קו ישר

נתניהו שגה בגדול כאשר נפגש עם ארנון מוזס, מו"ל ידיעות אחרונות - ולא חשוב מה נאמר בפגישה. עצם הפגישה הייתה שגיאה. אין לנתניהו סיבה להפגש עם מוזס. אם נתניהו חפץ להבהיר עניינים מדיניים או כלכליים חשובים - עליו להפגש עם עורכי העיתונים (עורכי כול העיתונים, יחד) ולא עם המו"לים או המו"ל האחד. אם יש לו עניינים אחרים, פרטיים, יש לנתניהו מספיק עורכי דין או שליחים אחרים שיכולים לטפל בדיסקרטיות בעניינים כאלה, אסור היה לראש הממלשה לטפל בזה אישית. הוא גילה ליקוי חמור בשיקול הדעת.

אסור גם לראש הממשלה לדבר עם מו"ל העיתון על תוכן העיתון. עקרון חופש הביטוי (המעוגן גם בחוקי היסוד שלנו) קובע שלכול אחד (כולל מו"לים ועיתונאים) מותר להתבטא ולכתוב מה שהם רוצים. אם לראש הממשלה עצות או בקשות או ביקורת בנושא תוכן העיתון עליו לכתוב על כך ולפרסם מאמר פומבי. מותר לבקר עיתונים, צריך לבקר עיתונים. אבל כאשר ראש הממשלה נפגש בפגישה סודית עם מו"ל של עיתון הדבר מסריח מנסיון לא תקין להשפיע על המו"ל בנושא תכנים לפגוע בחופש הביטוי שלו באמצעים פסולים.

במדינות דיקטטוריות - הדיקטטור מנסה למנוע פירסומים שליליים על ממשלתו ולכן, לפעמים, סוגר עיתונים בצו ממשלתי, ולפעמים מאיים (בשקט) לסגור את העיתון אם הוא לא יחדל מפרסום ידיעות "לא תקינות". כאשר ראש הממשלה נפגש ביחידות ובחשאי עם מו"ל של עיתון יש חשש שינסה ללחוץ עליו לחץ שלא מתיישב עם חופש הדיבור. לכן נתניהו גילה חוסר הבנה וחוסר כיבוד של עקרון חופש הביטוי. וזה חמור. לא חשוב מה כן אמר ומה לא אמר ראש הממשלה בפגישה, אני לא הייתי נוכח ואיני יודע. עצם עריכת הפגישה הוא פסול, הוא פגיעה של הרשות (השלטון) בעקרון חופש הביטוי.

דווח גם שנתניהו הציע שבתנאים אלו או אחרים הוא יביא להפסקת הפצתו של העיתון "ישראל היום". אם כן - זה חמור שבעתיים. העיתון "ישראל היום" לא שייך לנתניהו, ואין לנתניהו סמכות להביא לסגירתו. אם הוא רמז משהו בכיוון זה - זה היה שימוש לרעה במעמדו וסמכויותיו (שאין לו). "ישראל היום" הוא עיתון ככול שאר העיתונים, וההחלטה אם לפרסמו או לא נתונה בלעדית בידי בעליו (המו"ל שלו). אסור לנתניהו "להביא לסגירת העיתון" ולא חשוב איך - אם באמצעים חוקיים (בקשה מנומסת למו"ל) או בלתי חוקיים (כול דרך אחרת). אם נתניהו הבטיח להעביר חקיקה בכנסת לסגירת "ישראל היום" הדבר חמור שבעתיים - הוא מנסה להעביר חקיקה בלתי חוקתית ונפשעת של סתימת פיות. עד כה לא עשה זאת ונקווה שימשיך למנוע חקיקת חוקים פסולים כאלה.

מתנגדי נתניהו (המתנגדים הפוליטיים) טוענים ש"ישראל היום" הוא בעצם הבטאון של נתניהו על כי הוא מפיץ דעות ופרשנויות בקו התומך בנתניהו. נניח שכן - מה פסול בכך? האם חופש הביטוי פירושו שמותר לכתוב רק נגד נתניהו ואסור לכתוב בעדו? חופש הביטוי פירושו שמותר לכתוב הכול. "הארץ" למשל תומך אך ורק, ובאופן עיקבי וחזק מאד, רק במועמדי השמאל, ממלפגת העבודה ושמאלה. אם זה פסול? האם צריך לסגור את הארץ בגלל שהוא, כביכול, העיתון של בוז'י? חס וחלילה, וגם לא בגלל שהוא "עיתון של ביבי".

מתלוננים אנשי השמאל (בוז'י) ש"הארץ" הוא עסק מסחרי, בעוד ש"ישראל היום" מפסיד כסף, ולכן הוא לא עסק מסחרי, אלא "מתנה" (אסורה) לנתניהו. האם חופש הביטוי תלוי בריווחיות של עיתון? נניח ש"הארץ" מפסיד כסף (אני מניח שהוא מפסיד מדי פעם, אינני יודע) אז צריך לסגור אותו בטענה שהוא "מתנה" למפלגת העבודה ולמר"צ? האם עניין הרווח וההפסד הוא קריטריון לחופש הביטוי? מדוע מנסים להכתיב ל"ישראל היום" מודל עיסקי כזה או אחר (לגבות לפחות 1 ש"ח על כול גליון)? האם תפקיד המדינה לכפות מודלים עיסקיים על אזרחיה? אבל - חופש הביטוי אף פעם לא עמד בראש הדאגות של השמאל - הוא תמיד צידד ב"פראבדה" - אמת "מוסמכת" ממקורות גבוהים, ולא חופש ביטוי (ו"אמת לא מאושרת", הפקרות - רחמנא ליצלן).

"ישראל היום" הוא ברכה גדולה בישראל, כי הוא שובר את המונופול בעיתונות של מחנה אחד בעם (מחנה השמאל) ומביא נקודת השקפה נוספת לידיעת הציבור. הוא נותן ביטוי לדעות נפוצות שהעיתונות האחרת מסרבת לפרסם. פגיעה ב"ישראל היום" תהווה פגיעה חמורה בחופש הביטוי. התמרונים של נתניהו תמוהים, טיפשיים ופסולים.

יעקב

תןספת: ומי הצביע נגד החוק הבזוי להשתקת "ישראל היום" ובעד חופש הביטוי? זהבה גלאון. כול הכבוד לה. ומי הצביע בעד החוק הבזוי ההוא? העיתונאי בדימוס יאיר לפיד, שרצה לקנות את תמיכתו של מוזס בקריירה הפוליטית שלו (והצליח). מי שמדבר על מושחתים...

יעקב

עדכון נוסף: גירסת מוזס אומרת שמוזס יזם את הפגישה, ובא ל"הציל את מפעל החיים של המשפחה(ידיעות)" (כלומר לבקש מנתניהו לסגור או לסגור חלקית את "ישראל היום").  גם במקרה זה אסור היה לנתניהו לקבל את מוזס לפגישה, או לחלופין - לקבל אותו בנוכחות עוזרים ועורכי דין, ולהודיע לו מראש ש"חלק מהשיחות מוקלטות לצורך שיפור השירות". ולאחר שמוזס שיטח לפניו את בקשותיו היה על נתניהו לדחות אותן על הסף, ולהודיע שהוא מכבד את חופש הביטוי ואינו מתערב בנעשה בעיתונים, מפני שאינו מוסמך לכך. לא חשוב איזו גירסה נכונה - נתניהו שגה בגדול.

יעקב

העיתון "גלובס" עומד למכירה. העיתון גלובס הוא אחד הנכסים של פושט הרגל הגדול אליעזר פישמן. פרשנים אמרו שאליעזר פישמן הצליח ל"משוך" עוד 10 שנים אחרי שכשל בעסקיו, והצליח בתקופה זו להוציא כסף גדול מהבנקים (שהגדיל את הפסדיהם) - בזכות בעלותו על "גלובס". לפי פרשנות זו, מנהלי הבנקים ונושים אחרים פחדו "להתעסק" עם פישמן (לתבוע ממנו את חובותיו) כי פחדו שהוא ישחיר את פניהם מעל דפי הגלובס.

דעה נפוצה אומרת שעיתון חייב להיות "אובייקטיבי" (מה זה?). הדעה אומרת שהנסיון של עיתון לפעול למען האינטרסים החומריים או האידאולוגיים של בעליו הוא פסול. בשם "חופש העיתונות" (אומרת דעה זו) אסור לבעלי עיתון להתערב בענייני תוכן, והתוכן של העיתון צריך להיקבע על ידי "עיתונאים מקצועיים" ולא על ידי הבעלים. ברוח זו מביע כעת העיתונאי נתי טוקר, ב"דה מרקר" (המתחרה של גלובס) את החשש שהמועמדים לרכישת הגלובס, אלי עזור וה"אוליגרך" דויד דווידוביץ', רוצים לרכוש את העיתון "כדי להשפיע" - וזה פסול -  לדעת טוקר, ועל פי הדעה הרווחת.

גלובס הוא עיתון שמעריכים שהוא מפסיד כ 10 מיליון ש"ח לשנה, ודי ברור שמי שרוצה לקנות אותו מחפש שם לא רווחים אלא משהו אחר - דהיינו השפעה על הציבור. אלי עזור הוא הכעלים של מעריב, ג'רוזלם פוסט וחברת "צ'רלטון" בעלת ערוצי הספורט 1 ו 2. דויד דווידוביץ' הוא מקורב של רומן אברמוביץ', שהוא מקורב של פוטין (טוען טוקר). טוקר לא אומר, אבל רומז שיש משהו פסול באנשים אלה (עזור ודווידוביץ'), וכן אומר שיש פסול בכך שהם "מנסים להשפיע".

אנשי אקדמיה ועיתונאים מפיצים את הרעיון שרק "עיתונאים מקצועיים" מסוגלים לפרסם ידיעות ודעות אובייקטיביות ובלתי אינטרסנטיות, ולכן - לבעלים של עיתונים אסור להתערב בתוכן העיתון, וצריך להפריד בין בעלות לתוכן, ולהפקיד ענייני תוכן באופן בלעדי בידי "עיתונאים מקצועיים". הבעלות של אנשי עסקים פרטיים על עיתון היא בעייתית, לדעתם, ולכן צריך שהבעלים לא יהיו מעורבים בתוכן.

כול זה כמובן לחלוטין לא נכון, ומראה על חוסר הבנה מוחלט של העיקרון של חופש הביטוי. העיתונאים המקצועיים הם בני אדם, כמו כולם, והם באותה מידה מוטים על ידי אינטרסים כלכליים ואידאולוגיים כמו כול אדם אחר, כולל בעלי העיתונים. אסור לתת לעיתונאים מונופול על האפשרות להשפיע על הציבור באמצעות הכתוב בעיתון. אין העיתונאים מורמים מעם, ואסור שיהיהו להם זכויות יתר. הדעות והמאמרים שהם כותבים בעיתון הן לא פחות מוטים ומגמתיים ולא יותר אובייקטיביים מכול פירסום אחר. היה נחמד לו היה קיים גזע של עיתונאים "אובייקטיביים" - אבל אין דבר כזה ולא יכול להיות (כמו שלא יכול להיות שופטים אובייקטיביים).

לטעון, למשל, ש"הארץ" או "ידיעות" הם עיתונות תקינה מפני שהם אובייקטיביים זה שיא האבסורד והגיכוח. ב"ידיעות", למשל, אני מעריך ש כ 80% מהכתבות, נועדו לקדם את האינטרסים הכלכליים של בעלי העיתון, וה 20% הנוספים מבטאים את האידאולוגיה של בעלי העיתון ואלה שהבעלים מאפשרים להם לכתוב בו. כנ"ל "הארץ" - אפילו חסידי "העיתונות התקינה" יודו ש"הארץ" מקדם אידאולוגיה מסוימת, אבל הם חושבים שזו האידאולוגיה היחידה הנכונה, ולכן זה תקין. עקרון חופש הביטוי אומר שאין כזה דבר "השפעה פסולה" - כול אחד יכול לפרסם הכול, ולנסות להשפיע.

במדינות הקומוניסטיות, הדוקטרינה אומרת שאסור לתת לגורמים פרטיים (בורגניים כביכול) ל"זהם"  את מוחות ההמון על ידי הפצת דעות "לא נכונות" בעיתונות, ולכן רק המדינה יכולה להיות הממונה על האמת, ורק היא יכולה לפרסם עיתון (כמו עיתון ה"פרבדה" - "אמת" ברוסית), ורק היא יכולה להשפיע על ההמון, ולחנך אותו כי רק היא יודעת מהו "הכיוון הנכון". (ושיש רק כיוון אחד שהוא ה"הכיוון הנכון").

במדינה חופשית, כול אחד יכול לפרסם כול דבר. כול אחד יכול להיות בעל עיתון. כול אחד יכול לפרסם בעיתון כול דבר שיחפוץ (כולל קידום עניינים אידאולוגיים או כלכליים, כמו שעושים "הארץ" ו"ידיעות"). אין פסול שפישמן, או עזור או דווידוביץ' או שלדון אדלסון (או פוטין, או מוטי היינריך) יהיו בעלי עיתון בישראל. אין פסול שיפרסמו בעיתון שלהם כול אשר יחפצו. זה פירושו של עיקרון חופש הביטוי. כול אחד יכול לפרסם הכול, כולל דברים שטוקר, או אחרים, לא אוהבים. במדינה חופשית אין שום גורם שקובע מה אובייקטיבי ומה לא, מה אמת ומה לא, מה מותר לפרסם ומה לא, ומי יכול להיות בעלים של עיתון ומי לא. הקביעה כאילו בעל עיתון אסור לו להתערב בתכנים היא לא רק בלתי מעשית - היא פסולה - כי מנסים להגביל את חופש הדיבור (ואת זכויות הקניין) של בעל העיתון. בעל העיתון אינו אדם נחות או מצורע או בעל זכויות מוגבלות (בהשוואה ל"עיתונאים מקצועיים"). העיתונאים מנסים ליחס לעצמם תכונות אלוהיות - כאילו רק הם אובייקטיביים, בלתי משוחדים, בלתי אינטרסנטים, שומרי האמת, ולכן, רק להם מותר להחליט על תכנים בתקשורת, ללא התערבות הבעלים. שטויות.  

יעקב

לפני שאתם עושים צחוק מילדים שמאמינים בסנטה קלאוס, תזכרו שעדיין יש מבוגרים שמאמינים בסוציאליסם.

יעקב

המיליניאלס - Millennials זה השם, באנגלית, של מה שקראו פעם בעברית "הנוער"* - כינוי לדור שהגיע לבגרות בשנות ה 2000.

חוקרים גילו (או טוענים) שלדור הזה כמה וכמה תכונות מוזרות לכאורה. למשל: הם פעילים פחות מבחינה מינית. הם, כמובן, נוטים פחות להינשא ומולידים פחות ילדים - זאת עובדה, אבל, טוענים, הם גם פחות פעילים מבחינה מינית (בלי קשר לנישאוין או ילדים). ויש להם עוד הרבה תכונות משונות: למשל כשליש מהם עדיין גרים עם ההורים, גם אחרי האוניברסיטה. 

הם קונים פחות מכוניות (בהשוואה לדור הקודם), ונוהגים פחות (פחות קילומטרים). הם לא חוסכים לפנסיה (או חוסכים הרבה פחות) - 41% מה"נוער" (ומעל ל 50% מהנשים שבהם) לא החלו עדיין בחסכון פנסיוני.

הם אוהבים או נמשכים לסוציאלים - 43% מהנוער הביע תמיכה בסוציאליזם (בארה"ב!). יש שמסבירים זאת בבורות של הנוער (הם לא יודעים מה זה סוציאליזם).

הם לא קונים הרבה תכשיטים ויהלומים (אולי בגלל שינויי אופנה), וגם קונים הרבה פחות בתים (או דירות).  

כמו בכול דור ודור, הסוציאולוגים (שהם כנראה מבוגרים) מתקשים להבין את הנוער ולהסביר את התופעות שנראות משונות מפני שהן שונות למה שהיה בדור הקודם.

הנה מאמר שטוען שלכול התופעות ה"משונות" האלה יש הסבר אחד פשוט: המיליניאלס הם יותר עניים בהשוואה להורים שלהם. נתוני לשכת הסטטיסטיקה האמריקאית מראים שה"נוער" מרוויח, בממוצע, 2000 דולר פחות מאשר ההורים שלו באותו גיל. אז- אנשים עניים לא קונים בית או תכשיטים (כי אין להם כסף) ולא מכונית, וגרים עם ההורים (לחסוך שכ"ד).

יש תופעה נוספת, ברורה למדי: יש יותר מדי בוגרי אוניברסיטאות. ויש יותר מדי תוארים ונושאים בלתי מעשיים שלומדים באוניברסיטאות. צעירים לוקחים הלוואות ממשלתיות נוחות למימון הלימודים (בארה"ב לימודים זה עסק יקר), ובתום לימודיהם הם מוצאים עצמם שקועים בחוב, וללא כישורים נחוצים למציאת עבודה. חוץ מזה - הצמיחה הכלכלית בארה"ב ובכול ארצות המערב, בעשור וחצי האחרונים, הייתה הרבה יותר קטנה מאשר בדורות הקודמים.

בפעם הראשונה (במערב) אחרי הרבה זמן המצב הוא שהנוער יותר עני מהוריו.

יעקב

* כמו בשיר: "זה נוער זה? זה בררה!". 

סיסמאות אידאולוגיות ופטפוטי סרק בלתי רציניים ובלתי מציאותיים הם הדרך האופיינית שבה מטפלות ממשלות המערב בכול הבעיות – הדוגמה האחרונה היא הבעיה האקטואלית של הפליטים. (דוגמאות אחרות – בעיית האקלים, או החוב היווני).

ממשלת הונגריה, ה"מפגרת" (בלתי תקינה פוליטית) סירבה לקבל את הפליטים, וטענה שהם עלולים לפגוע בצביונה התרבותי והחברתי של הונגריה (הפליטים הם מוסלמים). ממשלת יוון טענה, בצדק, שאין לה אפשרות כלכלית לקלוט את כול הפליטים. ממשלות גרמניה וצרפת ה"נאורות" הצהירו בשם עקרונות ההומניזם, שכול פליט הוא בן אדם, ויש חובה מוסרית לעזור לפליטים בלי הבדל גזע או דת. יופי של הצהרה! הם גם החליטו לקלוט את 160 אלף הפליטים שכבר נמצאים באירופה – על ידי חלוקתם בין מדינות אירופה לפי מכסות. גרמניה קלטה 20 אלף... הנשיא אובמה שיחרר הצהרת כוונות לפיה גם ארה"ב תקלוט 10 אלפים פליטים סוריים בשנה הקרובה... יפה מאד...

בתמונה: עיר טיפוסית בסוריה...

אלא, שבעולם יש 59.5  מיליון פליטים כרגע – לפי דו"ח נציב הפליטים של האו"מ. אז הבעיה של 160 אלף נפתרה, נשארה רק בעיה של עוד 59 מיליון ו 340 אלף פליטים.... בסוריה לבד יש כ 11 מיליון פליטים, 7 מיליון בתוך סוריה, שנעקרו מבתיהם ומחייהם, ו 4 מיליון מחוץ לסוריה, במחנות פליטים (ערי אוהלים במדבר, בחסות האו"מ) בירדן, טורקיה ולבנון. מה יהיה איתם? האו"מ מתריע שהתקציב להספקת מזון לפליטים אלה נגמר...

וחכו ותראו מה יקרה בשנה הבאה... אחרי שהידיעה נפוצה שמדינות אירופה קולטות פליטים יזרמו מיליונים, בים, ביבשה ובאוויר, ויפלשו לאירופה. מה תעשה אירופה אז? זו בעיה שאין לה סוף ואין לה פתרון.

טוני אבוטט, ראש ממשלת אוסטרליה (לשעבר), השמרני והבלתי תקין פוליטית, מצא שיטה משלו לטפל בפליטים – שום פליט לא יתקבל באוסטרליה, הוא הצהיר. (אוסטרליה היא מדינה ענקית המאוכלסת בדלילות). הוא הגביר את הסיורים הימיים לאורך חופיה הארוכים של אוסטרליה, והורה לצי לחסום כול ספינת פליטים, לעצור אותה מחוץ למים הטריטוריאליים, ולגרור אותה ללב ים. שום פליט לא יורשה לנחות בחופי אוסטרליה. המעטים שכן מצליחים לחדור מוגלים לאיים מרוחקים ומוחזקים במחנות מעצר. (ומה עם בג"ץ?). טוני אבוטט אמר שאם יוודע שאפשר לפלוש לאוסטרליה יגיעו לחופיה מיליונים רבים של פולשים (בעיקר מאינדונזיה הסמוכה), וייצרו בעיה שאוסטרליה לא תוכן ולא תרצה להתמודד אתה. זו גישה אכזרית, בלתי אנושית, אבל – לפחות – מציאותית – המכירה בעובדות החיים ולא מתעלמת מהן באמצעות סיסמאות ריקניות.

הפליטים הם בסך הכול בני אדם. אנחנו, היהודים, שרבים מאבותינו היו פליטים שחיפשו באופן נואש חוף מבטחים, לא יכולים להסכים לגישה האכזרית והבלתי אנושית של חסימת הפליטים וסירוב לקבלם או לעזור להם. במסגרת גישה רגשנית (ונכונה, וטובה) זו שיחרר בוז'י שלנו משאלה על קליטת 1000 פליטים מסוריה בישראל. הוא לא אמר מה לעשות ב 59 מיליון 499 אלף הנותרים...

בעיית הפליטים אין לה פתרון.... עובדה אכזרית – אבל עובדה... פטפוטי סרק צדקניים אינם הפתרון. מה תעשה גרמניה עם מיליון הפליטים (ערבים וכושים) שימשיך לנחות בחופי אירופה כול שנה, בשנים הבאות? תיק"ו.

צריך גם לזכור שאותם 59 מיליון פליטים רשמיים הם החלק החזק, העשיר, העליון, של העניים בעולם. אלו האנשים שיש להם כוח ויוזמה, וכסף כדי לברוח מארצותיהם, לשכור ספינות מבריחים, ולחפש באופן אקטיבי גורל יותר טוב. אבל, בשכונות העוני בעולם יש מאות מיליונים, אולי מיליארדים של בני אדם שחיים בתנאים עוני חמורים. הם לא פליטים כי אין להם כוח (בגלל תת תזונה) ובטח לא כסף – כדי לנסות לברוח למקום יותר טוב.

העולם מקום קשה. פטפוטי סרק צדקניים ומחוות סמליות – זה כול מה שאפשר לעשות. בני האדם הם בני אדם – ובתור כאלה צריך לעזור להם ככול האפשר, אבל האפשרויות מוגבלות... לא לכול בעיה יש פתרון (מרבית הבעיות אין להן פתרון).

יעקב

הסקרים שהתפרסמו לקראת הבחירות, וגם המדגמים שהתפרסמו לאחר הבחירות נכשלו בגדול, כרגיל.

לפני הבחירות ניבאו הסקרים "מהפך" - 26 להרצוג, 19 לליכוד. מיותר לציין שזו הייתה שגיאה מהותית, נבואה שהפוכה לגמרה למה שהתרחש במציאות. קל להבין את ה"טעות" הזו. הסקרים שהתפרסמו לפני הבחירות (סקרים "מדעיים ואובייקטיביים" - מבטיחים לנו) לא היו אלא תעמולת בחירות. התקשרות ניסתה להשפיע על תוצאות הבחירות באמצעות הסקרים (בין השאר האמצעים). הם לא בחלו בשום אמצעי כדי להשפיע על הבחירות של פי ההשקפה האידאולוגית של העתונאים. העיתונאים רואים לעצמם חובה קדושה להציל את המדינה מידי ביבי, וחובה מוסרית לעשות כול שביכולתם כדי להפילו. זו זכותם, אבל אל נא ינסו למכור לוקשים על תקשורת אובייקטיבית. זאת תקשורת מגויסת.

יותר תמוה הכישלון החמור של המדגמים, שפורסמו לאחר סגירת הקלפיות. הם הראו 27-27 או 28-27 (לעומת תוצאה סופים 30-24). זו טעות מהותית - איך הם טעו כול כך? הן ברור שההסבר הראשון (תעמולת בחירות) לא תופס לגבי מדגמים שהתפרסמו אחרי סגירת הקלפיות. אני בטוח לגמרה ששלושת המשרדים שערכו את המדגמים (ושלושת ערוצי הטלוויזיה) עשו כול מה שביכולתם בכנות וברצינות, כדי להביא תוצאה מדויקת ככול האפשר, ולשפר את המוניטין שלהם ואת הרייטינג. בכול זאת נכשלו בגדול - איך מסבירים את זה? הסברים (ותירוצים) יש רבים. "אנשים שיקרו במדגם", "המדגם נסגר שעה וחצי לפני סגירת הקלפיות, והליכודניקים המשוגעים באו כולם להצביע ברגע האחרון, אחרי המדגם"..."התוצאות סבירות במסגרת מרווח השגיאה המקובל"... סיפורים לא חסר... ואם "בתוך מרווח השגיאה" - אז למה תמיד טועים לטובת השמאל, ואף פעם לא טעו לטובת הימין? יש בבירור בסיס ואופי אידאולוגי לטעות.

האמת, לדעתי, יש לחפש בתחום אחר, בתחום הטבע האנושי, בתחום הפסיכולוגיה אולי. מקובל לחשוב שהאנשים יצורים רציונליים, המסוגלים להבחין בצורה אובייקטיבית ונכונה בעובדות. זו אידיאליזציה, זה לא נכון. האנשים נשלטים על ידי אמונות, דעות, רגשות ואידיאולוגיה, ולא מסוגלים להבחין בצורה נכונה ובלתי משוחדת בעובדות המציאות. במקרה של סקרים, מדגמים ותחזיות המציאות לא ברורה וחד משמעית, הסימנים חלשים וניתנים לפירוש, הנתונים רבים ומסובכים וקשה להבינם. האדם מפעיל הערכות "שיקול דעת", ניחוש מולמד (או בלתי מלומד). האדם תמיד פועל, וחייב לפעול, בתנאי חוסר וודאות, או אפילו חוסר ידע. בכול המצבים האלה, אמונות הבטן, התחושות, הרגשות, האינסטינקטים פועלים ומשפיעים, אפילו מבלי שנהיה מודעים לחלוטין על מידת השפעתם. וגם פועל אפקט העדר - בן אדם נוטה להיות מושפע מאחרים, וליחס חשיבות למה ש"כולם אומרים" - לדעה המקובלת הרווחת, האופנתית, גם אם הדעה הזו בעצמה אינה אובייקטיבית או מבוססת. 

בקיצור: הסקרים והמדגמים מבוססית במקצת על נתונים, עובדות, ידע, ובמקצת על הערכות ותחושות בטן של הסוקר, ו"דעת הרחוב". זה לא מדע, זה לא אובייקטיבי, זה ניחוש. לפעמים זה מצליח ולרוב לא כול כך.

תופעה דומה מתרחשת גם בתחומים רבים אחרים, כמו למשל תחום המלצות התזונה, או תחום האקלים (האמונה בהתחממות הגלובאלית). גם בתחומים אלה - הרבה טענות שמוצגות כ"אמת מדעית בלתי מעורערת" אינם אלא (במידה רבה) ביטוי של אמונות ודעות קדומות (אפילו בלתי מודעות) ושל האופנה (אפקט העדר). ראו, הוזהרתם!

יעקב 

ה"ליברלים" (אנשי השמאל בארה"ב) חושבים, כמו אחיהם בכול העולם, שהכול בחיים צריך להיות מוסדר, ונשלט ומכוון על ידי החוק. כבר אי אפשר (ולא צריך) לעשות שום דבר מבלי לקבל רישיון או היתר מוקדם מהרשויות. כמה שיותר חוקים - יותר טוב.

השטות האחרונה היא החוק החדש שהתקבל בקליפורניה. 

Under the California law, signed by Gov. Jerry Brown on Sunday night, colleges must require “affirmative, conscious and voluntary agreement to engage in sexual activity,”

החוק נחקק נוכח הטענות שיש יותר מדי פעילות מינית באוניברסיטאות (הממשלתיות) בקליפורניה (וכול ארה"ב), והרבה טענות שזה לא תמיד היה "בהסכמה". החוקים הרגילים נגד מקרי אונס כבר לא מספיקים, לדעתם.

מעכשיו דורש החוק ששלטונות האוניברסיטה יוודאו שיש הסכמה מפורשת ומודעת של הצדדים לכול פעילות כזו. איך עושים זאת לא ברור, אבל, אל דאגה, הם ימצאו דרך. מעכשיו כול בחור ובחורה יצטרכו להביא את בן זוגם אל משרדי הדיקאן, ולהחתימם על טופס, בשלושה עותקים, מאושר על ידי פקידי האוניברסיטה, על הסכמה מלאה, מפוקחת ומודעת. רק אחרי זה מותר להתחיל עם בחורה.

מעכשיו, כאשר אתה רואה בחורה מושכת במועדון באוניברסיטה, משפט הפתיחה (pick up line) הוא "את מוכנה לבוא למשרד הדיקן לחתום על טופס?"

יעקב

תוספת: יש גם הצעה, שכדי להסיר ספקות, הדיקן יפרסם באתר מיוחד את שמות כול הזוגות שחתמו על טפסים.

"מבחינה חוקית אתה מת", הסביר השופט לדונלד מילר, בבית משפט באוהיו בארה"ב. הנה סיפור המקרה. דונלד מילר נעלם מביתו לפני יותר מ 20 שנה, והשאיר אחריו אישה ושתי בנות. אחרי כמה שנים ללא סימני חיים מצידו, פנתה האישה לביטוח הלאומי בבקשה לקבל סיוע בדמי מזונות. כדי לקבל סיוע, החוק מחייב שהאב יוכרז כמת. אכן, שופט הכריז עליו כמת, בשנת 1994. דונלד מילר היה אלקוהוליסט וחסר בית, והתגלגל ממקום למקום וחי מעבודות מזדמנות.

השנה הוא ביקש להוציא רשיון נהיגה, לצורך עבודתו, ולהרשם מחדש לביטוח הלאומי. בביטוח הלאומי סירבו לרשום אותו בטענה שהוא מת רשמית. הוא פנה לבית המשפט - אך השופט פסק שהחוק לא מאפשר לבטל הכרזת מת אחרי יותר מ 3 שנים... אי לכך, אמר השופט, אתה עדיין מת. אולי המצב אבסורדי, אמר השופט, אבל זה החוק, אין לי אפשרות לפסוק אחרת. שישנו את החוק, הציע השופט.

אישתו, אחות במקצועה, שלא עובדת בגלל סיבות בריאות, נישאה בינתיים, שנית, לבן אדם אחר ששמו גם כן מילר. אישתו התנגדה בבית המשפט לביטול הכרזת המוות של מילר הראשון, כי פחדה שבמקרה זה יטען הביטוח הלאומי שהיא קיבלה קיצבאות בטענות שווא וידרוש ממנה להחזיר את הכסף. היא גם עלולה להיות נאשמת בביגמיה, אבל בעיה זו הפריעה לה פחות מבעית החזרת הכסף.

בינתיים לא יכול מילר, בן ה 61, להשיג רשיון נהיגה ועבודה קבועה. כשיגיע לגיל 65, כנראה לא יוכל לקבל קצבת זקנה מביטוח לאומי, וגם לא טיפול רפואי במסגרת מדיקר (ביטוח בריאות ממשלתי חינם לכול בני 65 ומעלה). העצה של השופט למילר: תגיש ערעור, או תפנה לבית המשפט של הביטוח הלאומי. אולי שופט אחר יפסוק אחרת. הבעיה היא שלמילר אין כסף עבור עורכי דין, וספק אם יגיש ערעור.

תיק"ו.

יעקב

במסגרת בחינה של קלישאות נפוצות אבחן הפעם את הטענות (הבלתי נכונות) על עלות הוצאות הבריאות של המעשנים.

הרבה אנשים מחזיקים בדעותיהם על בסיס אמוציונאלי, על פי הרגשות בטן או אמונה או אידיאולוגיה, ולאו דווקא על בסיס רציונאלי - שכולל בחינה אובייקטיבית של עובדות. בין ה"אידאולוגיות" או האומנות האלה נמצאת השנאה התהומית לעישון.

העישון בהחלט מזיק, אין ספק בכך, מזיק למעשן. עישון פירושו קיצור תוחלת החיים של המעשן ב 10 שנים, אבל, זאת לא בעיה ציבורית. כול אדם יש לו זכות לחיות את חייו כפי שהוא מבין, וגם יש לו זכות לקצר את חייו ב 10 שנים, זה לא עסק של הציבור או הממלשה. הממשלה לא צריכה לנסות להכריח את האנשים לחיות חיים יותר בריאים או יותר ארוכים. בכול זאת, אנו עדים לאופנה של לחימה בעישון ולמסע ציבורי נרחב המביא כול יום חוקים חדשים, ומחמירים יותר, בנושא איסור העישון. הצעת החוק האחרונה, אם איני טועה, דיברה אפילו על איסור עישון בפארקים וגנים ציבוריים.

כדי להצדיק את המלחמה הציבורית המוגזמת נגד העישון מחפשים שונאי העישון נימוקים שישמעו כאילו ראציונאליים, כלכליים, ונבונים. למשל:

נזקי העישון למשק הישראלי נאמדים בכ-8 מיליארד שקל בשנה, כך אמר מנהל המחלקה לקידום בריאות במשרד הבריאות, חיים גבע הספיל, בוועדת הבריאות של הכנסת שקיימה היום דיון מיוחד בנושא נזקי העישון. הנזק הנאמד כולל בין השאר הוצאות בגין טיפולים, אשפוזים, תשלומי קצבאות נכות לחולים, ירידה בהכנסות ממסים בגלל עובדים שחלו ונפלטו משוק העבודה, ירידה בתפוקת עבודה כתוצאה מהפסקות עישון, שריפות שנגרמות מסיגריות לא כבויות ועוד.

הם אומרים: המעשנים נוטים לחלות במחלות, הטיפול בהם יקר, ומעמיס הוצאות רבות על מערכת הבריאות הציבורית. נימוק סביר לכאורה - אלא שבחינה קצרה מגלה שאין בו ממש. המעשנים נוטים לחלות? נכון, אז מה? האנשים הלא-מעשנים לא לוקים במחלות? כול אדם, בין אם הוא מעשן ובין אם לאו, נוטה לחלות במחלות לקראת סוף חייו, ולהעמיס על מערכת הבריאות. מעטים האנשים שמתחשבים בטובת הציבור ומתים באופן פתאומי, ללא מסכת מחלות וטיפולים לפני הפטירה. המעשן עובר את תהליך החולי והמוות 10 שנים מוקדם יותר, אבל כולם עוברים אותו תהליך. אם בכלל - אז המעשן רק חוסך כסף למערכת הבריאות כי הוא מת מוקדם יותר, אחרי פחות שנים של טיפולים. ככול שאדם חי יותר שנים, הסיכוי יותר גדול שבסוף חייו ילקה במחלות כרוניות ויהיה כמה שנים במצב אישפוז סיעודי, המצב המעמיס הכי הרבה הוצאות על מערכת הבריאות. 

אז הקלישאה "המעשן מעמיס הוצאות על מערכת הבריאות הציבורית" היא מאד נפוצה אבל אינה מחזיקה מים, והיא נובעת כולה מרצון לראציונאליזציה של שונאי העישון, של עמדתם הרגשית-אינסטינקטיבית. הייתי קורא לזה דמאגוגיה - שימוש בנימוקים שאתה ממציא, שאין בהם ממש, כדי להצדיק את האמונה שלך, לפעמים זו אפילו הונאה עצמית (אתה עצמך מאמין בנימוק מופרך). אני בטוח שכול שונאי העישון יודעים היטב למה הם שונאים אותו (אני גם שונא עישון), אבל השנאה הזו לא צריכה להעביר אנשים על דעתם עד כדי הזדקקות לדמאגוגיה.

עוד אומרים בכתבה:

בישראל מושלכים מדי שנה 6 מיליארד בדלי סיגריות שלא בפחי אשפה או במאפרות וכי בשנת 2011 אושפזו בבתי החולים בארץ 64 ילדים מתחת לגיל 6, שהורעלו כתוצאה מבליעת בדלים שהושלכו ברחוב.

עוד שטות דמאגוגית. בישראל גם מושלכים לרחוב 10 מיליארד ניירות של מסטיקים ומצופים, שקיות של סנדוויצ'ים ובקבוקי משקה. אז בגלל זה נאסור לעיסת מסטיק (עוד הרגל גועלי) או אכילת מצופים? וילידים גם בולעים פקקים, ג'ולות, מקלות ארטיק ואפילו חצצים או בלוטים...

באשר ל"נזקים למשק": המספר 8 מיליארד שצויין מצוץ מהאצבע, הוא מספר אידאולוגי שנועד לקדם את המטרה. הנזק מהעישון הוא בעיקר נזק עצמי, לא נזק לאחרים.

זה בסדר אם אדם שונא עישון ומעשנים, זה אפילו טבעי. אבל זה לא בסדר שעושים חוקים נגד דבר שאנו שונאים, תוך פגיעה באחרים, ושימוש בנימוקים שקריים ודמאגוגיים. 

יעקב

גיא מפנה את תשומת ליבי לנשיא אחר של ארה"ב שידע מתמטיקה. ג'יימס גארפילד, הנשיא ה 20 של ארה"ב, הוכיח (לפני שנבחר לנשיאות) את משפט פיתגורס. ההוכחה התפרסמה בירחון מדעי, והיא אחת מני רבות למשפט עתיק זה.

גארפילד עצמו התמחה בכימיה, אבל, באותו זמן כנראה נהגו ללמוד את כול המקצועות ביחד. הוא גם שימש כמורה למתמטיקה בקולג', ואח"כ נשיא של הקולג' שבו למד בצעירותו. היה גנרל בצבא הצפון בעת מלחמת האזרחים. לבסוף למד באופן עצמאי משפטים וקיבל רשיון עורך דין. (שומע שימעון?).

מספרים עליו שידע לכתוב בשתי ידיו, ועוד יותר: היה מסוגל לכתוב בלטינית ביד ימין וביוונית ביד שמאל, בו זמנית. זה קצת מעלה הירהורים נוגים על החומר שנהוג ללמוד היום באוניברסיטאות - כמו סוציולוגיה ומדעי המדינה.

עוד על גנראלים ונשיאים שידעו פרק במתמטיקה, כמו יוליסס ס. גראנט ו"סטונוול" ג'קסון תוכלו לקרוא כאן.

במאה ה 20 היו שני נשיאים מהנדסים - ג'ימי קארטר והרברט הובר - כנראה שני הנשיאים הגרועים של המאה.

בקישור זה - ההוכחה של גארפילד, הוכחה פשוטה למדי.

יעקב

בימים אלה עומד להתפרסם ספר ביוגרפיה של סטיב ג'ובס, שנכתב על ידי וולטר אייזקסון, איתו שיתף סטיב פעולה. בספר מסופר על נושא שכבר התפרסם בשנת 2008 במאמר בפורבס: סרטן הלבלב אובחן בסטיב ג'ובס בחודש אוקטובר 2003, אבל סטיב סירב להמלצות רופאיו לעבור ניתוח. גם אישתו, אחותו וחבריו הפצירו בו להשמע לעצות הרופאים אך הוא סירב. היו לו רעיונות על רפואה טבעית, עם דיאטות, ויטמינים או צמחי מרפא, אולי רעיונות שספג במסעותיו להודו בצעירותו. סטיב ג'ובס נרתע מניתוח, וחשב שהוא יודע יותר טוב מכולם. אחרי דחייה של 9 חודשים, כשראה שהסרטן מתפשט, הסכים ג'ובס לניתוח בחודש יולי 2004. זה היה מאוחר מדי.

רופא מומחה מבוסטון (מומחה לסרטן הלבלב) כתב מאמר בו הוא מסביר שניתוח להסרת סרטן הלבלב, מהסוג שהיה לג'ובס, מצליח כמעט ב100% מהמקרים להביא להבראה מלאה של החולה. כמעט בטוח שג'ובס היה ניצל לו עשה ניתוח בזמן. הרופא הזה מדגיש שהוא אינו מכיר את פרטי המחלה של ג'ובס, ורק כותב על הידע הרפואי.

לבסוף, כותב אייזקסון, גם ג'ובס הצטער על שלא עשה ניתוח בזמן. כמה חבל!

יעקב

תנועת המחאה בארה"ב נקראת Occupy Wall Street . הכמעט-צדק שבמחאה הוא המחאה נגד "הצלת" הבנקים והחברות הגדולות בארה"ב. ממשלת ארה"ב קברה מאות מיליארדים (אפילו טריליארדים) של כסף ציבורי בהצלה של הבנקים וחברות הענק, כמו AIG, ג'נרל מוטורס, קרייזלר, פאני ופרדי וכאלה. הממשל של אובמה (ובוש לפניו) מתרץ את ההצלות האלה בטענה שלוא לא היו מצילים את הבנקים היה נגרם נזק כלכלי גדול, והיה מתרחש מיתון עמוק.

דווקא ההצלה היא שגורמת נזק כלכלי יותר גדול, ומיתון עוד יותר עמוק שעומד בפתחנו.

אין כול הצדקה מוסרית או מעשית לקחת מהציבור כסף ולתת לבנקים. בכלכלה חופשית, קאפיטליסטית, מי שנכשל משלם את המחיר והולך הביתה. בארה"ב אין לנו כלכלה קאפיטליסטית אלא כלכלה מנוהלת מלמעלה על ידי ממשל בעל צביון סוציאליסטי (וזה כולל גם את הממשל של הנשיא בוש שלא היה פחות סוציאליסטי, רחמנא ליצלן, מאובמה). כלכלה מנוהלת אינה כלכלה חופשית, ואינה קאפיטליזם. והניהול מתבטא לא רק בהצלת הבנקים אלא בצעדי מדינות שנכפו על הבנקים, לאורך שנים, על ידי הממשלות, במטרה לתת בית לכול "פועל" , גם כזה שאינו פועל, ואינו עובד ואינו מסוגל לעמוד בתשלומי משכנתא.

אם הממשלה רצתה, בעת משבר, להציל מישהו - או לעזור למישהו - היא הייתה צריכה לעזור  לאנשים, למשקיע הקטן, ולהחזיר להם (לא לבנקים) הפסדים עד תקרה של נניח, 100 אלף דולר כדי שיהיה לאנשים מה לאכול. את הבנקים הכושלים היה צריך לסגור. את הפסדיהם הם, והמשקיעים שלהם צריכים לספוג. צריך לנקות את השולחן מהמשקל המת ולצאת להתחלה חדשה. מי שהפסיד - שיפסיד. משקיעים צריכים להזהר בהשקעותיהם, ולהיות מודעים לסיכון. לא ייתכן שהרווחים יהיו שייכים למשקיעים, אבל כאשר יש הפסדים - מלאימים את ההפסדים ומפזרים אותם על פני כול הציבור באמצעות "הצלות". קאפיטליזם אין פירושו רווח מובטח באמצעות הממשלה. קאפיטליזם פירושו שיזמים ומשקיעים לוקחים סיכונים, מקימים ומנהלים עסקים, זוכים ליהנות מרווחיהם אם הם מצליחים, אבל סופגים את הפסדיהם כאשר נכשלים. הממשלה עומדת בצד ולא מתערבת, לא לרעה ולא ל"טובה" כביכול.

אבל הזעם המוצדק של המפגינים מופנה לכתובת הלא נכונה. הם היו צריכים להפגין נגד הממשלה, ולא נגד וול סטריט. זו הממשלה שהעבירה, ללא הצדקה, כספי ציבור לחברות הגדולות. (כמו שמפגיני רוטשילד הפגינו נגד הממשלה).

כאן מתגלה האופי הפוליטי-אידיולוגי של ההפגנות (בדומה למאהלי רוטשילד אצלנו). בבית הלבן יושב חביבם-אלילם של אנשי השמאל, הנשיא אובמה. נגד נשיא "משלנו" לא מפגינים. לו ישב בוש בבית הלבן, היו המפגינים מפנים את זעמם (המוצדק) נגד הנשיא בוש, כמו שמפגינינו הפגינו נגד ביבי, וההפגנה הייתה מתקיימת הוואשינגטון (ולא בניו יורק), מול הבית הלבן.

הפן גרוטסקי-הקומי של ההפגנות האנרכיסטיות הוא שהם דורשים מהממשלה, האחראית לכשלונות ההצלה, להתערב עוד יותר עמוק. על כך בהמשך.

יעקב

תנועת מחאה המונית נוסח המאהל ברוטשילד מתפשטת בארה"ב. דיווחנו על כך עוד בטרם זה התחיל, עכשיו זה צובר תאוצה. הנה כמה תמונות. המחאות והמאהלים הופיעו בכ 150 ערים שונות בארה"ב, מאז 17 בספטמבר, ונמשכות ואף צוברות תאוצה.

מחאה נגד הסגידה לעגל הזהב.

תמונות רבות נוספות בלינק למעלה.

המחאה הזו קצת שונה משלנו, ברוטשילד. היא מקיפה אנשים מכול הגילים והשכבות (אם כי הרוב, כמו אצלנו, צעירים), והסיסמה העיקרית שלה אינה "דירה בחינם בדיזנגוף-פינת ארלוזורוב" אלא "מלחמה נגד הבנקים והחברות הגדולות, נגד החמדנות".

גם הם אינן מסוגלים לנסח דרישות ספציפיות ומוגדרות, או להציע תכנית לתיקון. הם רק מביעים הרגשה כללית שהמצב לא תקין. בזה הם צודקים הרבה יותר מאשר המפגינים שלנו - המצב בארה"ב הרבה יותר "לא תקין" מאשר אצלנו.

על הצדק שבמחאה האמריקאית, לצד האבסורד שבה, אכתוב בפוסט נפרד.

יעקב

לאור הצלחת ההתנחלות בשדרות רוטשילד, ושאר המחאות העממיות באביב הערבי, מתארגן עכשיו מאהל מחאה בוול סטריט.

מה הם רוצים ?   תהרגו אותי אם אני מבין.

המנשר שלהם מלא בפטפוטי סרק בעגה פוסט מודרנית, בלתי ניתנת להבנה, וכנראה חסרת תוכן של ממש. דומה מאד למתנחלי רוטשילד. הנה למשל:

our lives are commodities to be bought and sold on the open market amid the culture of ruthlessness and desperation that has arisen to accommodate it.

"חיינו הם סחורה שניקנית ונמכרת בשוק הפתוח בתוך תרבות של אכזריות וייאוש שנוצרה כדי לאפשר זאת."

אם מישהו הבין את המשפט הזה, אולי בין מתנחלי רוטשילד, המומחים לנושא, הוא מוזמן להסביר לכולנו.

בינתיים, נוכח הסימנים שחגיגת הקיץ ברוטשילד הגיעה לסיומה, אולי יוכלו המתנחלים להמשיך בפיקניק בניו יורק. יש להם הזדמנות פז לעשות שימוש מועיל בנסיון שצברו ולעזור לאחיהם לנפש שמעבר לים. שנראה פעם את ישראל עוזרת לארה"ב ולא להיפך...

על מארגני הז'מבורי בניו יורק הייתי אומר: "א גויישר קופפ". מתנחלי רוטשילד השכילו להקים את המאהל בקיץ, שם בניו יורק עוד עלול לבוא איזה הוריקאן או סופת סתיו ולחסל את הכוונות האציליות של המפגינים.

יעקב

עדכון: גם דה מרקר (עוד שם מטומטם לעיתון כלכלי) מדווח על המחאה הזו, בעברית צחה. הוא כותב שזו "מחאה נגד הבנקים" ושהיא תתקיים בו זמנית בארצות רבות. שיהיה. מקריאה באתר המחאה אינך יכול להבין נגד מה המחאה ובעד מה, חוץ מזה שהם כללית אנשי שמאל שמחפשים עולם חדש.

יעקב

עדכון 2: אם המחאה היא נגד הזרמת כסף ממשלתי להצלת הבנקים - אז אני בעד. היה צריך לתת לבנקים לפשוט רגל. ככה עובדת כלכלה חופשית - מי שמפשל נופל. כמובן שהמחאה נטולת דרישה ספציפיות, המוחים בארה"ב כמו חבריהם ברוטשילד, לא יודעים מה הם רוצים, חוץ מזה שהם יודעים שהן רוצים למחות נגד העולם.

יעקב

מורין דאווד היא בעלת טור בניו יורק טיימס הכותבת על נושאים שטותיים כמו פמיניזם, מגמות חברתיות, רכילות וכאלה. בדרך כלל, לקרוא את הטור שלה זה ביזבוז זמן נטו, אבל דבר אחד מוכרחים להודות. יש לה הברקות, לפעמים.

היום דאווד כותבת על ספר הזכרונות והתקליט של ז'קלין קנדי-אונאסיס - שהתפרסם בניו יורק. הספר והתקליט מכילים ראיון ארוך, של שעות רבות, שז'קלין עשתה עם ארתור שלזינגר, 4 חודשים אחרי שבעלה, הנשיא קנדי, נרצח ב 1961.

בראיון ז'קי מביעה דעות לא מחמיאות על הרבה אישים ונושאים. בין השאר היא אומרת שהפמיניסטיות (התנועה הפמיניסית זה עתה החלה באותו זמן) סולדות מבעלה (הנשיא קנדי) כי הן מפחדות מסקס. (קנדי, כידוע, היה רודף שמלות מצליח). דאווד, הפמיניסטית, כנראה לא אהבה את זה, והיא החזירה לה קטנה. בכותרת.

כותרת גאונית.

יעקב

הסיסמה האופנתית היום היא מצוקת מעמד הביניים. קלטתם את הבדיחה? איך יכולה להיות מצוקה במעמד הביניים ? זו אוקסימורון - סתירה במונחים.

מצוקה יכולה להיות רק בשכבות העניות. מצוקה מתרחשת כאשר אין לך את הדברים הבסיסיים ביותר, אין כסף אלא למזון הפשוט ביותר, אין כסף לחשבונות חשמל או טלוויזיה, אין כסף לבגדים או לספרים עבור ילדים. כאשר הילדים גרים 4 בחדר ואין כסף לתרופות (לא עלינו). זו מצוקה.

קחו למשל משפחה לדוגמה: אבא, אמא בשנות ה 40 לחייהם, חמישה ילדים, האבא לא כול כך אוהב לעבוד, והוא גם חולה, ועובד אולי חצאי ימים בעבודות שכר מינימום. האמא מפרנסת את המשפחה בעבודות משק בית. (משפחה אמיתית). זה מקרה של מצוקה אמיתית, ואם אתה במצוקה, אז אתה רחוק ממעמד הביניים.

עכשיו תקחו דוגמה של משפחה שנייה (גם כן אמיתית) - שני בני הזוג, בשנות ה 30, משכילים, עובדים בעבודות טובות, מרוויחים יפה. יש 4 ילדים מתחת לגיל בית הספר. הם גרים בדירה גדולה במקום טוב, במרכז, ויש להם שתי מכוניות, וכנראה גם מערכת מיזוג מרכזית בבית, הפועלת 24 שעות, מחשבים, כבלים, הכול. המסכנים האלה לא מצליחים לגמור את החודש, כך הם סיפרו לי. 8000 ש"ח למטפלת, דלק יקר, ביטוחים לשתי מכוניות, חשבונות חשמל, מים ארנונה, משכנתא - המשכורות שלהם לא מספיקות. הם במינוס תמידי בבנק. מסכנים שכמותם. ממש מצוקה של מעמד בינוני. ממש בא לבכות.

שאלתי חבר אחר שלי: "תגיד, אתה במינוס?" (כי 80% מאזרחי המדינה הם במינוס כרוני בבנק) הוא ענה: "כן, אישתי מגהצת את הוויזה כול הזמן, בלי קשר לשום דבר, ואני תמיד במינוס."

זו המצוקה של מעמד הביניים. הם מגהצים את הוויזה כול הזמן, ובוכים שלא מצליחים לגמור את החודש.

חברה, תפסיקו לבכות.

אם אין לכם כסף, תבזבזו פחות. תוותרו על מכונית אחת. תכבו את המזגן מדי פעם. תעברו לדירה יותר זולה, במקום יותר מרוחק. אם אין כסף למטפלת אז שיקח אחד מבני הזוג חופש מהעבודה ויגדל את הילדים כמה שנים. זה מה שכולם עשו בעבר. תפסיקו להוציא כסף שאין לכם. תפסיקו לדרוש מהממשלה כסף שאין לה.

אבל המשבר אמיתי. המשבר נקרא משבר גיהוץ הוויזות. במקום להיגמל ממשבר נפשי וחינוכי זה, רצים ילדי השמנת ובוכים לממשלה "מגיע לי". מגיע לי וויזה ללא תקרות או מגבלות, על חשבון אחרים. וקוראים לזה - "מצוקת מעמד הביניים".

יעקב

מפגיני המאהלים, שלא היה ברור עד עתה מה הם בדיוק רוצים, שוקדים על הכנת מסמך דרישות. הנה הדרישות של ילדי השמנת "הצפונפונים" (ביטוי קולע של מרגול) - המסתכמות למיסמל אידיולוגי-קומוניסטי-פוליטי חסר משמעות מעשית.

1. דירה חינם בצפון ת"א לכול דורש... טוב הם לא ניסחו את זה ככה, הם הסתירו דרישתם מאחורי קישוט מילולי אחר, אבל זה מה שהם רוצים.

2. הגדלת היקף הדיור הציבורי. אנו ראינו שכאשר ממשלות כאן ובחו"ל בנו דיור ציבורי בשנות ה 50-60 הם בנו מפלצות נוראיות, שגם עניים סירבו לגור בהן, אפילו בחינם, והממשלות נאלצו לפוצץ את המבנים. כעת מבקשים הצפונבונים אותה זוועה מחדש. דעו לכם: אם יהיה דיור ציבורי חדש (חו"ח) הוא יהיה בשדרות ולא בת"א. זה לא רלוונטי לכם, ילדי השמנת.

3. פיקוח על שכ"ד. - כבר כתבנו על זה. זה יהרוס לחלוטין את שוק הדירות להשכרה. לא יהיו יותר דירות, גם לא במחיר גבוה.

4. ביטול הורדת המיסים המתוכננת. שיקחו יותר מהעשירים. דמוגוגיה הקומוניסטית בהתגלמותה - לקחת מהעשירים - הופכים את הקינאה לעקרון פוליטי.

5. דיור "בר השגה" - סיסמה יפה - איך?

6. חינוך חינם מגיל אפס - כלומר פעוטונים על חשבון המדינה. קריאת הקרב המודרנית: תנו לנו!  בזמני - אם לא היה כסף למטפלות ופעוטונים הייתה האמא נשארת בבית ומטפלת בילדיה. איזה מפגרים היינו אז. שהאימא תטפל בילדיה? איפה נשמע כדבר הזה ? עכשיו, בעולם המודרני, המדינה צריכה לטפל בילדים, והאמא תבלה באוניברסיטה, על חשבון המדינה.

7. הורדת מיסים עקיפים. אני בעד. אני באופן עקרוני בעד כול הורדה של מס. איך בדיוק הורדה של מע"מ מ 16% ל 15% ישפיע על משהו לא ברור לי. על זה מקימים מחאה המונית? הם הכניסו את זה סתם, כי זה פופולרי.

8. התנגדות לווד"לים (הוועדות החדשול לדיור לאומי - לזירוז תהליכי אישור בניה). הצפונבונים רוצים יותר בירוקרטיה, יותר מקלות בגלגלים, יותר האטה לתהליך הבנייה, העיקר - יותר כוח למתנגדים כרוניים לעצור תהליכי בנייה. כיצד זה מקדם "דיור בר השגה"? לא הדיור בראש דאגתם, אלא האידיולוגיה והכוח.

9. התנגדות להפרטות למיניהן, בייחוד להפרטת קרקעות. עוד סעיף אידיולוגי טהור, לא מקדם הוזלת הדיור אלא את ייקור הדיור. האידיולוגיה מעל לכול אצל הצפונבונים, אפילו במחיר התייקרות הדיור שנובע מספסרות מונופוליסטית של מנהל מקרקעי ישראל בקרקעות המדינה.

לסיכום: זהו מנשר אידיולוגי טהור, קיצוני וקומוניסטי. אין בו שום צעד להקלה של מצוקה מעשית - כי אין שום מצוקה מעשית - כול ההפגנה הזו הוא הפגנה אידיולוגית טהורה של ילדי השמנת, ילדי הפייסבוק, ילדי הסושי והנרגילה, ילדי ג'ינסים של מעצבים, ילדי הסוציאליסם עם המרצדסים.

(ומוטי, שיהיה בריא, רצה להפיץ ביניהם מנשר קפיטליסטי....  ).

יעקב

הנה גרף המתאר את שיעור האוכלוסייה המזדקנת בארצות שונות בעולם. הוא מתאר כמה זקנים בני 65+ יש לעומת צעירים (בגיל העבודה) בגילאי 15-64.

המצב גרוע מבחינה כלכלית. הזקנים צורכים הרבה משאבים - הם גם מקבלים קיצבאות, וגם צורכים כמעט את כול ההוצאה האדירה שעולה מערכת הבריאות.

לכאורה - הזקנים יצרו במשך חייהם מספיק עושר, ועכשיו יש להם חסכונות, והם חיים לא על חשבון הצעירים אלא על חשבון החסכונות שלהם והעושר שצברו. אלא שמרבית העושר שחסכו הוחרם ובוזבז על ידי הממשלות, ועכשיו הזקנים חיים למעשה מהמיסים שהממשלות מצליחות לגבות מהצעירים, ומ"הלואות" - דהיינו - גילגול החוב לדורות הבאים.

למה הצעירים נספרים החל מגיל 15 לא ברור לי. יש מעט צעירים שמתחילים לעבוד ולייצר בגיל 15. הרוב מתחילים רק בגיל 21-24 והרבה, עוד יותר מאוחר (אם בכלל).

המצב הזה הוא - איך נהוג להגיד? "לא בר קיימא". not sustainable

יעקב

יש סוג מסויים של אנשים, וסוג של אירגונים של אותם אנשים, שמנסים בכול כוחם להפחיד אותנו. זריעת פחד זו הפרנסה וההנאה שלהם. בייחוד פחד מכול דבר הקשור בטכנולוגיה, מכונות ומכשירים חדשים.

הנה דוגמה טובה: אירגון הבריאות העולמי פירסם נייר המזהיר ששימוש בטלפונים סלולריים "ייתכן" וגורם לסרטן. בכך מצטרפים הטלפונים הסלולריים למלפפנוים חמוצים וקפה שגם הם "ייתכן" וגורמים לסרטן, לפי הרשימה של ארגון הבריאות.

ה"מחקר" שעליו מסתמך ארגון הבריאות העולמי מבוסס על תשאול של אנשים שלקו בסוג מסוים של סרטן המוח (גליאומה). שאלו אותם כמה נהגו לשוחח בטלפון סלולרי, וגילו שאלה שהעידו ששוחחו הרבה - מחלתם הייתה חמורה יותר. הבעיה שהעדות של אנשים, על פי זכרונם, אינה מדוייקת, ומצאו, לאחר שבדקו פירוט שיחות, שהזכרון הטעה אותם, והמחקר מבוסס על נתונים לא אמינים.

בנוסף - אין עלייה בתחלואה בסרטן המוח הזה, בארה"ב. היינו מצפים ש 20 שנה של שימוש אינטנסיבי בטלפון סלולרי ייתן אותותיו, אבל כאמור, אין מבחינים בעלייה בתחלואה בסרטן. אדרבה, יש ירידה בתחלואה, כנראה מסיבות אחרות. ושלישית: בניגוד לקרינת רנטגן או קרינה גרעינית, הקרינה הסלולארית היא מאד חלשה (פי מיליון) ואינה מסוגלת לפגוע בתאים שלנו. לכן - המנגנון כיצד הקרינה הסלולארית יכולה לגרום לסרטן אינו יודע ומוכר.

מכון הסרטן הלאומי בארה"ב אינו מקבל את קביעת ארגון הבריאות העולמי ונמנע מלהגדיר את הקרינה הסלולארית כמסרטנת בפוטנציה. מחקרים אחרים לאמצאו קשר בין קרינה סלולארית לסרטן.

אבל אלה שעושים את ההפחדה למקצוע שלהם, ומתפרנסים היטב מזה, מנסים להפחיד אותנו בכול כוחם, עם או בלי סיבות טובות.

והעיתונות, המתפרנסת מסנסאציות, ממהרת להפיץ את ההפחדות בקול תרועה גדול. אל תשימו לב.

יעקב

הנה עוד כמה מאימרותיו של דון קולא'צו (ניקולס גומז דאבילה):

האתאיזם של מערכת פילוסופית מתבטא פחות בשלילת האל ויותר בכך שהיא אינה מוצאת לו מקום בתוכה.

לפעמים אנו מטילים ספק בכנות של האנשים שמשבחים אותנו, אבל לעיתים רחוקות מטילים ספק בנכונות התשבוחות.

הבעיות החברתיות הן המקלט הנאה של אלה שבורחים מבעיותיהם האישיות.

אם אנו לא מאמצים מסורת רוחנית שמפרשת את החיים, נסיון החיים לא מלמד דבר.

האיבר של העונג הוא האינטליגנציה.

כולנו מכירים, בכול התחומים, סמלים (רס"רים, בארץ) שמזלזלים  באלכסנדר (הגדול).

יעקב