לארה"ב גרעון גדול במסחר עם סין (היא קונה הרבה יותר מאשר היא מוכרת). הסיבה לכך היא העוני של הסיני הממוצע, המרוויח רק כ 9000 דולר לשנה (לעומת כ 50,000 בארה"ב). לסינים פשוט אין כסף כדי לקנות הרבה מוצרים בארה"ב. (הם כן קונים הרבה תוצרת חקלאית, כמו פולי סויה). 

תוסיפו לכך את הרומנטיקה מוטעית על אותם "ימי זוהר" של העבר (כאשר אמריקה הייתה גדולה). אם אתם רוצים את אותם משכורות שהתעשייה שילמה לעובדיה בימי הזוהר של שנות החמישים - אתם תחזרו לרמת החיים של שנות החמישים... בטח לא "עתיד מזהיר". זה בערך המקום אליו מובילה הנוסטלגיה של ברני והדמאגוגיה של הדונלד.

הגלובליזציה והסחר החופשי הביא לעלייה גדולה ברמת החיים בעשורים האחרונים. המוצרים הזולים, מסין, הגבירו את כוח הקנייה של האמריקאי, והעלו את רמת חייו. פגיעה בסחר החופשי רק תגביר את העוני. יש אנשים שנפגעים מהשינויים הדינמיים והתמידיים של הנוף הכלכלי, אבל אלה שנהנים מכך רבים הרבה יותר. 

קל למכור אנשים לוקשים. קל למכור את האשלייה שהאבא הטוב והמיטיב (ברני או דונלד) "יעשה סדר בברדק" ויבוא ויפתור להם את כול הבעיות. קל להאשים את ה"אחרים" (הסינים ו/או המקסיקנים). הכוח האדיר של הדמגוגיה הוא מאפיין יסודי של "הבאג הדמוקרטי".

יעקב

דונלד טראמפ הוא המועמד הרפובליקני לנשיאות בארה"ב. 

היה כשלון גדול בעיתונות ובתקשורת בדיווח על התופעה.

מובן מאליו שכול הפרשנים בתקשורת מזועזעים, פה אחד, כי כולם עשויים מאותו חומר אידאולוגי "ליברלי" (שם יותר עדין ל"שמאלני"). ה"מגוונות" (diversity) האופנתית כול כך (בתחום צבע העור) נעדרת לחלוטין (בתחום הרעיונות) במקצועות התקשורת (ובהרבה תחומים אחרים - כמו האקדמיה). כבר אזלו מילות הגנאי באמתחתם של העיתונאים, בכול כבר השתמשו (כלפי טראמפ): גזען, פאשיסט, דמאגוג, קיצוני, ימני ומה לא. איש מהפרשנים גם לא האמין ולא חזה שטראמפ ייבחר למועמד. הוא יותר מדי בלתי-תקין פוליטית.

בבועה של התקינות-הפוליטית השמאלנית שבה הם חיים, איש כמו טראמפ היה צריך להיות מועמד להוצאה להורג, לא לנשיאות. הם מזועזעים עד עומק נשמתם מהתופעה הזו, מהכפירה בתקינות- הפוליטית-השמאלית שטראמפ מרשה לעצמו להביע בפומבי ובקולי קולות. הם גם לגמרה מופתעים. איש מהעיתונאים והפרשנים הפוליטיים לא חזה את עלייתו של טראמפ. כולם חשבו שהוא בדיחה וכתבו שהדיווח עליו מקומו במדורי הבידור, שהוא ייכשל בלשונו, יישגה, יהרוס את עצמו ויעלם. כולם ניבאו נבואות מהבטן, על פי נטייתם האידאולוגית (כרגיל), ונכשלו לחלוטין בהבחנה של המציאות סביבם. הם נכשלו גם בתפקיד הבסיסי שהם אמורים למלא בחברה: להביא מידע נכון לציבור.

העיתונאי ג'ים רוטנברג בניו יורק טיימס (האבא של התקינות הפוליטית), מפרט את כשלי התקשורת עד כה בכיסוי המירוץ הזה, אבל עיוור לסיבה האמיתית לכשלון: ההטיה האידאולוגית של אנשי התקשורת. כולם עשויים מקשה אחת, כולם חושבים אותו דבר. כולם עיוורים מפני שהאידאולוגיה שלהם מסננת את המציאות. כולם מדווחים דיווח של עדר - את הדעה הרווחת בקרב עמיתיהם - כאילו זו המציאות, איש מהם לא מעלה בדעתו להסתכל בעיניו שלו ולראות בעצמו מה קורה.

התקשורת נכשלה בהבנת טיבו האמיתי של טראמפ. טראמפ הוא חריף שכל יותר מכול העיתונאים ביחד, בזה הם לא הבחינו. טראמפ קלט את רחשי הלב של הציבור (שהם שונים מאלו של העיתונאים) - והם לא הבחינו בכך. מעל לכול: טראמפ הוא ליצן, ליצן גדול. גם בזה הם לא הבחינו. הבחירות אינן משחק אינטלקטואלי ברעיונות, בו נבחר האיש החכם והמעמיק ביותר, בעל הרעיונות הנשגבים. הבחירות הן קירקס, ובקרקס, הליצן הוא המלך.  הבחירות הן משחק, והשחקן הכי טוב זוכה. 

נתון נוסף: דונלד טראמפ מימן את כול מערכת הבחירות שלו, עד כה, מכיסו הפרטי, והוציא הרבה פחות מכול מתחריו בשתי המפלגות. 

בטוח שהבחירות של השנה, בארה"ב עוד יספקו לנו הרבה הזדמנויות לכתוב על טראמפ. אומר כעת רק זאת: טאראמפ איננו שמרן, וגם לא ליברטאני וכנראה גם לא אדם ישר. אינני יכול להתלהב ממנו (בלשון המעטה). אבל על יריבתו הצפויה בבחירות הכלליות - הילרי קלינטון - איני יכול אלא לאמור מילה אחת: היא בלתי נסבלת. יהיה מעניין.

יעקב

"הישג היסטורי אדיר"  כך צועקות הכותרות בעיתונות (השמאלית) בארץ  ובארה"ב – נוכח מעבר חוק הבריאות בבית הנבחרים בארה"ב. "32 מליון אנשים יזכו סוף, סוף בביטוח בריאות המיוחל!". אך רוב אזרחי ארה"ב רואים בחוק זה אסון גדול, אובדן החופש, התדרדרות אל משטר סוציאליסטי, הלאמה של שרותי הבריאות, גירעונות, העלאת מיסים ופגיעה בשרותי הבריאות הקיימים.

אני אכתוב כאן על האספקט הפוליטי של המעשה, ובפוסט אחר על מהות העניין (ביטוח הבריאות).

העיתונאים אנשי השמאל יכולים לשבח את החוק בקולי קולות - אך זו עובדה: הציבור בארה"ב ברובו מתנגד לרפורמה ברוב מוצק. כול הסקרים מעידים על 60% או יותר מתנגדים מול 40% או פחות תומכים. אין ויכוח על כך – זאת עובדה. המתלהבים למיניהם מתעלמים מהבעייתיות של החוק. הוא הועבר בכוח ההתלהבות האידיאולוגית של אנשי השמאל, ובראשם הנשיא אובמה – שהתגלה כפי שחששנו – כאידיאולוג שמאלי קיצוני, ולא איש פרגמטי. הוא הועבר תוך התעלמות בוטה מרצון הבוחר.

החוק עבר "על חודו של מיצובישי" – הוא עבר ברוב זעום ביותר (219-212), כשכול המפלגה הרפובליקנית ללא יוצא מן הכלל, מצביעה נגד, ו 34 מהדמוקרטים (כמעט 15%) מצטרפים אליהם. עשרות ממצביעי ה"הן" (שהצביעו נגד החוק בגרסאות קודמות) נקנו בשוחד של ממש – חלקם ע"י בהעברת כספים פדראליים לפרויקטים במחוז הבחירה שלהם, וחלקם על ידי הבטחת משרות ציבוריות (כמו מנהל סוכנות החלל) לנבחרים שיאבדו מקומם בבית הנבחרים (עקב הצבעתם זו) בבחירות של השנה.

ההצבעה הזו הייתה באמת חסרת תקדים: הרפורמות הגדולות בעבר (בארה"ב) תמיד עברו ברוב הרבה יותר גדול, ובתמיכה דו-מפלגתית, כלומר תמיכה חלקית לפחות של חברי מפלגת האופוזיציה (הרפובליקנים). זו הפעם הראשונה שרפורמה בסדר גודל כזה עוברת עם תמיכה כה חד צדדית (חד מפלגתית) וכה צרה. (הצד ה"דו-מפלגתי" היה דווקא הצד המתנגד).

הזעם נגד החוק גדול. בארה"ב התקיימו וממשיכות להתקיים הפגנות זעם גדולות של תנועת "מסיבת התה" העממית (שהעתונות השמאלית לא מדווחת עליהן) , אך לא רק אזרחים מתנגדים. גם חלק גדול ממושלי המדינות, שעליהם מטיל החוק הוצאות חדשות ללא מקורות מימון – בעת שתקציביהם קורסים והם נאלצים כבר כעת לקצץ בשרותי קיימים.

הזעם יתבטא גם בקלפי. בנובמבר מתקיימות בחירות. מועמדים מתנגדים צצים בכול מחוזות הבחירה, ותרומות אדירות זורמות אליהם. רבים מהנבחרים שהצביעו בעד החוק יאבדו את מושבם בנובמבר, בעיקר בגלל הצבעה זו. המפלגה הדמוקרטית עשתה ממש קאמיקזה – מעשה התאבדות פוליטי, כאשר התעלמה מרצון הבוחר. הם עשו זאת ביודעין – כאשר נסחפו בהתלהבותם האידיאולוגית או נכנעו ללחץ האדיר של ההנהגה (בראשות אובמה). פוליטיקאית אחת כבר שלימה את המחיר מראש, כאשר המועמדת הדמוקראטית במסצ'וסטס הפסידה בבחירות משנה למועמד הרפובליקאי, הרבה בגלל התנגדותו של סקוט בראון (הרפובליקאי) לרפורמה בבריאות.

הרפורמה אמורה להיכנס לתוקף בהדרגה, אך מכשולים רבים עומדים בדרכה. יהיו תביעות משפטיות וטענות של ניגוד לחוקה. יהיו בעיות ארגוניות ותקציביות אדירות שאיש לא יודע כיצד יפתרו אותן (החוק לא מבהיר). וכבר נרקמת תנועה הקוראת לביטול החוק או שינויו בצורה קיצונית אחרי הבחירות בנובמבר 2010.

מתעוררות גם שאלה פילוסופית: אומרים שאחת המגרעות של משטר דמוקרטי היא - שלטון בלתי מרוסן של הרוב, העלול לפגוע בזכויות המיעוט. פה ראינו תופעה הפוכה: מיעוט אליטיסטי מעביר חוק בלתי פופולארי באמצעים מפוקפקים (שוחד) על אף התנגדות הרוב.

מה בעצם התוכן של החוק? על מה כול הרעש ? – על כך בפוסטים בהמשך.

יעקב

הנה כתבה ב ynet על הירידה בפופולאריות של אובמה, ועל ההפסדים שספגו הדמוקרטים בבחירות הביניים של 2009.

אינני יודע מדוע הם משרבבים את השם של ביבי לכותרת, אולי ynet חושב שזה קידום מכירות. במאמר ובנושא כולו אין לביבי שום נגיעה.

הנה קטעים:

"תוצאות 2009 מהוות "כרטיס צהוב" לנשיא אובמה, שפעל רבות למען המועמדים הדמוקרטים שנוצחו בניו ג'רזי ווירג'יניה.

מנשיא סוחף ב-2008, הופך אובמה לנשיא מעיק ב-2009. אובמה מידרדר בסקרי דעת הקהל מ-65% בינואר ל-48% בנובמבר – הירידה החדה ביותר של נשיא מאז 1975. גרעין התמיכה הקשה בו הצטמק מ-44% ל-29% וגרעין ההתנגדות הקשה צמח מ-14% ל-41%. אובמה עלול להפוך ל"ברווז צולע" מהר מקודמיו בבית הלבן. "

"הצעירים הצביעו בהמוניהם ב-2008 מתוך אמונה שאובמה הוא פוליטיקאי שונה, אך נעדרו מהקלפיות ב-2009 כביטוי לאכזבתם מהמערכת הפוליטית בארה"ב, הנמצאת בשליטה דמוקרטית. "

"ככל שפג קסם אובמה, כן פגה התלהבות המחוקקים הדמוקרטים לאפשר את יישום מדיניותו"

ההתלהבות מאובמה, לפני שנה, אכן הייתה תופעה מדהימה. נשגב מבינתי איך יכלו המונים ללכת שבי אחרי נאומים ריקניים של דמאגוג חסר אישיות. אינני חושב שיש באובמה רוע (לפחות לא הרבה), או זדון, או אידיאולוגיה שמאלנית קיצונית. יש קצת מכל זה. הנזקים שהוא גורם הם בעיקר נזקים של אי-עשייה, שהם פחות גרועים בהרבה מנזקים של בעלי "תכניות ואג'נדות". מבחינה זו אין לי בעיה עם אובמה. אם יבחר קונגרס רפובליקני ב 2010 שיבלום את היכולת של אובמה להעביר הצעות חוק מזיקות, ארה"ב תיקלע למצב של gridlock - פקק תנועה - בו הקונגרס והנשיאות נמצאים בידי מפלגות שונות.. זה המצב לא רע, נקווה שיקרה.

המעודד הוא שנראה שרבים בארה"ב התפכחו די מהר.

יעקב