קו ישר

הכותרת קצת פרובוקטיבית, אבל ביסודה היא מציינת עובדה נכונה. זה לא שהסוציאליסטים הם רשעים המוציאים להורג תינוקות. לא. זה רק שהוסציאליזם מוביל לעוני, ובארצות עניות תמותת התינוקות יותר גדולה.

מסתבר שבוונצואלה הסוציאליסטית תמותת התינוקות גבוהה יותר אפילו מאשר בסוריה, שסועת המלחמה. למעשה, החל משנת 2008 תמותת התינות בוונצאולה גבוהה יותר מאשר בסוריה. שנת 2008 זה לפני שמחירי הנפט ירדו מאד (בשנת 2014) והחריפו את המשבר הכלכלי בוונצואלה. וזה לפני שהמלחמה החלה בסוריה (ב 2011).

בשנה האחרונה, 2015, תמותת התינוקות בוונצואלה זינקה ל 18.6 מ 12.9 קודם. התמותה בסוריה זינקה מ 11.1 ל 15.4, בגלל המלחמה, אבל היא עדיין נמוכה מזו של וונצואלה. (תמותת תינוקות היא מספר התינוקות שמתים לפני הגיעם לגיל שנה אחת, ביחס לכול 1000 תינוקות שנולדו).

להיות עשיר יותר טוב (מכול הבחינות) מאשר להיות עני, ומצב שלום יותר טוב ממלחמה. גם מבחינת תמותת תינוקות.

יעקב

אין ספק שבעיית ההשמנה היא אחת הבעיות הגדולות בעולם המערבי. רוג'ר כהן כותב מאמר בניו יורק טיימס על ההשמנה בבריטניה, המדינה ה"שמנה" ביותר בין המדינות הגדולות של אירופה. העובדות הן אכן זוועתיות, מעוררות חלחלה. 60-65% מתושבי בריטניה הם בעלי עודף משקל, או שמנים ממש (obese). מדהים. בביקורי האחרון בארה"ב לפני כ 10 שנים, ממש נדהמתי מכמות האוביסים (מה המילה העברית ל obese? גורילה?). זה לא סתם שמנים, זה הרי אדם ששוקלים אולי 150-200 ק"ג ומסוגלים בקושי לדדות מספר צעדים על רגליהם. נסיון אחר היה לי אתמול. ראיתי במקרה אדם שאני מכיר, אחרי שלא ראיתי אותו אולי 10 או 15 שנה. אני זוכר אותו כאדם נורמלי בעל מבנה גוף מוצק, אולי קצת שמנמן, אבל נורמלי. אתמול ראיתי בטן ענקית שהולכת לפניו וגדולה מכול שאר הגוף. כולו בטן. אני מעריך שהכפיל את משקלו לעומת מצבו לפני 10-15 שנה (גם אז כבר לא היה שחיף). זוועה.

לי אישית אין הרבה מה לתרום לדיון על השמנה, אחרים מדברים על זה בלי סוף. דבר אחד בכול זאת רציתי לציין על בסיס ההערות של רוג'ר כהן. כהן מסביר את מקור ההשמנה: זה האינסטינקט האנושי - שזהה לאינסטינקט חייתי. כאשר יש מזון בהישג ידך - אכול כמה שיותר - כדי לבנות רזרבות לעת של מחסור במזון. לאורך ההתפתחות האבולוציונית של בני האדם, (כמו של כול החיות), במשך עשרות אלפי שנים, מצב של מחסור במזון הוא מצב נורמלי ושכיח, מצב של שפע מזון - מצב נדיר. אינסטינקט אחר אומר לאדם (לחלק החייתי שבו): תנוח, אל תבזבז כוחות - תזדקק לכוחות שלך כאשר יהיה צורך להימלט מטורפים. שמור כוחותיך ואל תתאמץ מעבר להכרחי ( כמו למשל בעשיית ספורט ומכוני כושר). פעם היינו אומרים שהאדם עצלן מטבעו... בעידן שלנו, במדינות המערביות, שורר שפע של מזון, במחירים זולים. אז, אנשים אוכלים, בהתאם לאינסטינקט החייתי שלהם, משוחררים ממגבלות פיזיות בהשגת המזון. וגם - האנשים השתחררו מהצורך לעשות עבודות פיסיות בתעשייה או חקלאות, והעבירו את העבודה הפיסית למכונות ולתאילנדים.

עוד מציין כהן שבעיית ההשמנה היא בעיה, בעיקר, של עניים. פאראדוקס: דווקא העניים משמינים יותר, בגלל המזון המהיר, הזול והמזיק שהם צורכים לרוב, ההאמבורגרים, עם הצ'יפס והקוקה קולה (ושאר הגזוזים) רוויי הסוכר, וגלידות והממתקים. העשירים מקפידים יותר ללכת למכוני כושר אופנתיים, להתייעץ עם גורואים של תזונה (ולשלם להם שכר גבוה), לאכול אוכל יותר מתוחכם ובריא, ולשמור על הפיגורה כדי שלא יתביישו בה באירועים החברתיים הרבים בהם הם פעילים.

כאן עלה בראשי ההרהור שהעשירים בכלל שולטים יותר בחיים שלהם, מונהגים יותר על ידי השכל, מתגברים יותר על האינסטינקטים, שהינם מזיקים לעיתים. הם מתכננים יותר את חייהם, מפעילים יותר כוח רצון, לומדים יותר, עובדים יותר מייצרים יותר - ואולי בזכות זה הם "עשירים" מלכתחילה. העניים נגררים יותר אחרי האינסטינקטים שלהם, ושולטים פחות במעשיהם, ולכן - הם לא רק שמנים יותר אלא גם עניים יותר - שני הדברים קשורים. בעבר העניים היו רזים יותר בגלל שהעוני קשור גם למחסור במזון. היום, עם מדינת הרווחה והקיצבאות, נותק הקשר בין העוני והמחסור במזון. זו, אולי, אחת מתוצאות הלוואי הבלתי מכוונות unintended consequence של קיצבאות יתר - של תרבות הקיום מקצבאות. זה כמובן תהליך שרשרת - כי השמנים-יתר מתקשים לעבוד ולמצוא עבודה, בגלל מצבם הגופני, והופכים עוד יותר תלויים בקצבאות, וגם מגדילים את ההוצאה הציבורית על שירותי בריאות... שרותי שהם מקבלים ב"חינם" (על חשבון אחרים).

כול אלה הירהורים כוללניים. כך למשל - אותו אדם שהדהים אותי אתמול בצורתו הזוועתית, הוא לא עני ולא רפה שכל, הוא אדם מאד אינטלגינטי דווקא. אנשי השמאל מפנים אצבע מאשימה (בקשר למגיפת ההשמנה) כלפי הקפיטליסטים הרשעים, בעלי תאגידי המזון הגדולים, המייצרים מזון תעשייתי (מעובד) לא בריא, ודוחפים אות להמונים הפרימיטיביים באמצעות שטיפת מוח פרסומית - הכול למען רווחי היתר שלהם. הפתרון שלהם: משטרת תזונה - המדינה תחוקק חוקים והנחיות ותורה לכולם מה לאכול, רק אוכל בריא ולא ג'נק-פוד (אוכל זבל). השלב הבא: ביקור חובה במכון כושר מאושר על ידי הממשלה.... אצל השמאל - כול בעיה ניתנת לפתרון באמצעות תכנית של כפייה מצד הממשלה הכול יכולה והכול-חכמה.

מה הפתרון שלי? כמו שאמרתי למעלה - אין לי פתרון. כמו מרבית הבעיות, זו בעיה ללא פתרון. אנשים צריכים להתמודד עם בעיותיהם, כול אחד ובעיותיו הוא, באופן אישי, כמיטב יכולתם. אין פתרונות כוללניים. הייתי מאמץ כאן את הגישה של בתיה ונותן עצה כללית: שיעסקו יותר בהגות ופחות באכילה...

יעקב

"מבחינה חוקית אתה מת", הסביר השופט לדונלד מילר, בבית משפט באוהיו בארה"ב. הנה סיפור המקרה. דונלד מילר נעלם מביתו לפני יותר מ 20 שנה, והשאיר אחריו אישה ושתי בנות. אחרי כמה שנים ללא סימני חיים מצידו, פנתה האישה לביטוח הלאומי בבקשה לקבל סיוע בדמי מזונות. כדי לקבל סיוע, החוק מחייב שהאב יוכרז כמת. אכן, שופט הכריז עליו כמת, בשנת 1994. דונלד מילר היה אלקוהוליסט וחסר בית, והתגלגל ממקום למקום וחי מעבודות מזדמנות.

השנה הוא ביקש להוציא רשיון נהיגה, לצורך עבודתו, ולהרשם מחדש לביטוח הלאומי. בביטוח הלאומי סירבו לרשום אותו בטענה שהוא מת רשמית. הוא פנה לבית המשפט - אך השופט פסק שהחוק לא מאפשר לבטל הכרזת מת אחרי יותר מ 3 שנים... אי לכך, אמר השופט, אתה עדיין מת. אולי המצב אבסורדי, אמר השופט, אבל זה החוק, אין לי אפשרות לפסוק אחרת. שישנו את החוק, הציע השופט.

אישתו, אחות במקצועה, שלא עובדת בגלל סיבות בריאות, נישאה בינתיים, שנית, לבן אדם אחר ששמו גם כן מילר. אישתו התנגדה בבית המשפט לביטול הכרזת המוות של מילר הראשון, כי פחדה שבמקרה זה יטען הביטוח הלאומי שהיא קיבלה קיצבאות בטענות שווא וידרוש ממנה להחזיר את הכסף. היא גם עלולה להיות נאשמת בביגמיה, אבל בעיה זו הפריעה לה פחות מבעית החזרת הכסף.

בינתיים לא יכול מילר, בן ה 61, להשיג רשיון נהיגה ועבודה קבועה. כשיגיע לגיל 65, כנראה לא יוכל לקבל קצבת זקנה מביטוח לאומי, וגם לא טיפול רפואי במסגרת מדיקר (ביטוח בריאות ממשלתי חינם לכול בני 65 ומעלה). העצה של השופט למילר: תגיש ערעור, או תפנה לבית המשפט של הביטוח הלאומי. אולי שופט אחר יפסוק אחרת. הבעיה היא שלמילר אין כסף עבור עורכי דין, וספק אם יגיש ערעור.

תיק"ו.

יעקב

"כך מפרקים מדינת הרווחה" היא הכותרת שהדביקה דפנה מאור, בדה-מרקר, למאמר שמתאר את הישנויים הקלים מאד, מאד, בגובה הקיצבאות בבריטניה.

במה מדובר: בבריטניה העבירו חוק בפארלמנט שיש בו קיטון מאד, אבל ממש מאד, קטן בתשלומי הקיצבאות. מדובר בשני סעיפים. סעיף ראשון - ביטול קיצבאות ילדים לאלה שמרוויחים מעל 50 אלף שטרלינג בשנה (יותר מ 25 אלף ש"ח לחודש). סעיף שני: הקטנת ההצמדה למדד של קיצבאות של אנשים בגיל העבודה (כלומר לא קיצבאות של גימלאים). במקום להעלות את הקיצבאות מדי שנה במלוא עליית המדד (2.7% בשנה האחרונה) יעלו הקיצבאות, בשלוש השנים הבאות בלבד, רק ב 1% לשנה.

התיקונים הקטנים, ממש קטנים האלה זכו לכינוי "פירוק מדינת הרווחה". (הם אמורים לחסוך לממשלה הוצאות של 3.1 מיליארד ליש"ט, עד 2016).

קשה לי להבין את המנטליות של מרבית האנשים "החברתיים" (שדפנה מאור מייצגת אותם) שהתחנכו על קדושת מדינת הרווחה, ורואים בכול קיצוץ, ולו הקטן והזניח ביותר "פירוק מדינת הרווחה". הקיצבאות הן קדושות עבורם, וכול הורדה פשע. למה?

מדוע יש שכבה גדולה של אנשים (כול השמאליים-חברתיים-סוציאליסטים) שאינם מסוגלים להבין את המושג "אין כסף" ? לבריטניה אין כסף. הממשלה בגרעון עצום. אולי פעם בריטניה הייתה "גדולה", אבל עכשיו הם על הקרשים. אין כסף. כשעשיר יורד מנכסיו הוא חייב לקצץ בהוצאות. ואיפה ההוצאות ? בקיצבאות - זה נתח מאד גדול מהוצאות הממשלה. אם הממשלה הולכת לקצץ בהוצאות - אין אפשרות לעשות זאת מבלי לנגוע בקיצבאות.

בשביל השמאל אין כזה דבר "אין כסף". לדעתם, למדינה יש אינסוף כסף. שיקחו יותר מיסים, שידפיסו, לא מעניין אותם. כסף גדל על עצים. העיקר להוציא כול הזמן יותר ויותר למטרות "חברתיות". (ראה פול קרוגמן, ראה שלי יחימוביץ').

גם העסק עם קצבאות הילדים מוזר בעיני. מדוע צריך לתת קיצבאות ילדים לכולם? אני מבין (אולי) את הרצון לעזור לאנשים עניים. נניח. אבל מדוע צריך לתת קיצבאות ילדים לאנשים עשירים? האם כמה מאות שקלים של קיצבת ילדים מזיזה בכלל לאנשים אמידים שקונים לילדים בני שמונה ג'ינסים של מעצבים ונעליים של מותגים במחיר מופקע? זה אבסורד שהמדינה נותנת קיצבאות לעשירים.

כנ"ל (בלי קשר לבריטניה) קיצבאות זיקנה לעשירים. הרבה מאד זקנים הם אמידים, עם רכוש של מיליוני שקלים, והכנסות של עשרות אלפים. מדוע הם צריכים את קיצבת הזיקנה של הביטוח הלאומי של 1300 ש"ח לחודש ? האם אין זה אבסורד מוחלט להוציא כסף גדול מקופת המדינה המדולדלת לשלם קיצבאות זיקנה לעשירים? אין כבר שימושיים יותר חיוניים לסף של המדינה?

מסתבר שזה לא עניין של עזרה לעניים, מסתבר שזו אידיאולוגיה. לפי אידיאולוגיית הסעד (סליחה, "הרווחה") התכניות האלה צריכות להיות אוניברסאליות - כלומר חלות על כול האוכלוסייה. חייבים להשליט את מרות המדינה, ולקבוע כעקרון קדוש שלמדינה זכות וחובה לקחת כסף מכולם ולתת לכולם. העברת הקיצבאות לעשירים נועדה לא כדי "לעזור לעניים" אלא כדי לקבוע את עקרון השליטה של המדינה. אלה לא קיצבאות סעד, אלו קיצבאות אידיאולוגיה.

כנ"ל בארה"ב. בדיוני ה"מצוק הפיסקאלי" הצליחו להגיע להסכמה על העלאת מיסים, אבל בסעיף העיקרי - קיצוץ בהוצאות, לא הצליחו להגיע לשום הסכמה. לגבי הדמוקראטים - כול קיצוץ, ואפילו בגרוש אחד, בתקציב הממלשה, הוא בבחינת יהרג ובל יעבור. זו פגיעה "בשרותים חיוניים" פגיעה "אנושה" בעקרון הקדוש של מדינת הסעד (הרווחה). אין קיצוצים. אין מסוגלים להבין את המצב של "אין כסף", זה לא קיים בתודעה השמאלית.

יעקב

נ.ב. לגבי הטרמינולוגיה (המונחים, המילים) - אנשי השמאל אוהבים להלביש כול דבר במילים יפות כדי להסתיר את מהות העניין, את המציאות הלא כול כך יפה. במסגרת זו שינו את השם של מדינת הסעד למדינת "רווחה", כי "סעד" (סעד פירושו - עזרה) מילה לא יפה. רווחה יותר יפה, זה מבטא את הרגשות והשאיפות הנעלות של הדוגלים באידאולוגיה זו ואת הדימוי העצמי שלהם. אבל במציאות זה סעד - עזרה לעניים.

כמו שכתבנו קודם, החובות של ממשלות 19 המדינות של האיחוד האירופה (ושאר ממשלות העולם) גדולות פי 5 מהחוב הרשמי הנמדד באג"ח שהן הנפיקו - מה שנקרא "החוב הלאומי". אלו כמובן החובות שהממשלות התחייבו לשלם בתור פנסיה וקצבאות שונות (קיצבאות זיקנה, בריאות), התחייבות חוקית מוצקה.

 בס"ה יש לממשלות יארופה חוב של 30 טריליארד אירו (40 טריליארד דולר) לאזרחיהן - האזרחים שחיים עכשיו. את החוב הזה יצטרכו לשלם "הדורות הבאים" אלא שמספרם הולך וקטן (ירידה באוכלוסייה), והם נעשים עניים יותר, ואין סיכוי שיוכלו לשלם. המצב הזה הוא לא בר קיימא - אין דרך שממשלות אירופה יעמדו בהתחייבויותיהן.

פגיעה בפנסיונרים היא בלתי נמנעת. מה שיעשו הוא העלאת גיל הפרישה, לפחות ל 70. זהו הגיל בו האדם מפסיק לעבוד ולהרוויח ולהפריש לקרנות הפנסיה, ומתחיל למשוך פנסיה. חלק גדול מהפנסיות הן פנסיות תקציביות - כלומר - שמשתלמות מתקציב המדינה ולא מקרן פנסיה שחסכה כסף לאורך שנים. במקביל - יצטרכו לתקן את הפנסיות כלפי מטה - כלומר לשנות את שיעורי הפנסיה המובטחים כחוק. הזקנים יקבלו פנסיות נמוכות מהמובטח.

המשבר הכלכלי הנוכחי לא היטיב עם קרנות הפנסיה למיניהם ( וגם לא עם החסכונות הפרטיים של האנשים). מצד אחד היו הפסדים בגלל הירידות בשוקי ההון, והגילוחים של האג"חים. מצד שני יש הפסדים גדולים בגלל המאמץ של הבנקים המרכזיים לתמרץ את הכלכלה, על ידי הורדת הריבית לאפס. במצב הזה - המשקיעים - שרובם הינם קרנות פנסיה, לא מצליחים להפיק תשואה על השקעותיהם - שפירושו - יכולת פחותה לשלם פנסיות. 

עוד אנו צפויים לאינפלציה - כתוצאה מהדפסת הכספים הגדולה - שפירושו: שחיקת ערך הקנייה של הפנסיה. 

כשממשלות לוות כסף (מוכרות אגח"ים) נהוג להגיד: "אנו לווים מהדורות הבאים". ה"דורות הבאים" אמורים להיות רבים יותר (בגלל גידול האוכלוסייה) ועשירים יותר (בגלל העלייה המתמדת ברמת החיים עד כה). שקר ודמאגוגיה. אין דורות באים (עדיין). הממשלות לוות מהדור הנוכחי - הן לוות מכספי החסכון הפנסיוני של הדור הנוכחי. לא קיים כסף אחר שניתן ללוות. הממשלות נותנות לאנשים צ'ק ללא כיסוי - בדמות פנסיות "מובטחות בחוק" - שאין דרך לשלם אותן. הממשלות לקחו את הכסף של הפנסיונרים ובזבזו אותו. הן יחזירו פחות מאשר לקחו. אין אפשרות אחרת.

באסיה (סין, הודו) אנו רואים צמיחה מתמדת וגידול בעושר.

במערב (ארה"ב, אירופה ויפאן) - הולכים בדרך הפוכה. תור הזהב של הצמיחה הכלכלית וההתעשרות נמצא מאחוריהם. מעכשיו והלאה - יד העוני גוברת על העושר. ברוכים הבאים לעידן הידוק ההגורות. החלוצים - בדרך לעוני, הם תמיד הפנסיונרים.

יעקב

מערכת הבריאות הציבורית שלנו קורסת. שם התואר "ציבורית" מיותר, אין אצלנו מערכות נוספות לא ציבוריות. מערכת הבריאות לא מתפקדת. יש שביתת רופאים כבר כחצי שנה, דיונים ארוכים כול הלילה, בית דין לעבודה, קללות הדדיות בין הרופאים לאוצר ובינם להסתדרות הרפואית שלהם, בגרע אחד יש הסכם, ברגע שלאחריו אין, הרופאים מתפטרים, הממשלה מוציאה צווי מניעה - הברדק חוגג, החולים סובלים.

כולנו היינו רוצים שתהיה מערכת בריאות אחידה ויפה, המתפקדת תמיד ללא דופי, ומספקת כול הזמן שירות טוב ואחיד לכולם. כולנו היינו רוצים שאלוהים ינהל את מערכת הבריאות (ושאר מערכות המדינה) ואז הכול היה מתנהל למופת.

אבל המדינה, המנהלת את מערכת הבריאות, היא לא אלוהים. המדינה היא פוליטיקאים - אנשים - איך נאמר? די גועליים ובעלי יכולות בתחומים מצומצמים (רטוריקה, יחסי ציבור וספינים). אנשים אלה לא מסוגלים לנהל מערכת בריאות ולא שום מערכת אחרת. עובדה היא שמערכת הבריאות (הציבורית) לא מתפקדת. אם יפתרו (זמנית) את בעיית הרופאים תתחלנה לשבות האחיות, ואח"כ עובדי המנהל והמשק, ואח"כ שוב הרופאים. תמיד יש מחסור במיטות, או מחסור ברופאים, או תורים והמתנות לטיפולים. אין למערכת שום סיכוי לתפקד תקין, אי פעם.

הבעיה המרכזית היא הריכוזיות. המערכת גדולה מדי. היא "גדולה מדי מכדי ליפול" וגדולה מדי מכדי שניתן יהיה לנהל אותה. כול בתי החולים במדינה מנוהלים על ידי אותם פקידים במשרד הבריאות, לפי סולם שכר אחיד שנקבע על ידי פקידי האוצר.

כדי שמערכת הבריאות תתפקד תקין היא צריכה להיות מורכבת מהרבה, הרבה מאד, יחידות (בתי חולים) קטנות, נפרדות, עצמאיות לחלוטין. בתי חולים פרטיים - כן רק בתי חולים פרטיים רבים ועצמאיים, למטרות רווח, יכולים לספק שירות טוב, כמו שעסקים פרטיים, עצמאיים בשאר תחומי הכלכלה (למשל ייצור נעליים) מספקים שירות טוב, ללא שביתות.

כול בית חולים יתמחה בתחומים שלו, ינוהל על ידי מנהלו, שישכור רופאים כרצונו, וישלם להם שכר לפי הסכם בינו ובין הרופא ולא לפי סולם אחיד של האוצר. כך יווצרו יחידות טיפול רבות, כול אחת בגודל סביר, שניתנת לניהול. כך תהיה תחרות בין בתי חולים, אם אחד לא יספק שירות טוב - יאבד חולים ויאלץ להיסגר, אך החולה יקבל טיפול במקום אחר. ואם ייסגר בית חולים אחד לא יהיה אסון כי יש עוד 20 כמוהו. אם תהיה שביתה באחד, ילכו החולים לאחר. אם תנאי השכר בבית חולים אחד לא ימצאו חן בעיני הרופא יילך לעבוד בבית חולים אחר - ולא יאלץ לרדת לאוסטרליה.

הממשלה יכולה לסייע לאנשים העניים ביותר לממן את שירותי הבריאות שלהם. בכך היא יכולה לדאוג שלכולם תהיה גישה לשירותי בריאות ולא "יתפגרו אנשים ברחובות ללא טיפול". אבל כדי להבטיח לעניים גישה לשירותי בריאות היא לא צריכה לנהל בתי חולים. היא לא מסוגלת לנהל בתי חולים - עובדה. החולה יבחר באיזה בית חולים ברצונו להיות מטופל - קופות החולים או חברות הביטוח ישלמו את דמי הטיפול.

אנו צריכים הפרטה מלאה של מערכת הבריאות. ניהול ממשלתי ריכוזי של מערכות גדולות אינו אפשרי, צריך להתפכח מהאשלייה שאלוהים מנהל את המדינה בתבונה וביכולת אינסופית. אין כזה דבר. אנו רואים את זה בכול המערכות, היום, במיוחד, במערכת הבריאות. המערכות המתפקדות היטב הן מערכות פרטיות, מבוזרות, קטנות יחסית ועצמאיות, שכול אחת מהן, לחוד, איננה בעלת חשיבות עליונה.

יעקב

בעודי כותב סידרה על ביטוח לאומי, קופצת גב' שולמית יהב* וכותבת בוויאנט על נטל המס הכבד שהביטוח הלאומי מהווה.

בעוד מס הכנסה הוא פרוגרסיבי, והאחוז הגבוה יותר משתלם רק על הפרש ההכנסה (על המדרגה בלבד), הרי ביטוח לאומי הוא קבוע (אחרי סף של 5000 ש"ח לחודש, ועד לתקרה של 73 אלף ש"ח לחודש). כך יוצא שמי שמשתכר, למשל, כ 15 אלף שקל ברוטו לחודש משלם קצת פחות מ 2000 ש"ח מס הכנסה, אבל יותר מ 2100 ש"ח דמי ביטוח לאומי ומס בריאות.

שיעור תשלומי הביטוח הלאומי הם 17.9% מהמשכורת (ללא מדרגות). לצורך הסוואה חילקו את זה לשניים - חלק העובד - 5.9% וחלק המעביד - 12% - כשלמעשה כול הסכום הוא על חשבון עלות העבודה של העובד. במקרה של עצמאי - כול הסכום בא מכיסו.

עוד כותבת גב' שולמית יהב, שכול המעמד הבינוני - עד לגובה שכר חודשי של 20,000 ש"ח ברוטו משלם יותר ביטוח לאומי מאשר מס הכנסה.

הממשלה נוקטת בכול תכסיס הסוואה אפשרי כדי להרדים את הציבור ולהסתיר את גודל הגביה. הטריק הראשון הוא ההפרדה בין ביטוח לאומי למס הכנסה - כאילו אלו שני דברים שונים, וכאילו כול אחד לחוד לא "נורא" גבוה.  ולא היא. זה נגבה על ידי המדינה עבור שרותים שהיא מספקת, והשני גם כן. אותו גוף (הממשלה) גובה את הכסף, אותו גוף מוציא אותו. מאזן הביטוח הלאומי אף נכנס לחשבון המאזן הממשלתי. הממשלה חושבת, כנראה בצדק, שאם לוקחים ממך 100 ועוד 100 ש"ח (בשתי שורות נפרדות בלוקש) זה נראה פחות (ופחות גרוע) מאשר אם לוקחים 200 ש"ח בשורה בודדת.

עוד כותבת יהב:

"כאשר אנו בוחנים את הזכויות המוענקות לנו חזרה תמורת דמי הביטוח הלאומי ומס הבריאות, נמצא כי התועלת נמוכה למדיי והמחיר אינו מצדיק אותה."

מאה אחוז נכון. עוד אכתוב על זה. מה שגם גב' יהב לא קלטה הוא שעיקר הקף הפעילות של הביטוח הלאומי הוא לקחת כסף מעניים ולהעביר לעשירים.

המוסד לביטוח לאומי שלח את התגובה הסטנדרטית הבאה:

"הכספים שמשלמים האזרחים לביטוח הלאומי הם דמי ביטוח סוציאליים, והם נועדים לבטח את הפרט, ולהעניק לו רשת תומכת על ידי תשלום קצבאות בזמנים של משבר ומצוקה כלכלית"

זה הצהרת כוונות הסטנדרטית, הכתובה בכול ספרי האזרחות ובחוק עצמו. אבל זה לא מה שהמוסד לביטוח לאומי עושה בפועל, רוב הזמן, ועם מרבית הכסף. הם אומרים דבר אחד, אבל עושים גם דבר אחר (הם גם עוזרים לעניים, קצת, נכון). רוב היקף הפעילות - זה הדבר האחר.  רוב הזמן הוא מעביר, כאמור, כסף מצעירים עניים לזקנים עשירים.

יעקב

*הכותבת היא מנכ"ל מכללת עדיף, העוסקת בלימודי ביטוח ופיננסים ומנכ"ל "החלק המשלים", העוסקת בייעוץ עסקי והדרכה כלכלית.

בארה"ב עברה בבית הנבחרים ההצעה לרפורמה מקיפה ביטוח בריאות ברוב זעום של 220 נגד 215 - קולות של דמוקראטים נגד הרפובליקאים. רק רפובליקאי אחד הצביע בעד ההצעה, ו 39 דמוקראטים הצביעו נגדה. זו רפורמה מרחיקת לכת המגדילה מאד את מעורבות הממשלה בנושא הבריאות. מציעיה מעריכים שהיא תעלה למדינה 1.1 טיליארד דולר ב 10 שנים, מתנגדיה מעריכים שהסכום היה כפול. (בדרך כלל הצעות כאלה עולות פי 2 או שלוש מההערכה הראשונית).

הרפורמה מנסה לכפות על כל אזרחי ארה"ב לרכוש ביטוח בריאות - על ידי הטלת קנסות כבדים על אלה שאין להם ביטוח. היא גם מנסה לכפות על חברות ביטוח לבטח כל אחד, בלי קשר למצב בריאותו בעת עשיית הביטוח.

ההצעה היא כרגיל ענקית ומרחיקת לכת - מחזיקה כ 2000 עמודים, וכרגיל, איש לא קרא אותה לפני ההצבעה.מנהיגת הרוב הדמוקראטי בבית הנבחרים הבטיחה להעמיד את ההצעה לרשות הציבור, לעיון, באינטרנט, לפחות 72 שעות לפני ההצבעה, אבל לא עשתה זאת.

הנשיא, וההנהגה הדמוקראטית לחצו לחצים כבדים על הנבחרים להצביע בעד ההצעה, בכל זאת הצביעו 39 נבחרים דמוקראיטם נגדה. אחת הסיבות היא שההצעה לא מאד פופולארית בציבור, ונבחרים שכסאותיהם לא בטוחים, חוששים מגורלם בבחירות הבאות ב 2010 .

שאלה עקרונית היא - האם ראוי הוא שהצעה מרחיקת לכת כזו, ורבת משמעות מכל הבחינות תועבר על חודו של קול, וכנגד התנגדות כה גדולה, בציבור ובין הנבחרים.

הדרך לאישור הסופי, העוברת דרך הסנאט, היא עדיין ארוכה מאד ולא ודאית כלל.

יעקב

היפאנים היו ידועים בחריצותם המופלגת, ובנאמנות אין קץ לחברה שמעסיקה אותם. זה היה פעם. היום, רוח השיוויוניות והשלווה הגיעה ליפאן. הרבה צעירים מסרבים להתאמץ ולהתקדם בסולם הדרגות לתפקידי ניהול. תפקיד ניהולי פירושו יותר עבודה, יותר אחריות, שעות יותר ארוכות. וברוח השיוויוניות - ההבדל במשכורת לא מי יודע מה, כלומר - הקידום בדרגה לא מביא תוספת גדולה בהכנסה. מאידך - גם בדרגות הנמוכות ההכנסה לא רעה, אז למה להתאמץ? יותר כדאי ליהנות מפנאי, פעילות חברתית ומשפחתית, ולשקוע פחות בעבודה.

החברות הגדולות ביפאן אובדות עצות, אין הן מצליחות למלא את המשרות הבכירות הדרושות.

התופעה לא חדשה לנו. אני מכיר היטב את הצעירים היושבים על ברזלים במרכז המסחרי בצהרי היום ומפטפטים. כאשר מציעים להם עבודה - הם מסרבים (אלא אם כן זה בשחור). הם מעדיפים את קצבת הבטחת ההכנסה - עם הפנאי על משכורת לא הרבה יותר גבוהה תמורת עבודה של ממש.

תגמול נאה על פי התפקיד והתפוקה בעבודה היא תמריץ לפריון עבודה גדול. איש לא אוהב להתאמץ בחינם.

שיוויוניות היא תמריץ לבטלה.

יעקב

כבר סיפרנו שאחת הסיבות למשבר הנוכחי: המידיניות הסוציאלית של ממשלת ארה"ב שניסתה לעודד כל אחד לרכוש בית או דירה. היא עשתה זאת על ידי הענקת משכנתאות בלי תשלום ראשון מכיס הקונה (down payment ) , ובלי לבדוק את יכולת ההחזר של הלווים.

עכשיו נשאל שאלה במישור העקרוני - אידיאולוגי: מדוע צריך שלכל אחד תהיה דירה ? מדוע טוב לעודד זאת? מדוע הממשלה הציבה את זה כיעד ?

כמובן שרצוי שלכל אחד תהיה דירה. אפילו שתיים או שלוש, למה לא ? (דרך אגב - אנשים בארה"ב אכן קנו שתים או שלוש דירות במשכנתאות הנדיבות שקיבלו). רצוי גם להיות עשיר, צעיר ובריא. אין וויכוח על כך.

אבל אנו חיים בעולם שיש בו אילוצים פיזיים וכלכליים. כל אחד מסתדר בעולם זה כמיטב יכולתו, עובד, מרוויח, וקונה בכסף שיש לו מה שהוא מרגיש צורך לקנות, לפי סדר עדיפות אישי. אחד יקנה דירה, אחר חופשה בקריביים, או מכונית ספורט, ויעדיף לגור בדירות שכורות. גם ייתכן שבשלב מסויים אדם מעדיף מכוניות ובילויים, בשלב אחר הוא יקנה בית. זה תקין, זה רגיל.

השאלה היא מדוע הממשלה צריכה ל"עודד" אנשים לעשות משהו אחר ממה שהם מעדיפים. מדוע הממשלה צריכה להגיד לאדם: "אל תקנה אוטו יקר, תקנה דירה!". אמא אומרת כך כל הזמן לבניה, אבל האם המדינה צריכה לקחת על עצמה תפקיד של אמא ?

יש אנשים מסכנים, חולים, עניים. נניח שהמדינה צריכה לעזור להם. אז שהמדינה תתן להם כסף (אבטחת הכנסה) ותניח להם להחליט איך להוציא את הכסף ומה טוב בשבילם. למה דווקא דירה? למה לתת את העזרה בצורה של משכנתא לדירה ולא בצורה של מזומנים ? האם יש עדיפות לרכישת דירה דווקא על פני הצרכים האחרים של האדם? למה?

ועוד. כאשר הקלו על מתן משכנתאות - הקלו לכולם לא רק לעניים. אנשים לאוו דווקא עניים השתוללו, קנו דירות מעבר להישג ידם, קנו כמה דירות, קנו בתי יוקרה. אלה שמתקשים עכשיו להחזיר משכנתאות הם לאו דוקא עניים, הם אנשים בינוניים או אפילו עמידים (חלקם) שהיו להם עיינים גדולות ושאיפה לנצל את המשכנתאות הקלות, וקנו מעבר ליכולתם.

כך נוצרה הבועה - ניבנו דירות ובתים, נקנו דירות ובתים מעבר לרמת הצריכה הטבעית, ומעבר ליכולת הכלכלית הריאלית של האנשים. הכל בעידוד הממשלה והרגולציה. אם יש איזושהי הצדקה לעזרה ממשלתית - היא מתייחסת לעניים בלבד. הרבה תכניות סיוע ממשלתיות שנועדו כביכול לעניים מגיעות לאו דווקא אליהם.

הרבה אידיאולוגיה ממשלתית עומדת ביסוד המשבר. אידיאולוגיה מוטעית. מדיניות מוטעית.

יעקב