קו ישר

שונאי השוק החופשי למדו היטב סיסמה אחת: "כשל שוק". כול פעם שחשקה נפשם בהתערבות ממשלתית, בזבוז כספי ציבור, והענקת הטבות לאנשי שלומנו הם שולפים את הסיסמה הנדושה "כשל שוק" כדי להצדיק מעשיהם. בסיסמאות הם חזקים.

מה זה "כשל שוק"? הציבור והפוליטיקאי רואים בעיני רוחם מצב אידאלי-דמיוני-אוטופי כולשהו – וכאשר מצב זה לא מתקיים במציאות הפוליטיקאי מכריז שהסיבה היא "כשל שוק". כאילו שהשוק החופשי מבטיח התגשמות כול המשאלות והאוטופיות – והנה הוא נכשל.  אבל, במציאות יש מגבלות, לא כול אוטופיה אפשרית, לא כול משאלה מתקיימת והשוק החופשי לא מבטיח כלום מלבד חופש. אם משאלה לא מתקיימת זה לא מצביע על "כשל שוק" – יותר סביר שזה מצביע על זה שלא כול משאלה אפשרית. כול הצועק "כשל שוק" מרמז שכאילו יש לו פתרון לבעיה (מבוסס על כפייה ממשלתית), כלומר שיש לו דרך יותר טובה להגיע לאוטופיה – אבל זו דמגוגיה. אין דרך כזו. גם התערבות ממשלתית אינה מביאה התגשמות כול המשאלות... רחוק מזה.

הנה דוגמה מתחום שהיה בחדשות לאחרונה: הוריקן הארווי וביטוח נגד שיטפונות בארה"ב.

השוק החופשי איננו עושה ביטוח נגד נזקי שיטפונות (לפחות לא במחיר סביר). מדוע? כי ביטוח נגד שיטפונות לא אפשרי – זה נוגד את מהות הביטוח. העיקרון של הביטוח הוא סיכון נפוץ החל על רבים, מול אסון נדיר הקורה למעטים. למשל – ביטוח נגד שריפה. שריפה היא סיכון הנופל על בסיס רחב מאד של אנשים – למעשה כול בית או עסק נתון לסכנה של שריפה – ולכן כולם מעוניינים לעשות ביטוח, ובסיס המבוטחים רחב מאד. לעומת זאת – אירוע השריפה הוא נדיר למדי, ונניח שאחד מ 10,000 בתים מבוטחים נשרף בשנה (סטטיסטית). אז הפרמיה הנמוכה למדי של 10,000 מבוטחים צוברת מספיק כסף כדי לשלם פיצוי לקורבן האחד של השריפה.

לא כך המצב בנושא השיטפונות. לא כולם נתונים בסכנת שיטפון – למעשה הסכנה חלה רק על בתים בשטח נמוך באזור מועד לשיטפון, הידוע מראש. כלומר – בסיס המבוטחים הפוטנציאליים הוא קטן. רוב גדול של בעלי הבתים לא יעשו ביטוח נגד שיטפונות כי בתיהם לא נתונים לסכנה זו. וכאשר מתרחש שיטפון הוא לא מכה בבית בודד אחד (כמו שריפה) אלא מכה בו זמנית בעשרות או מאות בתים באזור השיטפון – לכן הנזק גדול מאד. מסיבה זו – נזק גדול ובסיס מבוטחים קטן - נזקי שיטפונות הם סיכון שחברות הביטוח המסחריות לא יכולות לבטח (במחיר סביר).

למרות זאת השוק החופשי ממלא את תפקידו למופת. הוא מסמן בבירור לבעלי הבתים: אל תבנו שאזור מועד לשיטפון כי לא נוכל לבטח אתכם נגד הנזק. אם יהיה שיטפון ונזק – זה עליכם. בכך הוא עוזר להם, ולחברה בכלל, להימנע מנזקים גדולים, על ידי הקטנת הבנייה באזורים מועדים.

כאשר הוריקן בטסי היכה בחוף מפרץ מקסיקו ב 1968, הרג 76 בני אדם וגרם נזק גדול, ראו פתאום האנשים שאין מי שיפצה אותם על הנזק. כאן קפצו הפוליטיקאים האמריקאים (ליתר דיוק – הנשיא ג'ונסון והמפלגה הדמוקרטית) וצעקו "כשל שוק".  "למה חברות הביטוח לא מבטחות נגד שיטפונות? כשל שוק! הממשלה העשירה והכול-יכולה תקפוץ ותעמוד בפרץ, ותתקן את הכשל, ותציע ביטוח ממשלתי נגד שיטפונות". כך חוקק הקונגרס בשנת 1968 ה NFIP -   (National Flood Insurance Program). הממשלה תבטח נגד השיטפונות. בעל הבית ישלם פרמיה "ברת השגה" (נמוכה) והממשלה תכסה, מהמיסים, את הנזקים הגדולים שהפרמיות הנמוכות לא מכסות. התוצאה: האנשים בונים חופשי, חופשי, והרבה באזורים מועדים לשיטפונות, והנזקים עולים ועולים עם כול סערה חדשה.

יש פה עוד נקודה. אנו רחמנים בני רחמנים וכאשר אסון טבע (שיטפון) מכה לא יכולים לעמוד מנגד ולהגיד לנפגעים "אכלת אותה, למה בנית שם?". בעת אסון יש לחץ על הממשלה לסייע לנפגעי האסונות מכספי הציבור. אז חשבו החכמים בקונגרס: אם במילא עוזרים לנפגעים מכספי הציבור – בואו לפחות ניקח מהם פרמיה כולשהיא (אפילו נמוכה) במשך כול השנים, לפני האסון, כדי לכסות לפחות חלקית את הפיצו שבמילא נשלם בעת אסון. אולי היה זה ההיגיון  מאחורי ביטוח השיטפונות הממשלתי. אבל – האנשים חכמים יותר. אם במילא הממשלה עוזרת בעת חרום – מדוע לעשות ביטוח שיטפונות בכלל? כך יצא ש 80% מבעלי הבתים בהיוסטון (שהוצפה לאחרונה בעיקבות הוריקן, לא בפעם הראשונה בהיסטוריה), לא היה להם ביטוח נגד שיטפונות, למרות הפרמיות הממשלתיות הנמוכות והמסובסדות. בכול ארה"ב, רק כ 50% מבעלי הבתים באזורים מועדים לשיטפון טורחים לעשות ביטוח ממשלתי נגד שיטפונות (כלומר לשלם פרמיות שנתיות נמוכות).

צריך לציין שחלק גדול של בעלי הבתים שנפגעים בשיטפונות, בעיקר לאורך חופי הים, הם אנשים עשירים, והבית על החוף הוא הרבה פעמים הבית השני או השלישי שלהם (בית קייט שאינו מאוכלס ברציפות). בתים על החוף עולים ביוקר, והם לא בהישג ידם של עניים. אנשים עשירים יכולים בהחלט להרשות לעצמם לבנות את בית הקיט מחדש פעם ב 30 או 40 שנה, כאשר הוריקן פוגע באזור שלהם. הם לא מסכנים, וההנאה של מגורים על החוף אולי מצדיקה את ההשקעה. אין שום סיבה שהבנייה מחדש תיעשה על חשבון הציבור, כפי שנעשית היום.

כאן רואים את ה"באג הדמוקרטי". אנשים אוהבים לקבל "מתנות" מהממשלה, כלומר כסף של אחרים. הפוליטיקאים אוהבים גם הם לקחת כסף מאנשים (מיסים) ולחלק לאחרים (תומכיהם) וגם, בדרך, קצת לעצמם.  לאנשים "חברתיים" (סוציאליסטים) נוח להגיד "כשל שוק", ופחות נוח להגיד "הבאג הדמוקרטי". נוח להסתיר את הגניבה (גניבת כספי ציבור כדי לסייע לעשירים נפגעי שיטפונות) תחת סיסמה שקרית "כשל שוק".

יעקב

בניו יורק יש 328 פרויקטים (קבוצות בניינים או שכונות) של דיור ציבורי. יש 178 אלף דירות, בהן מתגוררים כ 400 אלף נפשות. הבניינים נבנו מאז 1934, והדיירים הם אנשים עניים (לפי מבחן הכנסה), המשלמים שכ"ד מסובסד, נמוך (לא יותר מ 30% מההכנסה).

ברשות הדיור הציבורי, בעיריה, המנהלת את הפרויקטים, עובדים מעל 11 אלף פקידים, במשכורות ציבוריות שמנות. לרשות יש גרעון שוטף של כ 100 מיליון דולר בשנה - כלומר ההוצאה על שכר הפקידים גבוהה מההכנסות משכ"ד. בנוסף יש צורך בכ 16 מיליארד דולר לצורך תחזוקת המבנים, מיותר לציין שאין כסף והמבנים במצב התפוררות מתקדם, מחוסר תחזוקה.

רק כ 74% מהדיירים משלמים שכ"ד (נמוך, מסובסד), השאר נמצאים בפיגור ולא משלמים, הם טוענים שאין להם כסף, או שהדירה שלהם לא מתוחזקת תקין. העירייה על 11 אלף פקידי רשות הדיור לא מסוגלת לגבות את החובות.

סלאמס נוראי - זה המאפיין את הדיור הציבורי, בהכרח. בניינים מכוערים, סביבה מלוכלכת ומוכת פשע, בניינים ודירות מתפוררות ובלתי מתוחזקות, לא ראויות לדיור. 11 אלף פקידים בעיריה, מושכים משכורות שמנות ופנסיות נדיבות, מוגנים על ידי וועדים. ואין מוצא מהסבך. הפרטה? הס מלהזכיר. זה פויה, זה בלתי חברתי, זה חזירי. מה, שיזם ייקח לידיו את הבניינים, יתחזק אותם, יגבה שכר דירה, וידאג לנקיון? שקבלן ירוויח מניהול הדיור הציבורי? לא בא בחשבון. מה יהיה על 11 אלף הפקידים שאי אפשר לפטר?

הדיור הציבורי הוא צרה, ה"ציבור" (העיריה) אינה מסוגלת לנהל בניינים. כמה שפחות "דיור ציבורי" בבעלות ה"ציבור" יותר טוב. אם רוצים לעזור לאנשים עניים בדיור, ניתן לעזור להם בתשלום שכ"ד בדירות רגילות. לא צריך שהעיריות יקימו פרויקטים של דיור ציבורי - כי הם ייראו כמו אלה של ניו יורק.

יעקב

דטרויט הייתה המרכז של תעשיית הרכב האמריקאית, בימי הזוהר של תעשייה מפוארת (לשעבר) זו. דטרויט הייתה עיר גדולה ומפוארת בעבר, הרביעית בגודלה בארה"ב עם כמעט שני מיליון תושבים, בשנת 1950.

אולם, מאז, החלה התדרדרות איטית אך מתמשכת ובטוחה של תעשיית הרכב, ובייחוד של העיר דטרויט עצמה. הסיבה העיקרית לכך הם האיגודים המקצועיים שהשתלטו על התעשייה, בחסות חוקי עבודה מתקדמים שנתנו להם כוח בלתי מוגבל, שחוקק הנשיא רוזבלט, המתקדם, בשנות ה 1930.

האיגודים השתמשו בכוח שניתן להם, כמו שהם תמיד עושים. הם ערכו שביתות חוזרות ונישנות, באופן קבע, מדי שנה או שנתיים, כול פעם במפעל אחר. הם קיבלו כול הזמן העלאות שכר, עד שהשכר של פועלי הרכב הגיע לרמות אסטרונומיות של כ 75 דולר לשעה, שזה הרבה מעבר למה שמפעלי הרכב יכלו להרשות לעצמם. כאשר לא יכלו יותר לתת העלאות שכר - נתנו חברות הרכב העלאות בהטבות סוציאליות, בייחוד פנסיות וביטוחים רפואיים, כי אלה הוצאות שלא צריך לשלם מייד, אלא בעוד עשר, עשרים שנה, ונוח למנהלי המפעלים להבטיח הטבות שלא ישלומו בקדנציה שלהם, אלא בעתיד. אבל העתיד הגיע, בהכרח, והנטל הכספי על חברות הרכב היה גדול, והן לא יכלו לעמוד בתחרות מול היפאנים.

בשנות ה 1970 הציל הנשיא קארטר את חברת קרייזלר מפשיטת רגל, על ידי הלוואה ממשלתית (שהוחזרה בהמשך). בשנות ה 1980 הציל הנשיא רייגן את תעשיית הרכב כאשר הטיל מגבלות ייבוא על היפאנים והכריח אותם (ב"הסכמתם"), לבנות מכוניות בארה"ב כתנאי למכירת מכוניות בארה"ב.

היכן, בארה"ב, הקימו היפאנים את מפעליהם? היכן ששכנו מרבית מפעלי הרכב האמריקאיים, והיכן שהייתה תשתית של שירותים וקבלני משנה לתעשיים הרכב, כלומר בדטרויט? לא, ולא. היפאנים לא פראיירים. הם הקימו מפעליהם במדינות אחרות בארה"ב, בעיקר מדינות הדרום הנחשלות, שהבטיחו גם הטבות רבות, וגם חופש מאימתם של האיגודים המקצועיים.

היצרנים האמריקאיים למדו במהרה את הפטנט, והחלו להקים מפעלים חדשים במדינות "נוחות" יותר, ולא בדטרויט, או במישיגן, מרכז תעשיית הרכב. כך התיישנו ונסגרו, לאט, לאט, המפעלים בדטרויט. עם פשיטת הרגל של המפעלים הגדולים (ג'נרל מוטורס וקרייזלר) במשבר של 2008, נחלץ מחדש הממשל הפדראלי להצילם. כול חובות הפנסיה והביטוח הרפואי המופליגים הועברו לחשבון הממשלה הפדראלית. מפעלים רבים נוספים נסגרו. החברות החדשות (לאחר ההצלה) נשארו עם מספר קטן של מפעלים, רובם מחוץ לדטרויט.

בינתיים, העיר דטרויט ממשיכה ומתדרדרת. אוכלוסייתה ירדה לפחות ממיליון בשנת 2000, ומאז ממשיכה להתדרדר, לכ 680 אלף, היום. עיריית דטרויט, שגם היא הייתה נתונה לחסדי האיגודים הימקצועיים, פשטה את הרגל, ואין לה מאיפה לשלם, לא את הפנסיות, ולא את הביטוח הרפואי של הפנסיונרים, לא את המשכורות של העובדים הנוכחיים, שמספרם הצטמצם מאד, ולא את האג"חים שהם הנפיקו ביד רחבה.

לעיר מונה מנהל חיצוני, משהו כמו "וועדה קרואה" או כונס נכסים. הנה כאן הדו"ח של הכונס על מצבה של דטרויט. המצב גרוע. יש לה 20 מיליארד דולר חובות שאין סיכוי להחזיר, וגרעון שוטף של 380 מיליון דולר בתקציב, שאין לה איך לממן. אין ספק שכולם יסבלו - הפנסיונרים יצטרכו לוותר על חלק מהפנסיות - וזה כולל פנסיונרים של המשטרה טמכבי האש, שהם עובדי עיריה בארה"ב. הם יצטרכו לוותר על חלק מהביטוח הרפואי. הנושים (מחזיקי האג"חים) יסבלו תספורת. העיריה תתקשה למכור אג"חים חדשים כדי לגלגל את החוב הישן.

חוסר הפרעון של דטריוט מטיל צל גדול על כול שוק האג"חים העירוניים בארה"ב שמגלגל כמעט 4 טריליארד דולר... זה כבר כסף גדול, גדול גם במונחים של הכלכלה האמריקאית... ודטרויט איננה, כמובן, העיריה היחידה שנמצאת בגרעונות ענקיים, ומתקשה לעמוד בהתחייבויותיה. הכול מאותה סיבה: המשכורות הענקיות, הפנסיות וההטבות שסוחטים האיגודים המקצועיים, בייחוד ממוסדות ציבור כמו העיריות. וגם, יש להודות, נטייתם הטבעית של פוליטיקאים עירוניים, כמו של כול הפוליטיקאים, לבזבז כסף גדול בלי חשבון. 

בינתיים, איכות החיים בדטרויט מתדרדרת, והאוכלוסייה ממשיכה לברוח. יש בדטרויט 78 אלף מבנים נטושים, כמחציתם מבנים מסוכנים, שאין לאיש כסף להרסם. יש 60 מגרשים נטושים שהפכו למזבלות. שכונות שלמות שוממות ונטושות. הפשיעה גואה, בגלל שאין כסף להעסיק מספיק שוטרים. האבטלה בשמיים. החינוך - על הפנים. בקיצור - עיר נחרבת. ראו כאן סדרת צילומים על הבניינים החרבים, כולל מלונות פאר, תיאטראות ומפעלים.

מי שחושב שהרעיון הקומוניסטי-סוציאליסטי החריב רק את רוסיה ומזרח אירופה - יעיין נא בערך "דטרויט".

זו תחנת רכבת שהייתה פעם מפוארת ועכשיו היא חרבה, בדטרויט.

יעקב

בעיקבות סופת סנדי בארה"ב מופיע בניו יורק טיימס מאמר ארוך על תכנית הממשלתית לביטוח נגד שיטפונות, שנמצאת בגרעון גדול. בתמונה רואים את העיירה טוקרטון, על חוף האוקיינוס בניו ג'רזי, מוצפת בעקבות ההוריקן סנדי.

הוריקן סנדי הביא להצפה ונזקים של לפחות 115 אלף בתים והרס מוחלט של אולי 20-30 אלף. כשמתרחש אסון טבע, האינסטינקט הראשון הוא שצריך לעזור לאנשים המסכנים שאיבדו את בתיהם. מצד שני - מאחר וסופות ושיטפונות אינם תופעה נדירה - נשאלת השאלה מדוע בעלי הבתים לא ביטחו את בתיהם. על זה הטענה היא "כשל שוק": כי חברות הביטוח העיסקיות (הפרטיות) מסרבות להציע ביטוח נגד שיטפון.

הטענה הזו אינה נכונה. כול חברת ביטוח תבטח כול סיכון, השאלה היא רק מה גובה הפרמיה שהיא דורשת. כנראה שהפרמיות הנדרשות - כתוצאה מחישוב הסתברות הנזק, כה גבוהות שבעלי בתים לא יכלו לעמוד בהן והעדיפו לא לבטח. הם סמכו על טוב ליבם של האזרחים שיצילו אותם, אחרי שיטפון, באמצעות כסף ממשלתי.

בגלל "כשל השוק" (כביכול), ובגלל שבמקרה אסון טבע הממשלה במילא נדרשת לעזור, החליטה הממשלה הפדראלית להקים קרן ממשלתית לביטוח מפני שטפונות. סיבה נוספת - בגלל שהממשלה מבטחת משכנתאות - היא נאלצה להציע ביטוח לבתים שעליהם ניתנה המשכנתא. כך הוקמה התכנית הפדראלית לביטוח שיטפונות בשנת 1968, והיא מחייבת את כול הבתים שעליהם רובצת משכנתא - לרכוש ביטוח פדראלי נגד שיטפונות, אם הם נמצאים על שטח שבו התרחש שיטפון כולשהו ב 100 השנים האחרונות. בתים שמחוץ לאזורים אלה רשאים גם הם לרכוש ביטוח פדראלי, אך לא חייבים.

היום יש בארה"ב 5.7 מיליון בתים שמבוטחים בביטוח שטפונות פדראלי (ביטוח חובה). הבית הממוצע משלם פרמיה של 615 דולר לשנה, אך באיזורי סיכון גבוה יותר הפרמיה מגיעה עד 1200 דולר לשנה או אפילו 3000 דולר לשנה. סכונות הביטוח הפדראלית גובה כ 3.5 מיליארד דולר בשנה כפרמיות.

אבל, הפרמיות כמובן נמוכות מדי. הוריקן קטרינה, למשל, בשנת 2005, גרם לנזקים (ותשלומי ביטוח) בסך 18 מיליארד דולר. הוא לא היה היחידי. בקיצור: תכנית הביטוח הפדראלי נמצאת בגרעון עמוק, שמכוסה על ידי "הלוואות" מהאוצר (הדפסת כסף) - כלומר - משלם המיסים. עכשיו נפל עליהם הוריקן סנדי, ובקופה אין כסף, רק גרעונות. האמונה שהממשלה יכולה לעשות טוב יותר מה שהשוק החופשי אינו יכול לעשות (כשל שוק) היא אמונה טפלה. לסיכון יש מחיר, הממשלה הפדראלית אינה יכולה לשנות את המחיר הזה, היא יכולה רק להתעלם ממנו, לגבות פרמיות נמוכות מדי, ואז לספוג הפסדים שיוטלו על כול התושבים משלמי המיסים.

הביטוח הפדראלי ה"זול" גורם ל"תוצאות בלתי מכוונות" unintended consequences, אבל בהחלט לא בלתי צפויות. העיקרית שבהם היא - עידוד בניה באזורים מועדי שיטפון, ובכך הוא גורם לגידול בנזקים. ככה מביאים בכתבה דוגמא של בית ששוויו כ 180 אלף דולר, אבל הוצף, במרוצת העשור האחרון, 15 פעמים, ועלה לחברת הביטח 1.5 מיליון דולר. בית אחר, ששוויו 116 אלף דולר, הוציא מחברת הביטוח הפדראלית כ 2 מיליון דולר בגין תביעות חוזרות על הצפות רבות.

בעיה אחרת היא תקנות הבניה. באזורי שטפון מתבקשת בנייה עמידה לשטפון - שפירושו יסודות עמוקים, ובתים מוגבהים על עמודים. אבל, תקנות הבניה הן באחריות הרשות המקומית, וזו לא ממהרת להטיל חובה של בניה יקרה על התושבים. לסוכנות הביטוח הפדראלית אין סמכות תקינה בנושא איכות הבניה. בעיה נוספת היא - שמפות האזורים המועדים להצפה (בהם חל ביטוח חובה) אינה מעודכנת, והתרחשו הצפות גם באזורים אחרים, לא מבוטחים.

אנו רואים שהטענה של "כשל שוק" בביטוח שיטפונות היא טענת סרק. הממשל הפדראלי חשב שהוא מסוגל לנהל יותר טוב את התכנית לביטח שטפונות, אבל הוא לא מסוגל. הוא מסוגל רק לנהל יותר גרוע, לגבות פרמיות נמוכות מדי, לעודד בנייה באזורים מסוכנים ומועדי שטפון, וליצור גרעונות גדולים שיוטלו על משלמי המיסים. יש לציין שחלק ניכר מהבתים בחוף הים הם בתי נופש של אנשים אמידים, אין שום סיבה שהממשלה תסבסד את הביטוח שלהם.

יעקב

תוספת:

הממשלה לא צריכה לעסוק בעיסקי ביטוח. אין זה תפקידה. השוק החופשי (באמצעות חברות הביטוח) שלח איתות ברור ונכון: אל תבנו באיזורים מועדים לשיטפון. אסור היה לממשלה לשבש את המסר הזה, ולעודד בניה באזורים מסוכנים. מי שרוצה בכול זאת לגור ליד הים, זכותו, אבל על אחריותו.

הממשלה לא צריכה לממן את שיקום כול הבתים ההרוסים באותו מקום מסוכן ליד הים. היא לא צריכה לכסות לכול האנשים את כול ההפסדים. הממשלה יכולה, לכול היותר, לעזור לאנשים עניים להשתקם, אבל במקום אחר. היא לא צריכה לעזור לאנשים עשירים לבנות מחדש את בתי הנופש שלהם ליד הים.

יעקב

הורסים ממש, עם בולדוזרים.

כ 1850 פרוייקטים של מגורים עומדים ריקים אחרי שבועת הנדל"ן (והכלכלה כולה) התפוצצה באירלנד בשנת 2008. מרבית הפרויקטים על דירותיהם הבלתי גמורות שייכים לממשלה, אחרי שהממשלה "הצילה" את הבנקים ולקחה על עצמה לטפל בבתים שהתגלגלו לידי הבנקים אחרי שהקבלנים פשטו את הרגל.

כ 550 אלף יחידות דיור נבנו בעשר השנים 1995-2005, הקצב הכי מהיר באירופה. כעת עומדות כ 294 אלף יחידות דיור ריקות - שהן כ 15% מיחידות הדיור באירלנד. (אוכלוסיית אירלנד: כ 4.5 מיליון). בדאבלין הבירה, מחירי הבתים ירדו ב 64% לעומת מחירי השיא ב 2007.

הבתים הבלתי גמורים הפכו למטרד בטיחותי, ילד נהרג לאחרונה באחד הבתים האלה. 

הממשלה החליטה להשלים מה שניתן להשלים, ולהפוך את היחידות הגמורות לדיור ציבורי. החלטה רעה לדעתי. הבתים לא נמכרו בגלל המחיר. כול דבר אפשר למכור, תלוי במחיר. ניתן למכור אפילו שלדים של בתים לא גמורים, במחיר אפסי, מתוך כוונה שהקונה ישלים את הבניין. 

בכול אופן כ 10% מיחידות הדיור מנוהלות כעת על ידי הגוף הממשלתי ש"קנה" אותן מבנקים כדי למנוע פשיטת רגל של הבנקים.

הגוף הממשלתי החליט להשלים חלק מהבתים, אבל להרוס את אלה שהשלמתם לא משתלמת. ההריסה נעשית כדי לשחרר את הקרקע ולמנוע מפגעי בטיחות.

אז הורסים את בועת הנדל"ן, עם בולדוזרים...

יעקב

לא אצלנו חו"ח, בסין.

כולנו ראינו את התמונות המרשימות של שכונות חדשות, ואפילו ערים חדשות שלמות שצצות בסין כמו פטריות אחרי הגשם, במהירות מסחררת. גם ראינו תמונות של שכונות ריקות מתושבים - בתים ריקים, קניונים ריקים.

הייתה בועת נדל"ן ענקית בסין. קבלנים בנו מעל ומעבר למה שהשוק יכול לקלוט, או למה שהסיני מסוגל לקנות. כעת נמצאים הקבלנים בצרות, ומנסים למכור את הדירות בכול מחיר כדי להשיג כסף להחזיר הלוואות. בחודש האחרון (אוקטובר) ירדו המחירים במקומות רבים בשיעוד 25-35%.

עצירת שוק הבנייה לזמן מה, עד שייפטרו מעודף הדירות, עלולה להכניס את כלכלת סין כולה להאטה רצינית, מאחר וסקטור הבנייה הוא סקטור מאד חשוב בתעסוקה, בצריכת חומרי גלם ובצמיחה שהייתה בסין.

הדבר מדאיג, בהקשר לבעיות הכלליות בכלכלה העולמית.

יעקב

בתכנית 10 הדיברות של מוטי להוזלת מחירי הדירות יש הרבה סעיפים שקשה להעביר בגלל התנגדות אידיולוגית. הסעיף העיקרי, והחשוב ביותר בתכנית הוא מכירת קרקעות המדינה לכול דיכפין. זה חשוב, אבל אין לזה סיכוי באווירה האידיולוגית הקיימת. וגם אם יחל תהליך של מכירת קרקעות, זה תהליך ארוך, שיתן אותותיו אולי החל בעוד חמש שנים והלאה - לא מייד. (עד שיעבירו חוקים, עד שימכרו, עד שיוציאו היתרי בניה, עד שיבנו...)

סעיף אחר - בניית בתים נוספים במושבים וקיבוצים - מבחינה טכנית אפשרי, אבל יש לעבור שדה מוקשים אידיולוגי ומשפטי של הסדרת הבעלות על הקרקעות - ואין לזה סיכוי מעשי גדול, לא בקרוב.

דבר אחד כן ניתן לעשות, וללא מוקשים אידיולוגיים ומשפטיים: להתיר מגורים בבניני משרדים ואזורי תעשיה (סעיף 4 של מוטי). הצעה זו מציע גם העיתון כלכליסט, היום. מסתבר שיש הרבה שיטחי משרדים ריקים. רק השבוע עברתי במקרה באיזור התעשיה פולג, בנתניה, וראיתי המון שלטים "להשכרה" על בנייני משרדים חדשים ונאים. באיזור זה אין תעשיה כבדה ומזהמת. אין שום סיבה שהמשרדים הריקים לא יוכשרו למגורים ויושכרו לדיור. הסיבה היחדיה היא "ייעוד הקרקע", או התב"ע (תכנית בנין ערים) כלומר אסור. למה - תבע, כי אסור. ניתן להעביר תוך שבועיים חוק שמבטל איסור זה ומתיר מגורים בכול מקום. איני רואה מי עלול להתנגד לחוק כזה, ואיני מעלה בדעתי סיבה להתנגדות. כהרף עיין ניתן להוסיף אלפים רבים של יחידות דיור.

ביבי, תתעורר! למה לא כללת את זה בתכניתך ? זה להיום, לא לעוד חמש שנים.

יעקב

בעיית הדיור, בייחוד לשכבות החלשות, הייתה תמיד בעיה קשה, ותמיד ממשלות וגופים אחרים כמו עיריות ניסו ל"פתור" את הבעיה. תכנית ה"סופרטאנקר נגד הבירוקרטיה" של נתניהו היא רק הדוגמה האחרונה (בינתיים). הנה דוגמה לתכנית אחרת, משנות ה 1950, בארה"ב. ידוע הוא שברוסיה הקומוניסטית ניהלה הממשלה הכול (עבודה, שיכון, בריאות, הכול). האידיאולוגיה הפרוגרסיבית (כפי שנקרא הקומוניזם בארה"ב) הייתה מאד חזקה, ואנשי הממשל האמריקאי קינאו ב"יעילות" ו"הצלחה" של הפעילות הממשלתית הישירה בברה"מ, כפי שדיווחו עליה מרבית כלי התקשורת (דיווח שקרי ומונע אידיאולוגיה). הם החליטו לקחת את העניינים בידיים ולגשת במרץ לפתרון בעיית הדיור לעניים, בשיטות סובייטיות.

ככה קמו פרוייקטים ציבוריים גדולים, ברבות מערי ארה"ב, לפינוי (בכוח) של שכונות עוני מכוערות במרכזי הערים, סלאמס, ולבניה של שיכונים "מתקדמים" ומודרניים" ישירות על ידי העיריות. לכול שטות מוצאים שם יפה שמעיד על הכוונות והיעדים הטובים של התכנית, אם כי לא על התוצאות. בארה"ב קראו לתכניות אלה "חידוש עירוני" urban renewal. בדיעבד אנו יודעים שהשם הנכון היה צריך להיות חורבן עירוני.

הנה סיפור של פרוייקט אחד, פרויט-אינואה, בעיר סט. לואיס בארה"ב. ראש העיר, דארסט, רצה להציל את מרכז העיר מהדרדרות לשכונות עוני, ולהקים פרויק נוצץ ויוקרתי שכונה "מנהטן על המיסיסיפי". הוא שכר את מיטב האדריכלים (יאמאסקי, שעתיד היה לתכנן גם את מגדלי התאומים בניו יורק). אלה הפיקו תכנית מפוארת לפי האופנה האדריכלית של אותם הימים, שהייתה מושפעת מאד מרעיונותיו של האדריכל השוויצי-צרפתי-קומוניסטי לה קורבוזיה, שנחשב אז (וכנראה עדיין היום) לאלוהים, בחוגי הארכיטקטורה. התכנון (משנת 1951) זכה לשבחים גדולים ביותר בכול הז'ורנלי הארכיטקטוניים. התוצאה לאחר שנבנתה, הייתה אופיינית לאדריכלות של אותן השנים: שורה של בלוקים "רכבת" רבי קומות, מכוערים ובלתי אנושיים. הפרוייקט הושלם ב 1956. למרות שהדיור נבנה למען מיעוטי יכולת, ונמסר להם במחיר מסובסד, כמעט בחינם, סירבו העניים לעבור לשיכונים אלו, בגלל הכיעור. הוא מעולם לא אוכלס ביותר מ 60%. תוך שנים מעטות הוא הפך לפורונקל, מלוכלך, עזוב, מלא פשיעה, מסוכן. בסוף שנות ה 60 עזבו אותו כול הדיירים, ובלית ברירה הוא נהרס כליל בשנת 1972.

זה מה שקורא כאשר פקיד ציבורי, מחליט לפתור בעיות בכוחות עצמו, ולבנות שיכונים מכסף ציבורי, עבור "העניים" שאת פיהם כמובן אין צורך לשאול בדבר העדפותיהם בנושא הדיור, כי הם עניים, כי הפקיד יודע יותר טוב, וכי "לסוס שמקבלים במתנה לא בודקים את השיניים". זה לא היה הפרוייקט היחידי מסוג זה, פרוייקטים רבים קמו, בערים רבות בארה"ב, והתוצאה הייתה תמיד אותו דבר: סלאם איום פי כמה מזה שהוא החליף. יש פה חיבור בלתי קדוש בין אידיאולוגיה טוטאליטרית, לאדריכלות איומה. בסיפור שבקישור יש קישורים לפרוייקטים אחדים נוספים מסוג זה.

הנה קישור לסירטון על הפרויקט הזה.

הבאתי את הסיפור כי הנושא מוכר לנו היטב בארץ, ארצנו מלאה בשיכוני רכבת איומים.

סיפור ארוך על עוכר האדריכלות ומהרסה, לה קורבוזיה, האדריכל הטוטאליטרי, מביא אד דריסקול. קורבוסייה ניסה, בהצלחה, לנתק בין המושג "אדריכלות" למושג "יופי" ולימד דור שלם של אדריכלים שיופי וקישוט הם חטא. (היו לו שותפים רבים, כמובן). התוצאה הייתה כ 40-50 שנה שבהן הכיעור שלט באדריכלות, ופורונקלים נוראיים של בטון גלוי ושיכונים גועליים מילאו את כול ערי תבל. אולי רק בעשור האחרון השתחררה האדריכלות מעט מהסגידה לכיעור וממורשת לה קורבוזיה.

יעקב

יש שטוענים שיש בסין בועת נדלן נוראית, נבנו הרבה יותר דירות מאשר צריכים, 65 מיליון דירות עומדות ריקות, לסינים אין כסף לקנות דירות, והכול עומד להתפוצץ בקרוב.

נתקלתי באתר זה בדיון מעניין על הבעיה. קיראו את הדיון ואת הקומנטס בהמשך שנכתבו בחלקם על ידי אנשים שחיים בסין.

שורה תחתונה: לא יודעים. קשה לקבוע אם יש בועה או לא, החיים בסין שונים מאשר במערב, והסטטיסטיקות מפוקפקות.

נקודה קטנה אחת משכה את תשומת ליבי:

הטענה שיש 65 מיליון דירות ריקות היא מצוצה מהאצבע, היא שקר מוחלט. מישהו כתב זאת בבלוג אחד, ומיליון אנשים מצטטים אותו בלי לבדוק. מי שניסה לבדוק את הנתונים לא הצליח להגיע למשהו שמתקרב למספר הזה. בס"ה נבנו בסין, ב 10 השנים האחרונות, 33 מיליון דירות. קשה להניח שמתוכן 65 מיליון ריקות... הטוענים הסתמכו על קיראה של מוני חשמל "חכמים" שהראו שאין צריכת חשמל בדירות אלה. אבל מספר המונים החכמים המותקנים בסין לא עולה על מספר מיליונים בודדים.... בקיצור: להד"מ.

יש להזהר עם סטטיסטיקות מסין....

יעקב

רועי פלד מתלונן בואינט שחוק הרפורמה של חוקי התכנון והבניה ארוך מדי. הוא מחזיק 585 סעיפים על פני 240 עמודים. מי מסוגל לקרוא כול כך הרבה? הממשלה נתנה לציבור 21 יום להגיב ולהתייחס להצעת חוק זו. זה פחות מדי, אומר הבג"ץ וממליץ לממשלה להאריך את התקופה. צודקים. חוק מסובך וארוך.

אבל הצעת החוק הזאת היא כלום לעומת חוק התקציב או חוק ההסדרים שמחזיקים אלפי עמודים וסעיפים, ועוברים בסוף, בלחץ זמן, תוך 24 שעות. לא רק לציבור אין זמן לעיין החוקים אלה, גם לח"כים שמצביעים עליהם אין זמן, והם מצביעים על בליינד, בלי שיהיה להם מושג ירוק על מה הם מצביעים. אבל לח"כים אין בעיה להחליט איך להצביע - יש להם קריטריונים ברורים וחדים - משמעת סיעתית.

אנו חוזרים על הצעה שלנו: יחוקק חוק יסוד "החוק הקצר". תוכנו יהיה קצר גם כן: "לא יחקק שום חוק שאורכו יותר מ 10 עמודים (עמודים A4 בפונט גודל 10 )".

יעקב

הנה סטטיסטיקה על מכירת דירות ובתים בארה"ב:

קצב מכירת הדירות והבתים מיד שניה ירד בחודש אוקטובר לקצב שנתי של 4.98 מיליון בתים, לעומת קצב של 5.14 מיליון בספטמבר.

מחיר הדירות הממוצע ירד ב 11.3% לעומת הרמה שלפני שנה. הרמה הנוכחית היא הנמוכה ביותר מאז מארס 2004

(כלומר מחירי הדירות חזרו לרמה של מארס 2004).

אם תשאלו אותי - זה לא ניראה לי נורא כל כך. ברור שיש מיתון, יש האטה במכירות וירידה במחירים. אבל - לא האטה נוראית, השוק לא נעצר, וגם הירידה במחיר לא נוראית. עוד יש תקווה... אולי...

יעקב

הצעת חוק חדשה הועלתה על ידי ''ישראל ביתנו'' באמצעות חברי הכנסת טרטמן ורותם [YNET]: לאסור על זרים לקנות דירות בישראל. החוק יתיר לתושבי חוץ לקנות דירות בישראל רק אם הם יהודים. זה הפיתרון לדעת ''ישראל ביתנו למחירי הנדל''ן מרקיעי השחקים, כך ימנע המחסור בדירות ויוקל על זוגות צעירים. מדברי ההסבר לחוק עולה כי גויים רשעים עומדים לקנות דירות פאר בישראל, לא מתכוונים להתגורר בארץ ואף לא להשכירן לישראלים, אלא לחכות שמחירי הדירות יזנקו ולמכרן לכל המרבה במחיר. ניצול איום ונורא של מגבלותיה הטריטוריאליים של המדינה.

לדעתנו, יש צורך בחקיקה נוספת: נודע לאחרונה כי רבים מאותם גויים, הצרים על נכסי הנדל''ן, גם מעיזים ברוב חוצפתם להחזיק במניות ישראליות ואף לסחור בבורסה שלנו[!] ממש יום-יום. כך הם הופכים לבעלים של חברות ישראליות. הם אחראים להזנקת מחירי המניות לרמות שאילולא התערבותם היו בהישג ידם של השכבות החלשות. ועל כן, אנו מציעים למנוע מהזרים הרשעים להתערב בעניינו הפנימיים ולאפשר לנו לרכוש ני''ע במחיר שווה לכל נפש.

חוק מיותר יוצר עבריינים

אם החוק יתקבל, שר המשפטים ימנה ועדה שתוכל ''לאשר חריגים''. בוועדה יכהנו גם נציגי ''ישראל ביתנו''. המעכארים יתפרנסו, אסתרינה טרטמן ושות' יחלקו אישורים... אזרח חוץ ללא הקשרים ''הנכונים'' יוכל תמיד לקנות דירה באמצעות ''שותף מקומי''... מחירי הדירות יתייקרו שוב בגלל הגדלת הביורוקרטיה והגורמים המתווכים. עוד ישראלים שומרי חוק יתווספו לרשימת ה''עבריינים''.

למה מחירי הדירות מזנקים?

מחירי הדירות בישראל עולים כי הביקוש אינו פוגש בהיצע מתאים. רוב הקרקעות בישראל [93%] מוחזקות על ידי המדינה [הממסד הפוליטי] ואינן נסחרות בשוק, מעת לעת מוקצה חלקן לפי החלטות פוליטיות. חוקי הבניה המסורבלים מקשים ומאריכים את משך הבניה. אסור לבנות גבוה כי השכנים מתנגדים, אסור לרוחב כי האוויר יגמר. אסור לבנות מחוץ לעיר כי הירוקים מתנגדים, אסור לבנות חנויות חדשות כי בעלי העסקים הותיקים מתנגדים. אסור לבנות מרכז מסחרי כי הקרקע מיועדת לתעשייה, אבל תושבי היישוב הסמוך מתנגדים למבני תעשייה. הותיקים בסביון מתנגדים להגדלת השכונה מחשש לירידת ערך בתיהם ובדרום תל אביב מתנגדים לבנייה כי עדיף פארק ענק שגודלו כשליש העיר.

היצע הקרקעות לבניה יכול להיות אינסופי

אין בישראל מחסור אובייקטיבי בקרקעות לבניה. ''המחסור'' נוצר כולו על ידי פוליטיקאים וחוק התכנון והבניה. ענף הנדל''ן והבניה הוא מהענפים עמוסי הרגולציה והפיקוח. אלפי פקידים מתפרנסים מביורוקרטיה שאוסרת, מקשה, מייקרת ומאריכה את הבניה. אלפי אזרחים אחרים, עורכי דין, יועצים, ומעכארים עסוקים בתחמון המערכת בדרכים יצירתיות. מאות אלפי ישראלים הופכים לעבריינים [גם אלה שהפכו את המרפסת לחדר נוסף]. לכך נקדיש מאמר נפרד. רק נציין, לדוגמה, שאם מחר בבוקר תוסר ההגבלה על בנייה לגובה ועל כל בניין ניתן יהיה לבנות לכל גובה שנרצה [בכפוף לתקנים הנדסיים], יסתבר שהיצע הקרקעות לבנייה, כולל על גגות בניינים, הוא אינסופי. ממש. אם אפשר להוסיף קומות הרי שהשמים הם הגבול. הגבול המעשי הוא מחיר הבנייה לגובה: הבנייה מתייקרת ככל שבונים גבוה. בתנאים אלה, מחיר דירה יתקרב לעלות בניית קומה נוספת בבניין. כלומר, מחיר דירת 4 חדרים בתל אביב או בירושלים לא יהיה יקר מ- 500 אלף שקל לעומת עלות נוכחית של מיליון וחצי שקלים ומעלה.

הדרך להגדלת היצע הדירות והוזלתן הוא ביטול רוב הביורוקרטיה ומגבלות הבנייה. פחות מעורבות ובחישה של המדינה והפוליטיקאים בעסקי הבנייה ולא הגברת מעורבותם. לא חוקים נוספים, אלא ביטול מרבית החוקים הקיימים. רכישת דירות או נכסים אחרים, מניות או חברות עסקיות על ידי זרים מבורכת. ההון שזורם לכיסי יזמים ואזרחים ישראלים מגביר את הצמיחה בכל התחומים ומעלה את רמת החיים בישראל. אין שום הבדל כלכלי בין יצוא עגבניות או תוכנה לבין ''יצוא'' דירות.

פוליטיקה ולא ''טובת העם'

קשה להאמין שחברי ''ישראל ביתנו'' טיפשים, ודאי שלא ח''כ אסתרינה בעלת ההשכלה הרחבה. חלקם הגדול יוצאי ברית המועצות והם יודעים בוודאות לאן מתדרדרת כלכלה בה שולטים פוליטיקאים. לכן, עולה חשד קל באשר למניעים האמיתיים להצעת החוק ולהכרזתם כי גילו את הסיבה למצוקת הדירות. כנראה שיש לנו כאן פשוט עסק עם חבורת פוליטיקאים ציניים שמעוניינים בכותרת נוספת כמצילי הציבור מ''חוסר הצדק הקפיטליסטי'' בעת שהם מתייצבים איתנים אל מול בעלי ההון הגויים אשר גונבים את דירותינו! סיסמאות קליטות מאד.

אנטון קרביץ ומוטי היינריך.

מדוע הדירות יקרות ואיך אפשר אחרת, בפרק קרקעות ובניה באתר קו ישר.

היום החל פינוי בכוח של 25 בתים במתחם אחד בכפר שלם, עפ"י צו בית משפט, ובביצוע כוח ענק של שוטרים ופקחים עירוניים.

למה צריך את כל המהומה המכוערת הזאת ? המוני שוטרים, מאבקים אלימים ומכות, נשים וילדים צורחים, מפגינים מוחים, המשטרה עוצרת אנשים (ובעבר אף היה הרוג אחד בפינוי דומה). האם אין דרך אחרת ? לפעמים אין מנוס מפעולה משטרתית להשלטת הסדר, אבל האם זה המקרה כאן? על מה המאבק ?

ב1948, השתלטו אנשים על רכוש נטוש של ערבים שעזבו - והתיישבו על האדמות ובבתים שהתפנו. התפיסה של הנכסים הייתה ספונטנית ו"פרטיזנית" ולא "מסודרת" והמדינה לא הכירה בחוקיות המעשה. כל הרכוש הנטוש הוכרז כרכוש המדינה והחברה הממשלתית עמידר מונתה לטפל בו. אולם, האנשים שתפסו את הרכוש סרבו לפנותו, ונשארו בו, ללא זכויות חוקיות על הנכס. האנשים לא פונו מאז ועד היום, ובכך הכירה המדינה דה-פאקטו בזכות החזקה שלהם על הרכוש, אבל היא מסרבת להכיר בזכות להלכה, וממררת את החיים לאנשים אלה ללא סיבה.

כך נוצר המצב ששטחים גדולים של נדל"ן, חלקו באיזורים יוקרתיים, עומד קפוא כאבן שאין לה הופכין במשך כמעט 60 שנה, ואיש אינו מנצל אותם או נהנה מהם. התושבים לא יכולים ליהנות כי לא מרשים להם לבנות בתים חדשים, נורמליים, על מגרשיהם, והם חיים 60 שנה בחושות שהם משפצים מדי פעם באופן לא חוקי, כשצווי הריסה מאיימים עליהם כל הזמן, צווים שלרוב לא מתבצעים.

אנשים אחרים לא יכולים ליהנות מהאדמה, כי הם לא יכולים לקנות את הנכס ולבנות עליו בתים ושכונות חדשות, מפני שהנכס תפוס, ולא ניתן לפנות את התושבים. כך עומדים בחורבנם שטחים נרחבים ביפו, מיטב המגרשים על הים. התפתחות העיר נבלמת, והתושבים במקום נאלצים לחיות בחורבות ובזבל 60 שנה, כי לא מרשים לפתח את האיזור. זה לא שהתושבים מסרבים להתפנות - זה רק שהם דורשים פיצוי הולם - מחיר שוק - לקרקע שהם יושבים עליה. גם הפינוי היום בכפר שלם לא נסב על עקרונות - הוא נסב על פיצוי במחיר שוק לתושבים. מתבצע פינוי בכוח (עם פיצויים מוקטן) של התושבים כדי למנוע מהם פיצויים גבוהים יותר. הפעלת הכוח היא על כסף, לא על עקרונות. על כסף שהמדינה רוצה לחסוך, על חשבון התושבים.

המצב האבסורדי הזה כולו פרי הטיפשות הבירוקרטית של השלטונות שלנו. הנה פתרון פשוט:

כל תושב היושב על חלקת אדמה של רכוש נטוש 30 או 40 שנה, ולא פינו אותו - יקבל נא זכויות בעלות מלאות על החלקה שלו (ייתכן ותמורת סכום סמלי שישלם לעמידר). התושב יחליט מה לעשות ברכושו - לבנות ביתו במקום, או למכור את רכושו במחיר שוק, ולבנות ביתו במקום אחר. יזמים שרוצים לפתח שכונות חדשות יצטרכו לרכוש את האדמה מבעליה (התושבים) במחיר שוק - התהליך הרגיל בכל מקום.

בשביל מה נאבקת המדינה בכוח בתושבים ? כי איזה פקיד נכנס לפרינציפים ורוצה לחסוך כסף על גב התושבים ? מי צירך את ההקפאה בת 60 שנה של שטחי נדלן משובחים בסבך בירוקרטי טיפשי ? הנזק הכלכלי שהקפאה זו גורמת  גדול פי מאה מסכום המריבה שפקידי הממשלה רוצים להשיג. מדוע לשסע את המשטרה נגד אזרחים שאינם פושעים, במאבק שכולו על כסף, ולא כסף גדול ?

זה מתקשר לקטע על יוקר הדירות בת"א - חלק מהקרקעות לבניה מוקפאות בגלל המצב שתואר - דבר המקטין זמינות קרקע לבניה.

טיפשטת. טיפשות אינסופית. של הממשלה והגופים שלה (עמידר, מנהל מקרקעי ישראל, העיריה, בתי המשפט, וכל הגורמים המעורבים).

יעקב