קו ישר

כבר כתבנו על הצעת התקציב המהפכנית של הנשיא טראמפ שכוללת קיצוץ עמוק בתקציב האזרחי (וגידול בתקציב הצבאי), וביטול 66 תכניות ממשלתיות.

הנה פרטים על ההצעה לקיצוץ בתקציב הפדראלי של משרד החינוך: הוא מציע לקצץ את התקציב מ 68.3 ל 59.1 מיליארד דולר, קיצוץ של 13.5%. הקיצוץ הוא בסדרה ארוכה של תכניות שהוכח, בבדיקה אחר בדיקה, שהן אינן יעילות ואינן תורמות כלום לחינוך או לילדים. 

מבקרי טראמפ נזעקים בקול זעקה גדול: "לקצץ בחינוך?? השתגעתם??" "מכה קשה למערכת החינוך הציבורית". "מכה לחלום האמריקאי".

אצל מרבית האנשים יש תגובה אינסטינקטיבית: חינוך זה טוב, חינוך זה קדוש, כמה שיותר חינוך - יותר טוב. החינוך יפתור לנו את כול הבעיות בחברה. הממשלה צריכה לחנך את העם, וכמה שהממשלה מחנכת יותר (כלומר מוציאה יותר כסף) יותר טוב. צריך לשים את החינוך על ראש העדיפויות. כמה שיותר כסף למשרד החינוך - ככה המדינה יותר נאורה, כי הכסף של המדינה עושה רק טוב, ורק מחנך את העם הנבער.

רוב האנשים אינם מומחים בעינייני חינוך. הם לא יודעים כיצד מחנכים, ועל מה מוציאים בדיוק את הכסף (על איזה תכניות חינוך) ואיך זה עובד ומה זה עושה. הם גם לא רוצים לשמוע על זה. אל תבלבלו אותם עם פרטים או עובדות. חינוך זה טוב. נקודה. לא ניתן להתווכח על זה.

התכניות שטראמפ (כלומר הצוות שלו) מציע לקצץ צריך וראוי לקצץ. (למשל: תכנית לחוגי העשרה לילדים עניים בשעות אחרי בית הספר). מחקר אחרי מחקר של גורמים מומחים לחינוך, שבדקו את התוצאות של תכניות אלה הוכיחו שאין להן שום השפעה חיובית. הילדים שהשתתפו בתכניות אלה לא הראו שום תוצאות משופרות לעומת אלה שלא השתתפו. זהו בזבוז כסף לריק. ובכול זאת התקציבים לתכניות אלה (שחלקן הונהגו על ידי הנשיא בוש) הלכו וגדלו עם השנים. אנשים מאמינים אמונה אידיאולוגית שחינוך זה טוב. זאת אקסיומה שלא דורשת בדיקה והוכחה. מי שפוגע בחינוך  (כלומר בכסף הממשלתי לחינוך) הוא פושע.

טוב שיש בבית הלבן אדם שאינו שבוי בידי האידיאולוגיה הכוזבת שכול מה שהממשלה עושה הוא בהכרח לטובה, כי הממשלה היא האלוהים, וכמה שיותר ממשלה (כלומר יותר כסף לממשלה) ככה יותר טוב. טוב שיש מישהו שטורח לבדוק מה התועלת הממשית, ומה ההישגים הממשיים וכמה זה עולה, גם בתחום החינוך. טוב שיש בבית הלבן מישהו שאינו שבוי בידי האידאולוגיה ה"ליברלית" (הסוציאליסטית) השולטת.

בכלל - כול האידיאולוגיה ה"חינוכית" היא אבסודרדית. זו האידאולוגיה הדוגלת שאת כול הבעיות והצרות והתקלות ניתן לתקן על ידי חינוך. שהכול "חניך", ש"נחנך את העם מחדש" והכול יסתדר. כול המהפכנים והפרוגרסיביים למיניהם תמיד שואפים לחנך את העם מחדש, גם בכוח, אם צריך. ומי שלא מתחנך - אוי ואבוי לו, יש לנו מחנות "חינוך מחדש" בשבילו. כי הממשלה היא האלוהים, ואין דבר שהיא אינה יכולה לעשות, והיא תחנך את העם למצוות ומעשים טובים.

תרדו מהאשליות הטוטאליטריות האלה. בן האדם הוא מה שהוא. אולי אפשר לשפר אותו ואולי לא, זה לא ידוע. הכי חשוב - להניח לאנשים לנפשם, ולא להכות בהם עם חינוך בפקודה מלמעלה. שיתחנך כול אחד כמיטב יכולתו ורצונו, בלי כפיה ממשלתית. ושהממשלה לא תתעסק לנו בחינוך... המדינה אינה האלוקים. התפקיד לחנך את הילדים מוטל על ההורים, ואם התוצאה אינה מושלמת (לטעמם של מאמיני האוטופיות) זה בגלל שהאדם לא מושלם. תפסיקו לנסות להפוך את האדם, באמצעות כפייה מלמעלה, לייצור מושלם שאתם חולמים עליו, למשהו בלתי אפשרי. תקבלו את האדם כפי שהוא - רחוק ממושלם...

יעקב

הכנסת העבירה בקריאה ראשונה הצעת חוק ממש מפגרת, אותה יזם ח"כ איציק שמולי: לאסור את השימוש במילה "מפגר". במקום זה מוצע המוח "מוגבלות שכלית התפתחותית".

ההצעה מפגרת ומגוכחת וזוועתית בכמה וכמה מישורים, כפי שאפרט בהמשך. אומר שמולי: "המילה מפגר היא פוגענית ומעליבה". נכון. אז מה? זה נכון שלא יפה לנבל את הפה ולהשתמש במילים לא יפות ומילים גסות בשיח הציבורי. תפקידם של ההורים בעיקר, ושל מערכת החינוך, לחנך את הידלים לדבר יפה.

אין זה תפקידה של הכנסת להכתיב לאנשים מבוגרים, ועוד בחוק, באיזה מילים להשתמש. ח"כ שמולי נבחר להיות ח"כ, הוא לא נבחר להיות האבא המחנך שלנו. הנסיון להכתיב בחוק לאזרחים איזה מילים מותר להגיד ואיזה אסור נודף ממנו ריח טוטאליטרי חזק. במדינה חופשית מכבדים את זכות חופש הביטוי, שמובטח גם לפי חוקי היסוד שלנו. "חופש הביטוי" זו לא מילה מתה שמכניסים בחוקי היסוד לקישוט. חופש הביטוי פירושו שיש לאדם זכות לאמור מה שהוא רוצה, כולל מילים שח"כ שמולי חושב שאינן יפות. חופש הביטוי פירושו - שהמדינה והכנסת לא צריכים להתערב ולהכתיב לאנשים מה מותר ומה אסור לאמור. חופש הביטוי פירושו, במיוחד, חופש לאמור מה שמישהו אחר לא אוהב (בשביל לדקלם סיסמאות שכולם אוהבים לא צריך לעגן בחוקה את עיקרון חופש הביטוי.)

ח"כ שמולי וחבריו חושבים שהיותם ח"כים הופכת אותם לאלוהים - שמותר להם הכול, לדחוף אפם לכול עניין ולחוקק כול דבר, ולכפות על אנשים צורות דיבור תקינות פוליטית. תכונת ייסוד של כול משטר טוטאליטרי היא שהוא מנסה להכתיב לאדם מה מותר ומה אסור לחשוב. הנסיון להכתיב את השימוש במילים הוא נסיון להכתיב מחשבות. בספר 1984 מספר ג'ורג' אורוול כיצד השלטון מנסה לשלוט על האנשים על ידי אכיפת שפת דיבור חדשה - שפת התקינות הפוליטית שנקראה Newspeak. 

ההצעה הזו היא גם מפגרת ואידיוטית במישור נוסף - בחוסר התועלת שלה לשגת המטרה "הנעלה" כביכול. שמולי אומר שהמילה "מפגר" פוגעת בדימוי העצמי של הילד וביכולתו להשתלב ולחיות חיים רגילים ככול האפשר. אכן היא פוגעת. אבל מעכשיו והלאה יקראו לו "מוגבל שכלית". מילה אחת הוחלפה במילה אחרת. מעכשיו והלאה המילה הפוגענית והמורידה דימוי עצמי היא "מוגבל שכלית". שמולי מנסה לטעון שמוישה (המפגר) ייפגע פחות, מעתה, אם איציק יקרא לו "מוגבל שכלית" (ביטוי התקין לפי החוק המוצע) במקום להשתמש במילה הוותיקה והשימושית "מפגר". זו טענה מפגרת ואידיוטית. המילה "מוגבל שכלית" היא פוגענית ומעליבה בדיוק כמו המילה "מפגר".

מוטב שחברי הכנסת ירדו מהצעה רעה זו, פן יחזקו את הדימוי המפגר שכבר יש להם בציבור.

יעקב

אנו מאד ליברליים בבלוג זה ולכן דוגלים בשוויון מלא בין כול בני האדם בכול התחומים. אנו גם מתנגדים בחריפות להפלייה מיגדרית - בעברית פשוטה: הפלייה על רקע מיני.

אז מדוע יש בישראל 7500 מורות ורק 1500 מורים בין המורים החדשים שהחלו לעבוד בבתי הספר בשנה זו?

זו הפלייה חמורה על רקע מין.

על הממשלה לפעול לאלתר, בתקיפות מירבית, לעקור משורש הפלייה חשוכה זו.

מדוע מקצים את מרבית מקומות ההוראה לנשים? איפה השיוויון ?

יעקב

קוראי הבלוג הזה כבר מכירים את הגב' מילה קוניס, שנבחרה לאישה הסקסית בעולם לשנת 2012.

אני שמתי עין עליה כבר לפני שנה !

יעקב

הכירו שולושה אמני שח-מט אמריקאיים, בני 13, מניו יורק.

משמאל לימין: ג'יימס בלק הצעיר, ג'וסטוס וויליאמס וג'ושוע קולס.

בארה"ב יש 47 אלף שחקני שחמט רשומים באיגוד השחמט, פחות מאלף מהם הם בעלי תואר אמן, תואר גבוה הנרכש לאחר הישגים גבוהים בתחרויות רשמיות בהן משחקים שחקנים מדורגים. 13 מהאומנים הם מתחת לגיל 14, וזה כולל את שלושת החברים שבתמונה.

"אמנים לא נולדים כול יום, ואמנים בגיל 12 כמעט אף פעם לא." אומר מוריס אשלי, בן 45, הרב אמן הכושי היחידי בארה"ב.

יש עוד אומן שחמט בן 11 (לא כושי) שזכה בתוארו לפני שמלאו לו 10.

הם מתאמנים בהדרכה מקצועית של רבי אמנים ומשתתפים בתחרויות בינלאומיות.

בהצלחה !

סיפור אישי: יש בניו יורק, בוואשינגטון סקוויר, בגינה הציבורית, פינה בה יושבים אנשים ומשחקים שח מט. לפני שנים רבות התסתובבתי שם וצפיתי במשחקים. פנה אלי כושי: "רוצה לשחק?" אמרתי כן. אמר נשחק על דולר. אמרתי למה לא? שיחקנו, משחק, ועוד משחק, ועוד משחק. שילמתי לו בסוף כמה דולרים והלכתי. אני לא שחקן שחמט, אבל יש לי רושם שאין הרבה תיירים שמצליחים להוציא דולרים מהחברה שבוואשינגטון סקוייר. אחרי שנים רבות יצא לי לטייל עם בני באותו מקום. סיפרתי לו את הסיפור והוא רצה לראות. הלכנו, ראינו, הזהרתי אותו אבל הוא התיישב לשחק, ובסוף השאיר גם כן כמה דולרים שם.

יעקב

הרבה כתבנו בבלוג זה על הטימטום של מערכת החינוך שלנו, על ההצלחה של בתי ספר פרטיים (אור בעיניים) ועל מלחמת החורמה של המימסד נגד בתי ספר פרטיים בשם השיוויוניות הקדושה, הדוגלת שכול התלמידים צריכים להיות מטומטמים באותה מידה.

הפתרון שהצענו הוא ביטול משרד החינוך והפרטת מערכת החינוך. עידוד ההקמה של בתי ספר פרטיים רבים מגוונים ככול האפשר שיספקו חינוך בכול הרמות הנושאים והאיכויות. המדינה יכולה לעזור על ידי מעבר לשיטת הוואצ'רס - המדינה תיתן להורים תלוש מימון, ההורים יוכלו לבחור את בית הספר המועדף, ולשלם את שכר הלימוד באמצעות הוואוצ'ר. בתי ספר פרטיים, למטרות רווח, יתחרו ביניהם על הענקת חינוך טוב ככול האפשר, במחיר נמוך ככול האפשר, כמו שמתחרים כול היצרנים וספקי השרותים בכול תחום שאינו מונופול ממשלתי. כמו כן יתחרו על משיכת מורים טובים והענקת שכר למורים בהתאם לכישורים.

לוותר על השיוויוניות הקדושה? לעשות חינוך לעשירים מול חינוך לעניים? לוותר על הרעיון הקדוש שהמדינה צריכה לחנך את הילדים (לעשות אינדוקטרינציה) לערכים משותפים לליברליזם ואזרחות טובה, לאחידות רעיונית של האליתה השלטת? ליצור אנרכיה חינוכית שבה כול בית ספר מלמד את הילדים מה שטוב להם, ללא פיקוח ממשלתי? בתי ספר למטרות רווח?? שהממשלה תוותר על השליטה בחינוך? הייתכן כדבר הזה? אלו רעיונות אנרכיסטיים-מהפכניים-קיצוניים, ישמור אותנו האל מפניהם!

איפה יישמו רעיונות מהפכניים אלה? לא בארה"ב הקאפיטליסטת (רחמנא ליצלן) שבה רק כ 3% תהמלמידים לומדים בבתי ספר פרטיים (charter schools) באמצעות וואוצ'רס. (יש בארה"ב גם בתי ספר פרטיים ממש, ללא וואצ'רס, אינני יודע מה אחוז התלמידים שלומדים בהם, רק מעטים).

הארץ שבה יישמו את רעיון הוואצ'רס היא דווקא שוודיה. (בקישור יש מחקר ארוך ומפורט על כול ההיבטים של התכנית השוודית). שוודיה היא הארץ שכולם אוהבים להביא כדוגמה לגן העדן האידיאלי של מדינת הסעד המודרנית. שוודיה היא אולי מדינת סעד, אבל כנראה פחות דוגמטית (מטומטמת) מהאחרות. הם ראו שמערכת החינוך הממלכתית אינה מתפקדת, שהחינוך גרוע ויקר, ולכן הנהיגו רפורמות, ולא דבקו באידיולוגיה הריכוזית. הרפורמה הראשונה הייתה העברת אחריות כוללת וטוטאלית לרשויות המקומיות. הרפורמה היותר משמעותית הונהגה ב 1992 - בעת שהוכנסה שיטת הוואצ'רים הכוללת. יזמים או מחנכים חופשיים להקים בתי ספר פרטיים חדשים ללא מגבלות, למטרות רווח או שלא למטרות רווח. הם חייבית לקבל אישור של משרד החינוך שהם מלמדים "מקצועות ליבה" מינימאליים, אסור להם להפלות הקבלת תלמידים (על רקע אתני או גזעי) ואסור להם לקחת "תוספות" לשכר הלימוד מעבר לערך של הוואצ'ר. (מגבלות מיותרות). היום לומדים במערכת החינוך הפרטית כ 10% מתלמידי חינוך החובה, אבל, בבתי ספר תיכון, האחוז הוא 20%. שביעות הרצון של ההורים ושל התלמידים בבתי הספר הפרטיים היא יותר גבוהה, וגם שביעות הרצון ורמת השכר של המורים. ממש גן עדן שוודי.

יעקב

צ'ילה היא מדינה קטנה יחסית בקצה העולם התחתון, בדרום אמריקה, ואוכלוסייתה כ 17 מיליון תושבים.

צ'ילה נחשבת למדינה המוצלחת והמסודרת ביותר בדרום אמריקה, כלכלתה היציבה והצומחת ביותר באיזור, וגם החופשית ביותר. הנשיא פינושט הנהיג רפורמות מעמיקות של כלכלה חופשית בשנות ה 1980, שהוציאו את צ'ילה מהבור הכלכלי העמוק שהייתה תקועה בו עד אז והפכו אותה ממדינה ענייה של העולם השלישי למדינה בורגנית משגשגת. עיקר הרפורמות נשמרו באדיקות גם על ידי מספר נשיאים סוציאליסטיים שכיהנו ב 22 השנים מאז עזב פינושט את השלטון. לפני קצת יותר משנה נבחרה הממשלה ה"ימנית" הראשונה (אחרי פינושט), של סבסטיאן פיניירה איש עסקים עשיר, בעל חברת תעופה גדולה, תחנת טלוויזיה ועוד עסקים.

כעת מתרחשת תנועת מחאה המונית של צעירים וסטודנטים - כשהמטרה המוצהרת היא תיקון מערכת החינוך. לפני פינושט היו 7 אוניברסיטאות ממשלתיות בצ'ילה בהן למדו כ 150000 סטודנטים. פינושט איפשר הקמת בתי ספר פרטיים ואוניברסיטאות פרטיות (כמו המכללות אצלנו). היום לומדים באוניברסיטאות למיניהן מעל למיליון צ'ילנים - אני חושב שזה כול הצעירים בגיל האוניברסיטה. האוכלוסייה הכללית לא גדלה בהרבה מאז 1980, גידול מספר הסטודנטים לא נבע מריבוי האוכלוסייה הכללית.

תנועת המחאה מקיימת זה כמה חודשים הפגנות המוניות של תלמידים וסטודנטים ברחובות הערים, הפגנות של 100 אלף, שביתות שבת ושתלטויות על בתי ספר, משמרות מחאה קבועים ליד משכן הנשיא, שביתות רעב, חסימות צירים ועימותים עם המשטרה.

מה דורשים הסטודנטים? חינוך חינם מגיל אפס, עד גיל 25 - עד אחרי האוניברסיטה. הם מתלוננים שהחינוך במכללות הפרטיות יקר מאד והם לא יכולים לעמוד בזה (למרות שכולם כן לומדים), והחינוך בבתי ספר עירוניים יסודיים ותיכוניים - המנוהלים על ידי העיריות - ברמה נמוכה מדי. הם דורשים שהממשלה תנהל באופן ריכוזי את כול בתי הספר והאוניברסיטאות ותספק חינוך חינם, באיכות טובה לכול דורש. הם דורשים אוטופיה עכשיו. הם דורשים הגשמת הרעיון הקומוניסטי - שכוח עליון (הממשלה) תביא להם חינוך ברמה גבוהה, בחינם, ללא מגבלה. הם מסרבים להכיר שבמציאות יש מגבלות, שכסף לא צומח על עצים, שאירגון מערכת חינוך היא משימה לא פשוטה, ושהממשלות בדרך כלל כושלות במשימות הגרנדיוזיות ובהגשמת הבטחות אוטופיות. הנה המאפיין של הדור החדש: מגיע לי!

מעל לכול הם מוחים נגד הממשלה ה"ימנית" שהעזה להיבחר לשלטון בבחירות חופשיות. זוהי אנרכיה מונעת מרעיונות קומוניסטים אוטופיים שלא מתו, אלא חזרו לאופנה בשנים האחרונות. זו מחאה של ילדי השנמת, שהשפע היחסי שבו הם חיים - הרחוק כול כך מהעוני שבו חיו הוריהם, מאפשר להם להתעסק בחלומות אוטופיים. יש פה גם בורות היסטורית באשר לאופן שבו נכשלו האוטופיות האלה בעבר בכול מקום שנוסו.

ויש כמובן כישלון במערכת החינוך אם הילדים של ימינו אינם מוכנים להכיר במגבלות מציאותיות ולדרוש את השמיים, באמצעים כוחניים.

מזכיר מה שקורה אצלנו.

יעקב

מכון ירושליים לחקר השווקים מפרסם היום מחקר ובו מתגלה העובדה הבלתי מפתיעה רוב בקרב ההורים צעירים (מתחת לגיל 35) מעדיפים לתת לילדיהם חינוך טוב בבתי ספר פרטיים. הם סבורים (בצדק) שרמת החינוך בבתי הספר הציבוריים התדרדרה בשנים האחרונות. הם היו מעדיפים שתקום מערכת חינוך מבוססת על וואוצ'רים. לפי השיטה הזו, ההורים מקבלים לידיהם תלוש המייצג את העלות לחינוך הילד, כפי שהיא עולה למשרד החינוך. ההורה רשאי לשלוח את ילדיו לבית ספר לפי בחירתו (פרטי או ציבורי), ובית הספר מקבל מההורה את התלוש (ואוצ'ר), וממשרד החינוך את הכסף עבור התלוש.

לפי שיטה זו ניתן להורים לבחור את המוסד המחנך שהוא הטוב ביותר לדעתם, עבור ילדיהם. הם זוכים לסיוע כספי ממשרד החינוך בערך העלות של החינוך הציבורי שמגיע להם. הם כמובן יוסיפו תשלום מכיסם אם בית הספר שבחרו גובה שכ"ל גבוה יותר עבור חינוך יותר איכותי.

השיטה הזו, המעניקה חופש בחירה להורים, נוגדת את האידיאולוגיה הסוציאליסטית-שיוויונית הדוגלת במערכות אחידות לכולם, בכוח. (גם נגד רצון ההורים). לפי ההשקפה הסוציאליסטית, המדינה יודעת יותר טוב מההורים מה טוב בשביל הילדים, והמדינה צריכה לחנך את הילדים כראותה, על אפם וחמתם של ההורים. ושחלילה לא יהיו ילדים שמקבלים חינוך יותר טוב מאחרים (הם קוראים לזה "חינוך לעשירים - חינוך לעניים"). המדינה הסוציאליסטית מנסה לכפות, בכוח, חינוך אחיד (וגרוע) לכול הילדים.

יעקב

זו, בהכרח, מערכת החינוך הממשלתית שלנו. מערכת הבנוייה על עקרון הרסני כמו עקרון השיוויוניות מוצאת את השיוויוניות ברמה הנמוכה ביותר. לא יכול להיות אחרת. הנה דוגמה לשני צעירים מוכשרים מאד, ישראליים, שצמחו בשולי מערכת החינוך והתפתחו למרות מערכת החינוך, לא בעזרתה.

הראשון הוא גל דור, זוכה במדליית זהב באולימפיאדת הפיסיקה, שמערכה לאחרונה בת"א בהשתתפות תלמידים מ 16 מדינות. גל דור לומד בבי"ס תיכון

"אחד העם" בפ"ת (בית הספר שבו, במקרה, גם אני למדתי לפני שנים רבות). איפה למד גל דור פיסיקה ? לא בבית הספר. הוא למד לבד. הנה קטע מראיון איתו:

"אומרים שהוראת המדעים בתיכונים בקריסה. מה דעתך?
"אני אגיד לך משהו: אני לא לומד דרך התיכון, לא בצורה רצינית. למדתי באופן עצמאי ולא דרך משרד החינוך. אני לא יכול להעיד על מצבה. אני לא נמצא בשיעורי פיזיקה ואף פעם לא למדתי פיזיקה בבית ספר. את הבגרות בפיזיקה עשיתי בשנה שעברה, בכיתה י'".

לפני שנתיים זכה במדליית זהב באותה אולימפיאדה איתמר חסון מגבעת שמואל. איתמר חסון למד בביה"ס התיכון-מדעי אמי''ת, למרות שהוא תושב תל-אביב. בית ספר זה שייך לרשת אמי''ת (ראשי תיבות של ארגון מתנדבות למען ישראל והתורה), שמפעיל ארגון נשות מזרחי בארה''ב. הוא למד בתכנית המשותפת לבית הספר ולאונ' בר אילן, לטיפוח תלמידים מצטיינים.

ראשית יש לברך את הזוכים, ולברך על הכשרונות הצומחים אצלנו מחוץ למערכת החינוך.

מערכת החינוך הממשלתית מתרכזת אך ורק במכנה המשותף הנמוך ביותר, בהקניית ידע מינימאלי (מינימלי מאד) לכמה שיותר ילדים. זה משהו שצריך לעשות, אבל יותר חשוב מזה הוא לטפח כשרונות מיוחדים. את זה מערכת החינוך יכלה לעשות, אולי, אם לא הייתה שבויה באידיאולוגיה שיוויונית. היא יכלה לקיים יותר תכניות לימוד לתלמידים מצטיינים. היא לא עושה זאת מסיבות אידיאולוגיות. היא לא רואה בהצטיינות כיעד חשוב, אלא בשיוויוניות.

את המצטיינים מטפחים, פה ושם, פרופסורים באוניברסיטאות, בצורה פרטיזנית, כתחביב אישי. כמו כן עושים זאת כמה בתי ספר פרטיים.

מערכת החינוך, ומשרד החינוך צריכים לתת יותר סיוע לבתי הספר הפרטיים, ולא להלחם נגדם בשם עקרון השיוויוניות.

יעקב

בנאום על מצב האומה הביא הנשיא אובמה דוגמה של בית ספר ציבורי (ממשלתי) בדנבר שהצילח במיוחד. הוא אמר: "בית ספר ברוס ראנדולף היה אחד הגרועים בדנבר לפני שלוש שנים, השנה קיבלו 97% מתלמידיו בגרות". הוא הביא את זה כדוגמה איך החינוך הציבורי יכול להצליח.

הלכו בלוגרים וחקרו מה הביא להצלחה בבית הספר ברוס ראנדולף בדנבר.

לפני 5 שנים החליט מושל קולורדו, ברוב יאושו מרמת בית הספר, למנות מנהל חדש, ולתת לו סמכויות בלתי מוגבלות ובלתי מקובלות. המנהל הוסמך לנהל את בית הספר שלא על פי כללי משרד החינוך, ולא לפי כללי אירגון המורים (האיגוד המקצועי). הוא קיבל עצמאות מלאה. הוא פיטר לאלתר את כול המורים וקיבל חזרה רק מעטים מהם, שעמדו בקריטריונים שלו (לא של אירגון המורים או משרד החינוך). הוא ניהל את בית הספר כבית ספר פרטי לכול דבר, חופשי מכול התערבות של אירגוני המורים או משרד החינוך. והוא הצליח - כנראה הוא מנהל כישרוני.

ההצלחה עומדת בניגוד גמור לתכניות בהם דוגל אובמה - חיזוק האיגודים המקצועיים של המורים, גידול התקציבים והמועסקים בהוראה, והתנגדות עזה להפרטה של בתי ספר.

אובמה לא שם לב שהדוגמה שהביא סותרת את עקרונותיו.

יעקב

זהו שמו של ספר שפירסמה אמי צ'ואה. אמי צ'ואה היא פרופסורית למשפט באוניברסיטה היוקרתית ייל בארה"ב, בת 48, נשואה ליהודי טוב שגם הוא פרופסור למשפטים בייל. אמי צ'ואה נולדה בארה"ב להורים ממוצא סיני שהיגרו מהפיליפינים. בספר היא מספרת כיצד גידלה את שתי בנותיה, סופיה ולולו, בנות 18 ו15 כעת, בהתאמה.

היא קיימה בבית משטר קפדני ותובעני. היא דרשה מהם להוציא ציוני 100 בכול המקצועות, צעקה עליהן שהן אינן מתאמצות מספיק אם הוציאו רק 90. היא אסרה עליהן לשחק, מרבית הזמן, והושיבה אותן ללמוד פסנתר ולתרגל לפחות 3 שעות ביום, עד שינגנו בצורה מושלמת. (ספיה הספיקה כבר להופיע בקרנגי הול). היא הקדישה הרבה זמן לחינוך בנותיה, וישבה איתן על הלימודים ועל הפסנתר.

היא טוענת שסיגנון החינוך המערבי, בו מניחים לילדים לעשות ככול העולה על רוחם, ללא משמעת, וללא דרישות להשגים, היא שיטה רקובה והיא גורמת לירידה ביכולת ובתרבות המערב. בסיכומו של דבר היא טוענת שהבית שלה בית מאושר, והילדות אוהבות אותו. היא טוענת שהדוגמה להתנהגותה הם הורים שלה, שגם הם היו קפדניים ותובעניים, ואמי אסירת תודה להם על החינוך שקיבלה.

דעותיה הן ניגוד גמור לתיאוריות חינוך מקובלות במערב, והן עוררו גל גדול של וויכוחים וטענות נגד.

מן הידועות הוא, בארה"ב, שהתלמידים המוצלחים ביותר הם ממוצא סיני או יהודי. אולי אמא סינית דומה קצת לאמא יהודיה...

סיפור מעניין ומעורר מחשבה.

יעקב

עוד מהמאמר ב"הארץ":

ד"ר יריב פיניגר, מרצה במחלקה לחינוך בבן גוריון, העוסק בנושאי אי שוויון חינוכי ומדיניות חינוכית, טוען אחרת. "השאלה המרתקת שכמעט לא זוכה לדיון בהקשר הישראלי היא האם להורים יש את הזכות לבחור חינוך לילדים? אישית אני חושב שכן. מאידך, אנחנו יודעים שמצב כזה מגדיל אי שוויון. ועדיין, בחירה בחינוך פרטי עשויה לסייע בטווח הארוך לאוכלוסיות חלשות שבתי הספר שלהן יתרוקנו מילדים חזקים ואז הם יחויבו להשתפר, אחרת ייסגרו. כך שעקרון השוק יכול לעבוד לטובת אוכלוסיות חלשות".

גם ח"כ רונית תירוש, לשעבר מנכ"לית משרד החינוך, מתנגדת לחינוך הפרטי אך מבינה את ההורים ש"יש להם רצון במסגרת איכותית יותר לילדיהם ומוכנות לשלם עבורה. הייתי מציעה שהמערכת הפרטית תמומן  כולה על ידי ההורים, כמו בארצות הברית. שיעמדו במבחן של כמה הם מוכנים לשלם, ואת הכסף שהם מבקשים מהמדינה אפשר יהיה להעביר למערכת הציבורית, שתוכל להשתפר, ותופעת החינוך הפרטי תקטן".

רוב מוסדות החינוך הפרטיים שעמם שוחחנו לצורך הכתבה אמרו שהיו מעדיפים לוותר על הדימוי היוקרתי־אליטיסטי, ובמקומו לקבל הכרה מהמערכת הציבורית ולהצטרף אליה כדי להוזיל עלויות. אלא שבכלל לא בטוח שזו גם עמדת ההורים, שחלקם מוכנים להמשיך לשלם 3,500 שקל מדי חודש ובלבד שההקפדה על התכנים ועל רוח המקום תישמר נקייה ממעורבות הממסד. "אני יודע שרוב ההורים היו רוצים שקהילה יוכר על ידי העירייה, כי המחיר לא צריך להיוץ גבוה כל כך, אבל אני אישית לא סגור על זה", אומר עוזי וייל, "לא במחיר שהעירייה תכפה עלי דברים מלמעלה, כי זה מנוגד למהות של השיטה. הייתי שמח אם המדינה היתה מכירה בחינוך הדמוקרטי באופן גורף, אבל אז סביר להניח שלא הייתי שם". (סוף הציטוט מ"הארץ").

עוזי וויל צודק.

אני הייתי מפריד לחלוטין את מערכת החינוך הפרטית מהציבורית. המערכת הפרטית צריכה להיות עצמאית ובלתי תלויה לגמרה.

מאידך - במסגרת של מדינה חופשית יש אולי מקום לכול הסוגים של בתי הספר, פרטיים, חצי ציבוריים וציבוריים. ההורים יבחרו.

באשר למימון: נראה לי הוגן וצודק שהורים שמתאמצים ושלוחים את ילדיהם לבית ספר פרטי בעלות גבוהה, יקבלו מהמדינה החזר בגובה עלות החינוך של הילד שנחסכה מהמדינה - כלומר - יקבלו ואוצ'ר (תלוש) מהמדינה.

הדבר החמור, המחפיר, האווילי והבלתי דמוקרטי - הוא מלחמת החורמה של המדינה והעיריה נגד החינוך הפרטי.

יעקב

לא כול בית ספר דמוקרטי הוא קריקטורה. הנה סיפור של הסופר והתסריטאי עוזי ווייל ב"הארץ":

בנו בן ה־13 של עוזי וייל, סופר ותסריטאי, לומד כבר שש שנים בבית הספר הדמוקרטי קהילה ברחוב ברנר. כדי לממן את הלימודים שם, שכוללים בצד לימודי הליבה מקצועות כגון קולנוע, פילוסופיה, גרמנית ויזמות עסקית, משלמת משפחת וייל 1,200 שקל מדי חודש..

ודברי וייל עצמו (הדגשה שלי):

"הוא [הבן שלו] היה בבית ספר רגיל וראיתי איך הוא מתענה. זו שיטת חינוך שלא מתאימה למאה הזאת ולא למסגרת שבה אנחנו חיים. היא מיושנת, כפייתית ומכאיבה לשכל. הרי ביומיום אף אחד לא אומר לילד מה לעשות, ואנחנו רוצים ילד שיידע להגדיר את המטרות שלו ולהשיג אותן, ולא זומבי שישפוך מילים על נייר. קהילה לא חף מבעיות, אבל הילדים הולכים לשם עם אור בעיניים, מעורבים באופן אקטיבי בניהול ובתפעול בית הספר ומרגישים שהוא המקום שלהם, לא המקום להתמרד נגדו".

המשך המאמר ב"הארץ":

קהילה, שפועל בשיטה של בית ספר דמוקרטי, הוא אחד המודלים שצמחו בארץ כאלטרנטיבה לחינוך הציבורי. מדי שנה מתווספים עשרות מוסדות עצמאיים כאלה שמייבאים שיטות דידקטיות מארצות הברית ומאירופה. היוזמות האלה לרוב מגיעות מלמטה, מהורים שמאסו במערכת החינוך הציבורי המידרדרת והחליטו לקחת את העניינים לידיים ולהעניק לילדיהם חינוך משופר...

כמובן, השלטונות, המבחינים בכך שהם מאבדים את השליטה על מערכת החינוך, מתנגדים לבתי הספר הפרטיים בחריפות ומגנים אותן בלשון אידיאולוגית, כך אומרים דוברי עירית ת"א:

צמיחתם של בתי ספר פרטיים מייצרת בידול, חינוך לעשירים ומשאירה את מערכת החינוך רחוק מאחור. האיום הוא על החברה הישראלית, לא רק על בתי הספר, משום שהקמתם הולכת ומרחיבה את הפערים שהחברה הישראלית מתאפיינת בהם". בכנס לחינוך מתקדם שהתקיים באחרונה בעיר אמר חולדאי כי מדובר ב"כרסום בחינוך הממלכתי" וב"מסגרות בדלניות לעשירים". מאבק העירייה במסגרות החינוך הפרטי בא לידי ביטוי בסירוב להקצות להן מבנים ובדרישה מהן לעמוד בתקני בטיחות מחמירים ביותר כדי לקבל אישור להפעיל גנים.

כלומר: השלטונות, השבויים בידי אידיאולוגיה רעה, מעדיפים מערכת חינוך "מיושנת, כפייתית ומכאיבה לשכל" שהילדים רוצים לברוח ממנה, אבל העיריה שואפת לכלוא אותם בתוכה.

מערכת החינוך הפרטית ההולכת ומתפתחת בארץ מדגימה כיצד יכולים וצריכים בתי הספר להיות.

אבל השלטונות נלחמים בחירוף נפש נגד זה. הם בעד מערכת כפייתית, חשוכה, מאוסה על התלמידים ועל ההורים, שאינה מלמדת אלא עושה מהתלמידים זומבים, והרבה פעמים מסוממים ממש (עם ריטלין). הנה מה כוחה של האידיאולוגיה ההרסנית.

"האיום הוא על החברה הישראלית" - אכן האיום הוא על החברה הישראלית, אבל לא מצד בתי ספר פרטיים אלא מצד מערכת החינוך הממלכתית. מערכת החינוך הממלכתית היא אולי המערכת ההרסנית והמזיקה ביותר שיש במדינה ישראל.

יעקב

הסיפור על תלמידי י"ב שלא יודעים לקרוא (ראה קטע קודם) מעורר שאלה: למה הגיעו לי"ב ? אני מניח שיש בהחלט אנשים שלא כול כך יודעים, או מסוגלים או רוצים ללמוד לקרוא. לא כול אחד איינשטיין. בן אדם יכול להיות בעל כישורים שונים בתחומים שונים - למשל רקדן, או צייר או מכונאי - מקצועות שבהם לא ממש חייבים לדעת לקרוא ברמה גבוהה. ויש גם בני אדם קצת "מאותגרים" (בעברית פשוטה: דבילים, או רפי שכל). יש גם כאלה לצערנו. רצוי שכול אחד ידע לקרוא, אבל יש כאלה שלא מסוגלים. השאלה למה אלה, האחרונים מגיעים לכיתה י"ב ?

פעם היו זורקים מהתיכון מי שלא הגיע להשגים המינימליים הנדרשים. תלמיד כזה יכול היה ללכת ללמוד מקצוע, או ללמוד בבית ספר אקסטרני, או ללכת לעבוד - שהיא הברירה המועילה והמעשית ביותר.

היום מתעקשים, בחוק חינוך חובה - חובה- שכולם ילמדו 12 שנות לימוד. זאת לפי פילוסופיית השיוויוניות האידיאליסטית והבלתי מציאותית.

אם מתעקשים אז למה מתפלאים ? למה זה משונה שיש תלמידי י"ב שלא יודעים לקרוא ? אם מכריחים את כול התלמידים להגיע לי"ב ברור שחלקם לא יידע לקרוא - לא יכול להיות אחרת. אם מכריחים תלמיד שלא רוצה או אינו מסוגל ללמוד לחמם את ספסל בית הספר 12 שנה תמימות עושים עוול לתלמיד, עושים צחוק ממערכת החינוך, ופוגעים ברמת החינוך של אלה שכן רוצים ומסוגלים ללמוד (שאר התלמידים).

מתעלמים מהמציאות בשם שאיפות ערטילאיות ורומנטיות. האידיאולוגיה מנצחת את השכל הישר. לפי האידיאולוגיה כולם שווים, לכן לא מרשים לבתי הספר להרחיק תלמידים שלא לומדים, שלא יגידו שהם פחות שווים. מנסים לכפות שיוויוניות בכוח, אבל רק למראית עיין (הוא בוגר י"ב שנות לימוד) - כי מבחינת התוכן הוא לא שווה ולא יודע מה שאחרים יודעים - למרות היותו בעל תעודה. בהזדמנות זאת גם מרוקנים מתוכן את עצם הרעיון של חינוך, ואת הערך של התעודה. החינוך הופך למוסד שכופה נוכחות בבית הספר, בלי קשר לתוכן, והתעודה מצביעה לא על הידע או היכולת של בעל התעודה אלא רק על העובדה (המפוקפקת) שהו ביקר בבית הספר.

יעקב

כך אמר ד"ר צבי צמרת, יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך.

"עד שלא נכנסתי למערכת, לא העלתי על הדעת שתלמידים בכתה י"ב לא מבחינים בין חולם לשורוק ולא יודעים לקרוא טקסט מנוקד, כמובן לא יודעים לקרוא טקסטים בכלל, ולא מכירים מילים בשפה העברית", אמר צמרת,

כי בבתי ספר יש הרבה "מזכירות פדוגוגית" והרבה יועצות, והם מפריעים למורים ללמד.

מעניין אם ד"ר צמרת בדק איזה איבחונים יש לתלמידים. מה זה משנה אם יודעים או לא לקרוא ? העיקר האיבחון.

יעקב

שמעו סיפור מהחיים:

מכרים ביקשו ממני לעזור בחשבון לילד שלהם, הלומד בכתה ח'. הילד בא, והתחלנו לפתור משואות אלגברה עם נעלם אחד. תוך כדי פתרון אני רואה שהילד שוקע בהירהורים כאשר הוא צריך לעשות 3 כפול 6. הילד לא יודע את לוח הכפל. רשמנו מיד את טבלת הכפל, ואמרתי לו שישב בבית וילמד את לוח הכפל. את המשואות הוא דווקא ידע לפתור, רק לוח הכפל היה הבעיה.

צילצלנו לאמא שלו, אישה משכילה ועשירה למדי, בוודאי לא מהשכבה ה"סוציאו-אקונומית" החלשה. שאלנו "מה זה? איך שהילד לא יודע את לוח הכפל? האם את יודעת את לוח הכפל? מדוע אינך מלמדת אותו?" וכאן באה התשובה המפתיעה: "בבית הספר עשו לו 'איבחון' והוא קיבל אישור להשתמש במחשבון." כלומר קיבל פטור מלוח הכפל! הוא יכול ללמוד בבית ספרנו, ואינו חייב לדעת את לוח הכפל!

אתם מתארים לעצמכם בן אדם נורמלי שלא יודע את לוח הכפל? ועוד מתהלך עם תעודות של בוגר בית ספר? הדבר מטורף לחלוטין.

משרד החינוך שמאפשר "איבחונים" כאלה הוא מטורף. בית הספר, על מוריו, שמקבל קביעות כאלה מטורפים. הפסיכולוג שקבע את ה"איבחון" זקוק להסתכלות. והאימא שקיבלה את קביעת הספר והסכימה איתה ונמנע מללמד את בנה את לוח הכפל גם היא לא נורמלית.

מערכת החינוך הממשלתית שלנו לא שווה כלום.

הורים שרוצים שילדיהם יצאו מוצלחים חייבים לקחת להם מורים פרטיים, חוגי העשרה, או ללמדם בעצמם את החומר. מבית הספר לא מקבלים כלום.

והילד? הוא בסדר גמור. הוא הביע הבנה ורצון והבטיח ללמוד את לוח הכפל בעצמו. אין לי ספק שהוא ילמד אותו בקלות. מערכת החינוך הלכה להרוס אותו עם "איבחונים", וההורים שלו סמכו על מערכת החינוך. טעות חמורה. אל תסמכו על שום מערכת ממשלתית. (ראה הכבאות).

יעקב

"יותר ויותר בתי ספר פרטיים נפתחים בשנים האחרונות. במשרד החינוך מתנגדים לרעיון ובכל זאת, 200 בתי ספר פרטיים ועשרות אלפי תלמידים לומדים בחינוך הפרטי החילוני המשמש כאלטרנטיבה לחינוך הממלכתי."

הסיבה פשוטה: מערכת החינוך הממלכתית, השבויה בידי הפרה הקדושה של השיוויוניות והאחידות, נכשלה כליל. בבתי הספר הממלכתיים לא ניתן ללמד בצורה תקינה בגלל ריבוי התלמידים האלימים והמפריעים, שמולם ניצבים המורים חסרי אונים לחלוטין, כשאין בידם שום אמצעי משמעת להשלטת סדר. אם המערכת הקיימת נכשלת במשימתה, מוצא השוק דרך לספק את הסחורה - חינוך טוב יותר - תמורת תשלום - כי הביקוש לחינוך טוב רב.

בתי הספר הפרטיים עושים מיון של התלמידים והמורים כאחד, כדי להגיע לרמה גבוהה.

"תהליך המיון מדוקדק [של התלמידים] וכולל ראיונות אישיים והצגת המלצות. התלמידים מקבלים שעורי העשרה ממרצים מומחים בתחומם ואופציה לתואר אקדמי בחו"ל. המורים הם בעלי תואר שני לפחות עם משכורת של 15 אלף שקלים מינימום."

אך, כצפוי, יש גם מתנגדים:

"צמיחתם של בתי הספר הפרטיים מייצרת בידול, חינוך לעשירים ומשאירה את מערכת החינוך רחוק מאחור. האיום הוא על החברה הישראלית ולא רק על בתי הספר משום שהקמתם הולכת ומרחיבה את הפערים שהחברה הישראלית מאופיינת בה", אומרת דלית שטאובר, מנהלת מחוז מרכז במשרד החינוך. "

זו ההתנגדות הסטנדרטית של אלה שרואים בשיוויוניות אוטופית פרה קדושה.

 בני האדם אינם כולם אותו דבר, מיוצרים לפי שטנץ אחיד. יש תלמידים בעלי יכולת וכושר לימוד גבוה, ויש אחרים עם יכולת יותר צנועה. יש המוכשרים בתחום המוסיקה, יש בתחום המתמטיקה, ויש בתחום המכונאות. המטרה שכולם ילמדו ביחד וכולם ילמדו אותו דבר יכולה להיות מושגת רק על ידי ירידה למכנה המשותף הנמוך ביותר ודיכוי היכולות ורצון הלימוד של המוכשרים יותר. זהו פשע, ובפשע הזה אשמה מערכת החינוך הממלכתית השבויה בידי אידיאולוגיה אוטופית (שיוויוניות) שאינה תואמת את המציאות.

חייבים לעודד ולדרבן את התלמידים שיכולים ללמוד - לרוץ קדימה וללמוד כמה שיותר, בתחומים שמעניינים אותם. האחרים, צריכים ללמוד, כול אחד כפי יכולתו, מבלי להפריע או לעכב את הראשונים. כול ילד הוא אדם, פרט, כשלעצמו, ולא צריכים לכפות עליו חינוך אחיד ולקבור אותו בסד של חינוך ממלכתי המתעלם מהיכולות והאישיות של כול ילד כפרט. מערכת קולקטיביסטית, הכופה אחידות (כמו המערכת הממלכתית) היא מערכת מדכאת, טוטאליטרית.

יש לברך על הופעת בתי הספר הפרטיים בישראל. לצערנו יש מעט מאד עדיין. משרד החינוך צריך לעודד במרץ את התופעה ולא לנסות לתקוע מקלות בגלגלים, ולהתעקש על המשך הכפייה של חינוך אחיד ברמה ירודה.

יעקב

אינני חרדי, וברוב עוונותי אפילו לא דתי, אבל אני מוכרח לאמור: המהומות של החרדים נגד בג"ץ הן מוצדקות.

ההתערבות של המדינה בחינוך הילדים, ונסיונה להכתיב חינוך זה או אחר פוגע בזכותם של אנשים לחנך את ילדיהם כראות עיניהם. זכותם של האנשים למחות על הפגיעה בזכויותיהם מצד המדינה.

על המדינה לתת לחרדים, ולכול שאר אזרחי המדינה לחנך את ילדיהם כראות עיניהם. זה אומר גם: על חשבונם.

כשהמדינה מממנת את החינוך, היא רואה עצמה, בצדק, מחוייבת גם לנהל אותו ולהכתיב תכנים.

במדינה חופשית המדינה לא מתערבת בחינוך, ומערכת החינוך מנוהלת על ידי אנשי מקצוע (מחנכים ומורים), למטרות רווח, וכול בית ספר מחליט בעצמו מה ללמד, את מי, ובאיזה מחיר. ההורים בוחרים את בית הספר המתאים להם, או שמלמדים את ילדיהם בעצמם או בעזרת מורים פרטיים.

הממשלה יכולה, לכול היותר, לסייע למיעוטי יכולת במימון החינוך אך אין היא צריכה לנהל מערכת חינוך ממשלתית.

מערכת החינוך הממשלתית היא טוטאליטרית וכפייתית, ואני מתנגד במיוחד למחשבה שלמדינה יש זכות לכפות על הילדים וההורים את תכני החינוך.

חבל שרק לחרדים יש מוטיבציה מספיק חזקה להלחם נגד הכפייה הזו.

יעקב