|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
הסוציאליזם הורג תינוקות יותר מהמלחמות.
הכותרת קצת פרובוקטיבית, אבל ביסודה היא מציינת עובדה נכונה. זה לא שהסוציאליסטים הם רשעים המוציאים להורג תינוקות. לא. זה רק שהוסציאליזם מוביל לעוני, ובארצות עניות תמותת התינוקות יותר גדולה.
מסתבר שבוונצואלה הסוציאליסטית תמותת התינוקות גבוהה יותר אפילו מאשר בסוריה, שסועת המלחמה. למעשה, החל משנת 2008 תמותת התינות בוונצאולה גבוהה יותר מאשר בסוריה. שנת 2008 זה לפני שמחירי הנפט ירדו מאד (בשנת 2014) והחריפו את המשבר הכלכלי בוונצואלה. וזה לפני שהמלחמה החלה בסוריה (ב 2011).

בשנה האחרונה, 2015, תמותת התינוקות בוונצואלה זינקה ל 18.6 מ 12.9 קודם. התמותה בסוריה זינקה מ 11.1 ל 15.4, בגלל המלחמה, אבל היא עדיין נמוכה מזו של וונצואלה. (תמותת תינוקות היא מספר התינוקות שמתים לפני הגיעם לגיל שנה אחת, ביחס לכול 1000 תינוקות שנולדו).
להיות עשיר יותר טוב (מכול הבחינות) מאשר להיות עני, ומצב שלום יותר טוב ממלחמה. גם מבחינת תמותת תינוקות.
יעקב
| |
העוני וההשמנה
אין ספק שבעיית ההשמנה היא אחת הבעיות הגדולות בעולם המערבי. רוג'ר כהן כותב מאמר בניו יורק טיימס על ההשמנה בבריטניה, המדינה ה"שמנה" ביותר בין המדינות הגדולות של אירופה. העובדות הן אכן זוועתיות, מעוררות חלחלה. 60-65% מתושבי בריטניה הם בעלי עודף משקל, או שמנים ממש (obese). מדהים. בביקורי האחרון בארה"ב לפני כ 10 שנים, ממש נדהמתי מכמות האוביסים (מה המילה העברית ל obese? גורילה?). זה לא סתם שמנים, זה הרי אדם ששוקלים אולי 150-200 ק"ג ומסוגלים בקושי לדדות מספר צעדים על רגליהם. נסיון אחר היה לי אתמול. ראיתי במקרה אדם שאני מכיר, אחרי שלא ראיתי אותו אולי 10 או 15 שנה. אני זוכר אותו כאדם נורמלי בעל מבנה גוף מוצק, אולי קצת שמנמן, אבל נורמלי. אתמול ראיתי בטן ענקית שהולכת לפניו וגדולה מכול שאר הגוף. כולו בטן. אני מעריך שהכפיל את משקלו לעומת מצבו לפני 10-15 שנה (גם אז כבר לא היה שחיף). זוועה.
לי אישית אין הרבה מה לתרום לדיון על השמנה, אחרים מדברים על זה בלי סוף. דבר אחד בכול זאת רציתי לציין על בסיס ההערות של רוג'ר כהן. כהן מסביר את מקור ההשמנה: זה האינסטינקט האנושי - שזהה לאינסטינקט חייתי. כאשר יש מזון בהישג ידך - אכול כמה שיותר - כדי לבנות רזרבות לעת של מחסור במזון. לאורך ההתפתחות האבולוציונית של בני האדם, (כמו של כול החיות), במשך עשרות אלפי שנים, מצב של מחסור במזון הוא מצב נורמלי ושכיח, מצב של שפע מזון - מצב נדיר. אינסטינקט אחר אומר לאדם (לחלק החייתי שבו): תנוח, אל תבזבז כוחות - תזדקק לכוחות שלך כאשר יהיה צורך להימלט מטורפים. שמור כוחותיך ואל תתאמץ מעבר להכרחי ( כמו למשל בעשיית ספורט ומכוני כושר). פעם היינו אומרים שהאדם עצלן מטבעו... בעידן שלנו, במדינות המערביות, שורר שפע של מזון, במחירים זולים. אז, אנשים אוכלים, בהתאם לאינסטינקט החייתי שלהם, משוחררים ממגבלות פיזיות בהשגת המזון. וגם - האנשים השתחררו מהצורך לעשות עבודות פיסיות בתעשייה או חקלאות, והעבירו את העבודה הפיסית למכונות ולתאילנדים.
עוד מציין כהן שבעיית ההשמנה היא בעיה, בעיקר, של עניים. פאראדוקס: דווקא העניים משמינים יותר, בגלל המזון המהיר, הזול והמזיק שהם צורכים לרוב, ההאמבורגרים, עם הצ'יפס והקוקה קולה (ושאר הגזוזים) רוויי הסוכר, וגלידות והממתקים. העשירים מקפידים יותר ללכת למכוני כושר אופנתיים, להתייעץ עם גורואים של תזונה (ולשלם להם שכר גבוה), לאכול אוכל יותר מתוחכם ובריא, ולשמור על הפיגורה כדי שלא יתביישו בה באירועים החברתיים הרבים בהם הם פעילים.
כאן עלה בראשי ההרהור שהעשירים בכלל שולטים יותר בחיים שלהם, מונהגים יותר על ידי השכל, מתגברים יותר על האינסטינקטים, שהינם מזיקים לעיתים. הם מתכננים יותר את חייהם, מפעילים יותר כוח רצון, לומדים יותר, עובדים יותר מייצרים יותר - ואולי בזכות זה הם "עשירים" מלכתחילה. העניים נגררים יותר אחרי האינסטינקטים שלהם, ושולטים פחות במעשיהם, ולכן - הם לא רק שמנים יותר אלא גם עניים יותר - שני הדברים קשורים. בעבר העניים היו רזים יותר בגלל שהעוני קשור גם למחסור במזון. היום, עם מדינת הרווחה והקיצבאות, נותק הקשר בין העוני והמחסור במזון. זו, אולי, אחת מתוצאות הלוואי הבלתי מכוונות unintended consequence של קיצבאות יתר - של תרבות הקיום מקצבאות. זה כמובן תהליך שרשרת - כי השמנים-יתר מתקשים לעבוד ולמצוא עבודה, בגלל מצבם הגופני, והופכים עוד יותר תלויים בקצבאות, וגם מגדילים את ההוצאה הציבורית על שירותי בריאות... שרותי שהם מקבלים ב"חינם" (על חשבון אחרים).
כול אלה הירהורים כוללניים. כך למשל - אותו אדם שהדהים אותי אתמול בצורתו הזוועתית, הוא לא עני ולא רפה שכל, הוא אדם מאד אינטלגינטי דווקא. אנשי השמאל מפנים אצבע מאשימה (בקשר למגיפת ההשמנה) כלפי הקפיטליסטים הרשעים, בעלי תאגידי המזון הגדולים, המייצרים מזון תעשייתי (מעובד) לא בריא, ודוחפים אות להמונים הפרימיטיביים באמצעות שטיפת מוח פרסומית - הכול למען רווחי היתר שלהם. הפתרון שלהם: משטרת תזונה - המדינה תחוקק חוקים והנחיות ותורה לכולם מה לאכול, רק אוכל בריא ולא ג'נק-פוד (אוכל זבל). השלב הבא: ביקור חובה במכון כושר מאושר על ידי הממשלה.... אצל השמאל - כול בעיה ניתנת לפתרון באמצעות תכנית של כפייה מצד הממשלה הכול יכולה והכול-חכמה.
מה הפתרון שלי? כמו שאמרתי למעלה - אין לי פתרון. כמו מרבית הבעיות, זו בעיה ללא פתרון. אנשים צריכים להתמודד עם בעיותיהם, כול אחד ובעיותיו הוא, באופן אישי, כמיטב יכולתם. אין פתרונות כוללניים. הייתי מאמץ כאן את הגישה של בתיה ונותן עצה כללית: שיעסקו יותר בהגות ופחות באכילה...
יעקב
| |
המת שחי אבל בכול זאת נחשב למת.
"מבחינה חוקית אתה מת", הסביר השופט לדונלד מילר, בבית משפט באוהיו בארה"ב. הנה סיפור המקרה. דונלד מילר נעלם מביתו לפני יותר מ 20 שנה, והשאיר אחריו אישה ושתי בנות. אחרי כמה שנים ללא סימני חיים מצידו, פנתה האישה לביטוח הלאומי בבקשה לקבל סיוע בדמי מזונות. כדי לקבל סיוע, החוק מחייב שהאב יוכרז כמת. אכן, שופט הכריז עליו כמת, בשנת 1994. דונלד מילר היה אלקוהוליסט וחסר בית, והתגלגל ממקום למקום וחי מעבודות מזדמנות.
השנה הוא ביקש להוציא רשיון נהיגה, לצורך עבודתו, ולהרשם מחדש לביטוח הלאומי. בביטוח הלאומי סירבו לרשום אותו בטענה שהוא מת רשמית. הוא פנה לבית המשפט - אך השופט פסק שהחוק לא מאפשר לבטל הכרזת מת אחרי יותר מ 3 שנים... אי לכך, אמר השופט, אתה עדיין מת. אולי המצב אבסורדי, אמר השופט, אבל זה החוק, אין לי אפשרות לפסוק אחרת. שישנו את החוק, הציע השופט.
אישתו, אחות במקצועה, שלא עובדת בגלל סיבות בריאות, נישאה בינתיים, שנית, לבן אדם אחר ששמו גם כן מילר. אישתו התנגדה בבית המשפט לביטול הכרזת המוות של מילר הראשון, כי פחדה שבמקרה זה יטען הביטוח הלאומי שהיא קיבלה קיצבאות בטענות שווא וידרוש ממנה להחזיר את הכסף. היא גם עלולה להיות נאשמת בביגמיה, אבל בעיה זו הפריעה לה פחות מבעית החזרת הכסף.
בינתיים לא יכול מילר, בן ה 61, להשיג רשיון נהיגה ועבודה קבועה. כשיגיע לגיל 65, כנראה לא יוכל לקבל קצבת זקנה מביטוח לאומי, וגם לא טיפול רפואי במסגרת מדיקר (ביטוח בריאות ממשלתי חינם לכול בני 65 ומעלה). העצה של השופט למילר: תגיש ערעור, או תפנה לבית המשפט של הביטוח הלאומי. אולי שופט אחר יפסוק אחרת. הבעיה היא שלמילר אין כסף עבור עורכי דין, וספק אם יגיש ערעור.
תיק"ו.
יעקב
| |
"מפרקים את מדינת הסעד" ?? (הלואי)
"כך מפרקים מדינת הרווחה" היא הכותרת שהדביקה דפנה מאור, בדה-מרקר, למאמר שמתאר את הישנויים הקלים מאד, מאד, בגובה הקיצבאות בבריטניה.
במה מדובר: בבריטניה העבירו חוק בפארלמנט שיש בו קיטון מאד, אבל ממש מאד, קטן בתשלומי הקיצבאות. מדובר בשני סעיפים. סעיף ראשון - ביטול קיצבאות ילדים לאלה שמרוויחים מעל 50 אלף שטרלינג בשנה (יותר מ 25 אלף ש"ח לחודש). סעיף שני: הקטנת ההצמדה למדד של קיצבאות של אנשים בגיל העבודה (כלומר לא קיצבאות של גימלאים). במקום להעלות את הקיצבאות מדי שנה במלוא עליית המדד (2.7% בשנה האחרונה) יעלו הקיצבאות, בשלוש השנים הבאות בלבד, רק ב 1% לשנה.
התיקונים הקטנים, ממש קטנים האלה זכו לכינוי "פירוק מדינת הרווחה". (הם אמורים לחסוך לממשלה הוצאות של 3.1 מיליארד ליש"ט, עד 2016).
קשה לי להבין את המנטליות של מרבית האנשים "החברתיים" (שדפנה מאור מייצגת אותם) שהתחנכו על קדושת מדינת הרווחה, ורואים בכול קיצוץ, ולו הקטן והזניח ביותר "פירוק מדינת הרווחה". הקיצבאות הן קדושות עבורם, וכול הורדה פשע. למה?
מדוע יש שכבה גדולה של אנשים (כול השמאליים-חברתיים-סוציאליסטים) שאינם מסוגלים להבין את המושג "אין כסף" ? לבריטניה אין כסף. הממשלה בגרעון עצום. אולי פעם בריטניה הייתה "גדולה", אבל עכשיו הם על הקרשים. אין כסף. כשעשיר יורד מנכסיו הוא חייב לקצץ בהוצאות. ואיפה ההוצאות ? בקיצבאות - זה נתח מאד גדול מהוצאות הממשלה. אם הממשלה הולכת לקצץ בהוצאות - אין אפשרות לעשות זאת מבלי לנגוע בקיצבאות.
בשביל השמאל אין כזה דבר "אין כסף". לדעתם, למדינה יש אינסוף כסף. שיקחו יותר מיסים, שידפיסו, לא מעניין אותם. כסף גדל על עצים. העיקר להוציא כול הזמן יותר ויותר למטרות "חברתיות". (ראה פול קרוגמן, ראה שלי יחימוביץ').
גם העסק עם קצבאות הילדים מוזר בעיני. מדוע צריך לתת קיצבאות ילדים לכולם? אני מבין (אולי) את הרצון לעזור לאנשים עניים. נניח. אבל מדוע צריך לתת קיצבאות ילדים לאנשים עשירים? האם כמה מאות שקלים של קיצבת ילדים מזיזה בכלל לאנשים אמידים שקונים לילדים בני שמונה ג'ינסים של מעצבים ונעליים של מותגים במחיר מופקע? זה אבסורד שהמדינה נותנת קיצבאות לעשירים.
כנ"ל (בלי קשר לבריטניה) קיצבאות זיקנה לעשירים. הרבה מאד זקנים הם אמידים, עם רכוש של מיליוני שקלים, והכנסות של עשרות אלפים. מדוע הם צריכים את קיצבת הזיקנה של הביטוח הלאומי של 1300 ש"ח לחודש ? האם אין זה אבסורד מוחלט להוציא כסף גדול מקופת המדינה המדולדלת לשלם קיצבאות זיקנה לעשירים? אין כבר שימושיים יותר חיוניים לסף של המדינה?
מסתבר שזה לא עניין של עזרה לעניים, מסתבר שזו אידיאולוגיה. לפי אידיאולוגיית הסעד (סליחה, "הרווחה") התכניות האלה צריכות להיות אוניברסאליות - כלומר חלות על כול האוכלוסייה. חייבים להשליט את מרות המדינה, ולקבוע כעקרון קדוש שלמדינה זכות וחובה לקחת כסף מכולם ולתת לכולם. העברת הקיצבאות לעשירים נועדה לא כדי "לעזור לעניים" אלא כדי לקבוע את עקרון השליטה של המדינה. אלה לא קיצבאות סעד, אלו קיצבאות אידיאולוגיה.
כנ"ל בארה"ב. בדיוני ה"מצוק הפיסקאלי" הצליחו להגיע להסכמה על העלאת מיסים, אבל בסעיף העיקרי - קיצוץ בהוצאות, לא הצליחו להגיע לשום הסכמה. לגבי הדמוקראטים - כול קיצוץ, ואפילו בגרוש אחד, בתקציב הממלשה, הוא בבחינת יהרג ובל יעבור. זו פגיעה "בשרותים חיוניים" פגיעה "אנושה" בעקרון הקדוש של מדינת הסעד (הרווחה). אין קיצוצים. אין מסוגלים להבין את המצב של "אין כסף", זה לא קיים בתודעה השמאלית.
יעקב
נ.ב. לגבי הטרמינולוגיה (המונחים, המילים) - אנשי השמאל אוהבים להלביש כול דבר במילים יפות כדי להסתיר את מהות העניין, את המציאות הלא כול כך יפה. במסגרת זו שינו את השם של מדינת הסעד למדינת "רווחה", כי "סעד" (סעד פירושו - עזרה) מילה לא יפה. רווחה יותר יפה, זה מבטא את הרגשות והשאיפות הנעלות של הדוגלים באידאולוגיה זו ואת הדימוי העצמי שלהם. אבל במציאות זה סעד - עזרה לעניים.
| |
פצצת הפנסיות באירופה
כמו שכתבנו קודם, החובות של ממשלות 19 המדינות של האיחוד האירופה (ושאר ממשלות העולם) גדולות פי 5 מהחוב הרשמי הנמדד באג"ח שהן הנפיקו - מה שנקרא "החוב הלאומי". אלו כמובן החובות שהממשלות התחייבו לשלם בתור פנסיה וקצבאות שונות (קיצבאות זיקנה, בריאות), התחייבות חוקית מוצקה.
בס"ה יש לממשלות יארופה חוב של 30 טריליארד אירו (40 טריליארד דולר) לאזרחיהן - האזרחים שחיים עכשיו. את החוב הזה יצטרכו לשלם "הדורות הבאים" אלא שמספרם הולך וקטן (ירידה באוכלוסייה), והם נעשים עניים יותר, ואין סיכוי שיוכלו לשלם. המצב הזה הוא לא בר קיימא - אין דרך שממשלות אירופה יעמדו בהתחייבויותיהן.
פגיעה בפנסיונרים היא בלתי נמנעת. מה שיעשו הוא העלאת גיל הפרישה, לפחות ל 70. זהו הגיל בו האדם מפסיק לעבוד ולהרוויח ולהפריש לקרנות הפנסיה, ומתחיל למשוך פנסיה. חלק גדול מהפנסיות הן פנסיות תקציביות - כלומר - שמשתלמות מתקציב המדינה ולא מקרן פנסיה שחסכה כסף לאורך שנים. במקביל - יצטרכו לתקן את הפנסיות כלפי מטה - כלומר לשנות את שיעורי הפנסיה המובטחים כחוק. הזקנים יקבלו פנסיות נמוכות מהמובטח.
המשבר הכלכלי הנוכחי לא היטיב עם קרנות הפנסיה למיניהם ( וגם לא עם החסכונות הפרטיים של האנשים). מצד אחד היו הפסדים בגלל הירידות בשוקי ההון, והגילוחים של האג"חים. מצד שני יש הפסדים גדולים בגלל המאמץ של הבנקים המרכזיים לתמרץ את הכלכלה, על ידי הורדת הריבית לאפס. במצב הזה - המשקיעים - שרובם הינם קרנות פנסיה, לא מצליחים להפיק תשואה על השקעותיהם - שפירושו - יכולת פחותה לשלם פנסיות.
עוד אנו צפויים לאינפלציה - כתוצאה מהדפסת הכספים הגדולה - שפירושו: שחיקת ערך הקנייה של הפנסיה.
כשממשלות לוות כסף (מוכרות אגח"ים) נהוג להגיד: "אנו לווים מהדורות הבאים". ה"דורות הבאים" אמורים להיות רבים יותר (בגלל גידול האוכלוסייה) ועשירים יותר (בגלל העלייה המתמדת ברמת החיים עד כה). שקר ודמאגוגיה. אין דורות באים (עדיין). הממשלות לוות מהדור הנוכחי - הן לוות מכספי החסכון הפנסיוני של הדור הנוכחי. לא קיים כסף אחר שניתן ללוות. הממשלות נותנות לאנשים צ'ק ללא כיסוי - בדמות פנסיות "מובטחות בחוק" - שאין דרך לשלם אותן. הממשלות לקחו את הכסף של הפנסיונרים ובזבזו אותו. הן יחזירו פחות מאשר לקחו. אין אפשרות אחרת.
באסיה (סין, הודו) אנו רואים צמיחה מתמדת וגידול בעושר.
במערב (ארה"ב, אירופה ויפאן) - הולכים בדרך הפוכה. תור הזהב של הצמיחה הכלכלית וההתעשרות נמצא מאחוריהם. מעכשיו והלאה - יד העוני גוברת על העושר. ברוכים הבאים לעידן הידוק ההגורות. החלוצים - בדרך לעוני, הם תמיד הפנסיונרים.
יעקב
| |
קריסה ידועה מראש של מערכת בריאות ציבורית
מערכת הבריאות הציבורית שלנו קורסת. שם התואר "ציבורית" מיותר, אין אצלנו מערכות נוספות לא ציבוריות. מערכת הבריאות לא מתפקדת. יש שביתת רופאים כבר כחצי שנה, דיונים ארוכים כול הלילה, בית דין לעבודה, קללות הדדיות בין הרופאים לאוצר ובינם להסתדרות הרפואית שלהם, בגרע אחד יש הסכם, ברגע שלאחריו אין, הרופאים מתפטרים, הממשלה מוציאה צווי מניעה - הברדק חוגג, החולים סובלים.
כולנו היינו רוצים שתהיה מערכת בריאות אחידה ויפה, המתפקדת תמיד ללא דופי, ומספקת כול הזמן שירות טוב ואחיד לכולם. כולנו היינו רוצים שאלוהים ינהל את מערכת הבריאות (ושאר מערכות המדינה) ואז הכול היה מתנהל למופת.
אבל המדינה, המנהלת את מערכת הבריאות, היא לא אלוהים. המדינה היא פוליטיקאים - אנשים - איך נאמר? די גועליים ובעלי יכולות בתחומים מצומצמים (רטוריקה, יחסי ציבור וספינים). אנשים אלה לא מסוגלים לנהל מערכת בריאות ולא שום מערכת אחרת. עובדה היא שמערכת הבריאות (הציבורית) לא מתפקדת. אם יפתרו (זמנית) את בעיית הרופאים תתחלנה לשבות האחיות, ואח"כ עובדי המנהל והמשק, ואח"כ שוב הרופאים. תמיד יש מחסור במיטות, או מחסור ברופאים, או תורים והמתנות לטיפולים. אין למערכת שום סיכוי לתפקד תקין, אי פעם.
הבעיה המרכזית היא הריכוזיות. המערכת גדולה מדי. היא "גדולה מדי מכדי ליפול" וגדולה מדי מכדי שניתן יהיה לנהל אותה. כול בתי החולים במדינה מנוהלים על ידי אותם פקידים במשרד הבריאות, לפי סולם שכר אחיד שנקבע על ידי פקידי האוצר.
כדי שמערכת הבריאות תתפקד תקין היא צריכה להיות מורכבת מהרבה, הרבה מאד, יחידות (בתי חולים) קטנות, נפרדות, עצמאיות לחלוטין. בתי חולים פרטיים - כן רק בתי חולים פרטיים רבים ועצמאיים, למטרות רווח, יכולים לספק שירות טוב, כמו שעסקים פרטיים, עצמאיים בשאר תחומי הכלכלה (למשל ייצור נעליים) מספקים שירות טוב, ללא שביתות.
כול בית חולים יתמחה בתחומים שלו, ינוהל על ידי מנהלו, שישכור רופאים כרצונו, וישלם להם שכר לפי הסכם בינו ובין הרופא ולא לפי סולם אחיד של האוצר. כך יווצרו יחידות טיפול רבות, כול אחת בגודל סביר, שניתנת לניהול. כך תהיה תחרות בין בתי חולים, אם אחד לא יספק שירות טוב - יאבד חולים ויאלץ להיסגר, אך החולה יקבל טיפול במקום אחר. ואם ייסגר בית חולים אחד לא יהיה אסון כי יש עוד 20 כמוהו. אם תהיה שביתה באחד, ילכו החולים לאחר. אם תנאי השכר בבית חולים אחד לא ימצאו חן בעיני הרופא יילך לעבוד בבית חולים אחר - ולא יאלץ לרדת לאוסטרליה.
הממשלה יכולה לסייע לאנשים העניים ביותר לממן את שירותי הבריאות שלהם. בכך היא יכולה לדאוג שלכולם תהיה גישה לשירותי בריאות ולא "יתפגרו אנשים ברחובות ללא טיפול". אבל כדי להבטיח לעניים גישה לשירותי בריאות היא לא צריכה לנהל בתי חולים. היא לא מסוגלת לנהל בתי חולים - עובדה. החולה יבחר באיזה בית חולים ברצונו להיות מטופל - קופות החולים או חברות הביטוח ישלמו את דמי הטיפול.
אנו צריכים הפרטה מלאה של מערכת הבריאות. ניהול ממשלתי ריכוזי של מערכות גדולות אינו אפשרי, צריך להתפכח מהאשלייה שאלוהים מנהל את המדינה בתבונה וביכולת אינסופית. אין כזה דבר. אנו רואים את זה בכול המערכות, היום, במיוחד, במערכת הבריאות. המערכות המתפקדות היטב הן מערכות פרטיות, מבוזרות, קטנות יחסית ועצמאיות, שכול אחת מהן, לחוד, איננה בעלת חשיבות עליונה.
יעקב
| |
ביטוח לאומי - כבד ממס הכנסה
בעודי כותב סידרה על ביטוח לאומי, קופצת גב' שולמית יהב* וכותבת בוויאנט על נטל המס הכבד שהביטוח הלאומי מהווה.
בעוד מס הכנסה הוא פרוגרסיבי, והאחוז הגבוה יותר משתלם רק על הפרש ההכנסה (על המדרגה בלבד), הרי ביטוח לאומי הוא קבוע (אחרי סף של 5000 ש"ח לחודש, ועד לתקרה של 73 אלף ש"ח לחודש). כך יוצא שמי שמשתכר, למשל, כ 15 אלף שקל ברוטו לחודש משלם קצת פחות מ 2000 ש"ח מס הכנסה, אבל יותר מ 2100 ש"ח דמי ביטוח לאומי ומס בריאות.
שיעור תשלומי הביטוח הלאומי הם 17.9% מהמשכורת (ללא מדרגות). לצורך הסוואה חילקו את זה לשניים - חלק העובד - 5.9% וחלק המעביד - 12% - כשלמעשה כול הסכום הוא על חשבון עלות העבודה של העובד. במקרה של עצמאי - כול הסכום בא מכיסו.
עוד כותבת גב' שולמית יהב, שכול המעמד הבינוני - עד לגובה שכר חודשי של 20,000 ש"ח ברוטו משלם יותר ביטוח לאומי מאשר מס הכנסה.
הממשלה נוקטת בכול תכסיס הסוואה אפשרי כדי להרדים את הציבור ולהסתיר את גודל הגביה. הטריק הראשון הוא ההפרדה בין ביטוח לאומי למס הכנסה - כאילו אלו שני דברים שונים, וכאילו כול אחד לחוד לא "נורא" גבוה. ולא היא. זה נגבה על ידי המדינה עבור שרותים שהיא מספקת, והשני גם כן. אותו גוף (הממשלה) גובה את הכסף, אותו גוף מוציא אותו. מאזן הביטוח הלאומי אף נכנס לחשבון המאזן הממשלתי. הממשלה חושבת, כנראה בצדק, שאם לוקחים ממך 100 ועוד 100 ש"ח (בשתי שורות נפרדות בלוקש) זה נראה פחות (ופחות גרוע) מאשר אם לוקחים 200 ש"ח בשורה בודדת.
עוד כותבת יהב:
"כאשר אנו בוחנים את הזכויות המוענקות
לנו חזרה תמורת דמי הביטוח הלאומי ומס הבריאות, נמצא כי התועלת נמוכה
למדיי והמחיר אינו מצדיק אותה."
מאה אחוז נכון. עוד אכתוב על זה. מה שגם גב' יהב לא קלטה הוא שעיקר הקף הפעילות של הביטוח הלאומי הוא לקחת כסף מעניים ולהעביר לעשירים.
המוסד לביטוח לאומי שלח את התגובה הסטנדרטית הבאה:
"הכספים שמשלמים האזרחים לביטוח הלאומי הם דמי ביטוח סוציאליים, והם נועדים
לבטח את הפרט, ולהעניק לו רשת תומכת על ידי תשלום קצבאות בזמנים של משבר
ומצוקה כלכלית"
זה הצהרת כוונות הסטנדרטית, הכתובה בכול ספרי האזרחות ובחוק עצמו. אבל זה לא מה שהמוסד לביטוח לאומי עושה בפועל, רוב הזמן, ועם מרבית הכסף. הם אומרים דבר אחד, אבל עושים גם דבר אחר (הם גם עוזרים לעניים, קצת, נכון). רוב היקף הפעילות - זה הדבר האחר. רוב הזמן הוא מעביר, כאמור, כסף מצעירים עניים לזקנים עשירים.
יעקב
*הכותבת היא מנכ"ל מכללת עדיף, העוסקת בלימודי ביטוח ופיננסים ומנכ"ל "החלק המשלים", העוסקת בייעוץ עסקי והדרכה כלכלית.
| |
שרד 2 פצצות אטומיות מר טסוטומו יאמאגוצ'י שרד לא פצצה אטומית אחת אלא שתיים. הוא האדם היחיד שידוע בוודאות שעשה זאת. מר יאמאגוצ'י, תושב נגסאקי, היה בנסיעת עסקים בהירושימה כאשר הוטלה שם פצצת האטום הראשונה, ב 6 לאוגוסט 1945. הוא היה ברחוב, במרחק כ 3 ק"מ ממוקד הפיצוץ. הוא נפגע מהדף (כולל קרע של עור התוף) וגם ספג כוויות. (בהפצצה זו נהרגו כ 80,000 בני אדם). אחרי שטופל טיפול ראשוני ובילה לילה במקלט בהירושימה, הוא חזר לעירו נגסאקי, והיה נוכח כאשר הוטלה הפצצה השניה שם, ב 9 באוגוסט. (שם נהרגו 70,000 ). הוא החלים מפציעותיו, וחי חיים מלאים ובריאים. הוא נפטר ביום שני האחרון מסרטן הקיבה, בגיל 93. אישתו נפגעה אף היא בפיצוץ בנגסאקי, אך הגיעה לשיבה טובה, ונפטרה לפני שנתיים בגיל 88, גם כן מסרטן.
סיפור מעניין, בלי לקחים עמוקים. יעקב
| |
האיש של 700 מיליארד דולאר הנה סיפור מרתק על בחור צעיר, ניל קאשקארי (בן 35) , שהיה הוגה הרעיון של תכנית הצלת הבנקים בעת המשבר בארה"ב, ב 2008 - ומונה לנהל את הקרן בת 700 מיליארד דולר שהקונגרס אישר. עלייתו המטאורית הייתה מקרית, מתהפוכות המזל המוזרות ביותר. העבודה הקשה והאווירה הקשה והעכורה בוואשינגטון שברה אותו. הוא התפטר מתפקידו אחרי פחות משנה ופרש לביקתה בהרים עם אישתו, כדי להיטהר מהרעל של וואשינגטון. תקראו את הסיפור, (בוואשינגטון פוסט) סיפור מהחיים. יעקב
| |
טיב השרות הממשלתי
על טיב השרותים שאנו מקבלים ממוסדות שלא למטרות רווח, מוסדות מנוהלים על
ידי המדינה הטובה והמיטיבה, או גופים ציבוריים ניתן לילמוד מהתמונה הזו - על השביתה בקופ"ח
הכללית. זה מה שקורה בגופים שלא סובלים מתאוות בצע, ולא מנצלים את העובדים כדי להעשיר בעלי הון, ולא רודפים רווח.
אם מי מהקוריאם יוכל לעזור לי ולספר לי למי שייכת קופת החולים הכללית - מי הבעלים, אני מאד אשמח.
יעקב

| |
רפורמה בבריאות על חודו של מיצובישי
בארה"ב עברה בבית הנבחרים ההצעה לרפורמה מקיפה ביטוח בריאות ברוב זעום של 220 נגד 215 - קולות של דמוקראטים נגד הרפובליקאים. רק רפובליקאי אחד הצביע בעד ההצעה, ו 39 דמוקראטים הצביעו נגדה. זו רפורמה מרחיקת לכת המגדילה מאד את מעורבות הממשלה בנושא הבריאות. מציעיה מעריכים שהיא תעלה למדינה 1.1 טיליארד דולר ב 10 שנים, מתנגדיה מעריכים שהסכום היה כפול. (בדרך כלל הצעות כאלה עולות פי 2 או שלוש מההערכה הראשונית).
הרפורמה מנסה לכפות על כל אזרחי ארה"ב לרכוש ביטוח בריאות - על ידי הטלת קנסות כבדים על אלה שאין להם ביטוח. היא גם מנסה לכפות על חברות ביטוח לבטח כל אחד, בלי קשר למצב בריאותו בעת עשיית הביטוח.
ההצעה היא כרגיל ענקית ומרחיקת לכת - מחזיקה כ 2000 עמודים, וכרגיל, איש לא קרא אותה לפני ההצבעה.מנהיגת הרוב הדמוקראטי בבית הנבחרים הבטיחה להעמיד את ההצעה לרשות הציבור, לעיון, באינטרנט, לפחות 72 שעות לפני ההצבעה, אבל לא עשתה זאת.
הנשיא, וההנהגה הדמוקראטית לחצו לחצים כבדים על הנבחרים להצביע בעד ההצעה, בכל זאת הצביעו 39 נבחרים דמוקראיטם נגדה. אחת הסיבות היא שההצעה לא מאד פופולארית בציבור, ונבחרים שכסאותיהם לא בטוחים, חוששים מגורלם בבחירות הבאות ב 2010 .
שאלה עקרונית היא - האם ראוי הוא שהצעה מרחיקת לכת כזו, ורבת משמעות מכל הבחינות תועבר על חודו של קול, וכנגד התנגדות כה גדולה, בציבור ובין הנבחרים.
הדרך לאישור הסופי, העוברת דרך הסנאט, היא עדיין ארוכה מאד ולא ודאית כלל.
יעקב
| |
שיוויוניות לא מעודדת עבודה.
היפאנים היו ידועים בחריצותם המופלגת, ובנאמנות אין קץ לחברה שמעסיקה אותם. זה היה פעם. היום, רוח השיוויוניות והשלווה הגיעה ליפאן. הרבה צעירים מסרבים להתאמץ ולהתקדם בסולם הדרגות לתפקידי ניהול. תפקיד ניהולי פירושו יותר עבודה, יותר אחריות, שעות יותר ארוכות. וברוח השיוויוניות - ההבדל במשכורת לא מי יודע מה, כלומר - הקידום בדרגה לא מביא תוספת גדולה בהכנסה. מאידך - גם בדרגות הנמוכות ההכנסה לא רעה, אז למה להתאמץ? יותר כדאי ליהנות מפנאי, פעילות חברתית ומשפחתית, ולשקוע פחות בעבודה.
החברות הגדולות ביפאן אובדות עצות, אין הן מצליחות למלא את המשרות הבכירות הדרושות.
התופעה לא חדשה לנו. אני מכיר היטב את הצעירים היושבים על ברזלים במרכז המסחרי בצהרי היום ומפטפטים. כאשר מציעים להם עבודה - הם מסרבים (אלא אם כן זה בשחור). הם מעדיפים את קצבת הבטחת ההכנסה - עם הפנאי על משכורת לא הרבה יותר גבוהה תמורת עבודה של ממש.
תגמול נאה על פי התפקיד והתפוקה בעבודה היא תמריץ לפריון עבודה גדול. איש לא אוהב להתאמץ בחינם.
שיוויוניות היא תמריץ לבטלה.
יעקב
| |
נגד שביתות במגזר הציבורי בקטע הקודם שכתבתי בנושא (ראו למטה)- אולי לא הבהרתי עצמי מספיק מדוע התייחסתי לשביתות במגזר הציבורי דווקא. במגזר הפרטי יש הגיון מסוים לשביתה, וזה ההגיון: השביתה נועדה לגרום נזק כספי (איבוד מכירות ולקוחות) לבעל הבית. בעל העסק או המפעל ישתכנע שיותר כדאי לו להתפשר עם העובדים, ולהעביר להם חלק יותר גדול מהרווחים של העסק, אחרת יספוג הפסד כספי יותר גדול מאשר הסכום שהוא מעביר לעובדים בתור תוספת משכורת. השביתה היא אמצעי לחץ (כספי) ישיר על בעל הבית, בעל הבית הוא הניזוק היחידי מהשביתה, כי האזרחים מהשורה, לקוחותיו, יכולים לרכוש אותו מוצר או שרות אצל עסק מתחרה. לא כן במגזר הציבורי. זה מתחיל מזה שבעל הבית אינו קאפיטליסט חזירי שגורף את כל הרווחים לכיסו. בעל הבית הוא מדינת ישראל, וכל הטבה שהעובדים מקבלים היא על חשבון שאר אזרחי המדינה. השביתה היא מאבק כוחני, לא בין העובדים לבעל הבית אלא בין קבוצה אחת באוכלוסיה ושאר האוכלוסיה. הנפגע מהשביתה שוב איננו בעל הבית. "מדינת ישראל" לא נפגעת משביתת מורים או מרצים - מי שנפגע הם האזרחים, התלמידים, הסטודנטים או החולים במערכת הבריאות. אבל הנפגעים אינם צד לסכסוך, אין הם יכולים להעלות את משכורות השובתים. המאבק הכוחני של השובתים פוגע באזרחים מהשורה שאינם יכולים לעשות דבר כדי להמנע מפגיעה. בנוסף - השרותים הציבוריים הם מונופוליסטיים, אין לאזרח אפשרות לקבל אותו שרות מגורם אחר. משום מה היה קיבוע מחשבתי בדבר קדושת השביתה - היא הפכה להיות פרה קדושה, וחדלנו לחשוב, ולהבין שאין שביתה נגד המדינה כשביתה נגד בעל עסק קאפיטליסט. אלה שני דברים שונים לחלוטין. במדינה - מדיניות הממשלה (כולל מדיניות השכר במגזר הציבורי) נקבעת באמצעים פוליטיים, על ידי הצבעות ובחירות, לא באמצעים כוחניים. זה לא תקין שמגזר זה או אחר מנסה לכפות בכוח את השכר שלו על האחרים. לבסוף אני חוזר על הרעיון הפשוט - שזה לא תקין שהשביתה היא המנגנון הרגיל, השיגרתי שבאמצעותו נקבע השכר במגזר הציבורי, וכל עובד משיג שכר בהתאם לנזק שהוא מסוגל לגרום לשאר אזרחי המדינה, ולא בהתאם לתועלת או התפוקה שהוא מפיק בעבודתו. חייבים למוצא מנגנון חוקי אחר לקביעת השכר במגזר הציבורי, ללא שביתות. יעקב
| |
פיטורי עובדים ומיקסום רווחים כתבה ב ynet - מספרת שייתכן ויש חברות שמנצלות את אווירת המשבר, ו.. שומו שמיים! מפטרות עובדים ! למה מפטרות: למיקסום רווחים. איזה רשעים!
בימים האחרונים מציף את כלי התקשורת
גל של דיווחים על פיטורים במשק, בעיקר בתחום ההיי-טק והפיננסים. ברוב
המקרים מנמקות החברות את הפיטורים במשבר הכלכלי העולמי שפגע או שעתיד
לפגוע ברווחי החברה, אולם האם ישנם מהמעסיקים המנצלים את ההאטה הכלכלית על
מנת לתרץ צעדי התייעלות למקסום רווחים אף ללא קשר למצב המשק?
ובכן, מר יאיר חסון (העתונאי) הנה החדשות: חברות קיימות כדי למקסם רווחים. זה היעוד המוצהר שלהם בחיים. זה ולא שום דבר אחר. הן מעסיקות עובדים אם הדבר דרוש למיקסום רווחים. הן מפטרות עובדים אם הן חושבות שהעובד לא נחוץ בתהליך הפקת רווחים. חברה קיימת, לפי הגדרה, לשם הפקת רווחים. לא לצורך אספקת תעסוקה או פרנסה. כלומר - תעסוקה ופרנסה הן תוצר לוואי של תהליך הפקת הרווחים. אם אין רווחים, אין חברה ואין תעסוקה ואין עובדים. קודם כל רווחים. החברה לא קיימת למטרות צדקה. הבעלים ובעלי המניות אינם פילנטרופים, ולא מוטלת עליהם החובה להוות לשכת תעסוקה או סעד. צעדי התייעלות לא זקוקים לתירוץ - הם הדבר הטבעי והנכון לעשות כל הזמן, בעת שפע ובעת משבר. חברה שלא מתנהלת בצורה יעילה בוגדת במטרתה, בבעליה ובבעלי מניותיה. חברה חייבת לווסת את תפוקתה לפי דרישות השוק, ואם היא צופה, או מרגישה, האטה מתקרבת היא חייבת להקטין את קצב התפוקה כדי לא להתקע עם עודפי סחורה שלא ניתן למכור. והיא חייבת להסתכל קדימה, לתכנן צעדיה לפי התחזית לחצי שנה, שנה קדימה, לא לפי המצב אתמול. באשר לקושי בפיטורי עובדים - מדוע יש קושי? מדוע מקשים על החברות לפטר? הצד השני של הקושי לפטר עובדים (קושי שיוצרים וועדי עובדים וההסתדרות) הוא אי הרצון לשכור עובדים. אם החברות יודעות שקשה לפטר עובדים הן נמנעות מלשכור אותם. גמישות בכל התשומות (רכש, תעסוקה) הוא תנאי הכרחי כדי שחברה תוכל לשרוד בשוק תחרותי. אם גורמים חיצוניים מתערבים ומקשים על פיטורי עובדים, או על קביעה חופשית של רמות השכר, החברות יקחו זאת בחשבון וימנעו ככל האפשר לשכור עובדים. במקרים קיצוניים, היזמים ימנעו מלפתוח עסק, או יפתחוהו במקום אחר, והלך לאיבוד פוטנציאל לתעסוקה ופעילות כלכלית. המכשולים האלה פוגעים יותר בתעסוקה של עובדים חדשים, מאשר מועילים במניעת פיטורין של עובדים מועסקים. אבל, כמובן, ההסתדרות וועדי העובדים דואגים אך ורק לעובדים הוותיקים, המועסקים. לעובדים הפוטנציאליים, שעוד לא מצאו מקום עבודה, אין וועד עובדים, ואין הגנה של ההסתדרות. יעקב
| |
ניצול העובדים זרים - בגלל חוקים "סוציאליים" כתבה של חנה זוהר ב ynet מספרת על ניצול פועלים זרים ומקומיים על ידי חברות כוח האדם, בחסות חוקי הממשלה. זאת אגב המנהלים הישראליים שנכלאו על ידי הפועלים הסיניים של חברת אשטרום באיים הקאריביים. מסתבר שהפועלים הסיניים נדרשו לשלם 20,000 דולר לחברה שהביאה אותם מסין. את הכסף הם לקחו בהלואה שהיו אמורים להחזיר מתוך שכר העבודה שלהם. גם אצלנו משלמים פועלים סינים שעובדים בבנין ופועלים תאילנדיים בחקלאות בין 6000 ל 12000 דולר עבור קבלת העבודה, עבור הזכות לבוא ולעבוד. את הכסף משלמים בחו"ל (כי בארץ זה מנוגד לחוק), לכל מיני מתווכים, שכנראה מעבירים חלק נכבד של הכסף לחברות שהולכות להעסיק את הפועלים. פועל שלא משלם, לא מקבל עבודה, אולם פועלים נאבקים על הזכות לבוא לעבוד בחו"ל, כי כנראה, חשבון מפוקח מראה להם, שגם אחרי תשלום כל העמלות הם ירוויחו הרבה יותר מאשר הם יכולים להרוויח בארץ מולדתם.
מה שחנה זוהר לא מספרת (וכנראה גם לא מבינה) הוא שכל השערוריה הזו קמה לתחיה בגלל החוקים ה"סוציאליים" שממשלת ישראל חוקקה בלחץ "הגורמים החברתיים", חוקים שנועדו ל"היטיב" עם העובד, אבל עולים לעובדים (ולמעבידים) מאד ביוקר, ומיטיבים רק עם המתווכים והפוליטיקאים. זה מתחיל מעצם החוק הדורש רשיון לעובד זר, והגבלת מספר הרשיונות. כך נוצר מצב שהרשיון הוא מצרך מונופוליסטי יקר ערך שהן העובד והן המעסיק מוכן לשלם עבורו. החוק הממשלתי יצר שוק שחור במקום שלא היה צריך להיות כזה. יש מפעלים וחברות "מאושרים" שקיבלו רשיונות לעובדים זרים, כנראה תמורת שוחד או שוחד פוליטי ("מקורבים") ולפוליטיקאים יש הטבה חדשה לחלק לחבריהם. היה צריך להתיר יבוא חופשי של פועלים זרים, אך במגבלות קלות: למשל להגביל את התקופה שמותר לפועל זר לשהות בישראל ל 4 או 5 שנים, ולהטיל את האחריות להחזרתו למולתדו על החברה שהביאה אותו.
תקנה ממשלתית "סוציאלית" אחרת היא זו המחייבת תשלום "שכר מינימום" ישראלי לעובד. כך קורה שעובדים, בענף הסיעוד לדוגמה, שעובדים בארצות אחרות תמורת 300 דולר לחודש (ומרוצים מכך) - חייב המעביד הישראלי לשלם להם לפחות 600 דולר לחודש. ההפרש הזה הוא הפער המאפשר קיום מתווכים נצלנים. לעובד כדאי לבוא לעבוד תמורת 300 דולר, המתווך יודע זאת, אז הוא אומר לעובד, בחו"ל - "אתה תרוויח 600 דולר, 300 בשבילך, ו300 בשבילי - כדי לשלם את המחיר של הרשיון שאני נותן לך", ולכולם העסק כדאי. חוק שכר המינימום שנועד להיטיב עם העובד מיטיב עם המתווך, ובעקיפין עם הפוליטיקאי, אך לא עם העובד. הכל על חשבון המעביד - במקרה של העובדים הסיעודיים - על חשבון הזקנים החולים.
השוק החופשי הוא המיטיב הגדול עם העובדים. כך היו יכולים העובדים לקבל שכר לפי עבודתם, ולשלם את דמי התיווך רק עבור שירותים ממשיים שהמתווך נותן, ולא עבור רשיונות וטובות שמחלקים הפוליטיקאים, והזקנים או החקלאים ליהנות מעבודה במחיר סביר, ללא צורך לממן פוליטיקאים ומתווכים. חוקי הממשלה ה"סוציאליים" לכאורה, אינם אלא כסות למנגנון מושחת לניצול העובדים והמעבידים לטובת המתווכים המקורבים והפוליטיקאים. הפעילים הסוציאליים, שבאמת רוצים לעזור לפועלים המסכנים (באמת), היו מיטיבים לעשות אם היו דורשים הפסקת ההתערבות הממשלתית בנושא, ולא העמקתה, כפי שהם תמיד דורשים, בגלל השקפתם האידיאולוגית. יעקב
| |
דירה לכל פועל, 2
כבר סיפרנו שאחת הסיבות למשבר הנוכחי: המידיניות הסוציאלית של ממשלת ארה"ב שניסתה לעודד כל אחד לרכוש בית או דירה. היא עשתה זאת על ידי הענקת משכנתאות בלי תשלום ראשון מכיס הקונה (down payment ) , ובלי לבדוק את יכולת ההחזר של הלווים.
עכשיו נשאל שאלה במישור העקרוני - אידיאולוגי: מדוע צריך שלכל אחד תהיה דירה ? מדוע טוב לעודד זאת? מדוע הממשלה הציבה את זה כיעד ?
כמובן שרצוי שלכל אחד תהיה דירה. אפילו שתיים או שלוש, למה לא ? (דרך אגב - אנשים בארה"ב אכן קנו שתים או שלוש דירות במשכנתאות הנדיבות שקיבלו). רצוי גם להיות עשיר, צעיר ובריא. אין וויכוח על כך.
אבל אנו חיים בעולם שיש בו אילוצים פיזיים וכלכליים. כל אחד מסתדר בעולם זה כמיטב יכולתו, עובד, מרוויח, וקונה בכסף שיש לו מה שהוא מרגיש צורך לקנות, לפי סדר עדיפות אישי. אחד יקנה דירה, אחר חופשה בקריביים, או מכונית ספורט, ויעדיף לגור בדירות שכורות. גם ייתכן שבשלב מסויים אדם מעדיף מכוניות ובילויים, בשלב אחר הוא יקנה בית. זה תקין, זה רגיל.
השאלה היא מדוע הממשלה צריכה ל"עודד" אנשים לעשות משהו אחר ממה שהם מעדיפים. מדוע הממשלה צריכה להגיד לאדם: "אל תקנה אוטו יקר, תקנה דירה!". אמא אומרת כך כל הזמן לבניה, אבל האם המדינה צריכה לקחת על עצמה תפקיד של אמא ?
יש אנשים מסכנים, חולים, עניים. נניח שהמדינה צריכה לעזור להם. אז שהמדינה תתן להם כסף (אבטחת הכנסה) ותניח להם להחליט איך להוציא את הכסף ומה טוב בשבילם. למה דווקא דירה? למה לתת את העזרה בצורה של משכנתא לדירה ולא בצורה של מזומנים ? האם יש עדיפות לרכישת דירה דווקא על פני הצרכים האחרים של האדם? למה?
ועוד. כאשר הקלו על מתן משכנתאות - הקלו לכולם לא רק לעניים. אנשים לאוו דווקא עניים השתוללו, קנו דירות מעבר להישג ידם, קנו כמה דירות, קנו בתי יוקרה. אלה שמתקשים עכשיו להחזיר משכנתאות הם לאו דוקא עניים, הם אנשים בינוניים או אפילו עמידים (חלקם) שהיו להם עיינים גדולות ושאיפה לנצל את המשכנתאות הקלות, וקנו מעבר ליכולתם.
כך נוצרה הבועה - ניבנו דירות ובתים, נקנו דירות ובתים מעבר לרמת הצריכה הטבעית, ומעבר ליכולת הכלכלית הריאלית של האנשים. הכל בעידוד הממשלה והרגולציה. אם יש איזושהי הצדקה לעזרה ממשלתית - היא מתייחסת לעניים בלבד. הרבה תכניות סיוע ממשלתיות שנועדו כביכול לעניים מגיעות לאו דווקא אליהם.
הרבה אידיאולוגיה ממשלתית עומדת ביסוד המשבר. אידיאולוגיה מוטעית. מדיניות מוטעית.
יעקב
| |
העשירים עובדים יותר בעבר היינו רגילים לחשוב על עשירים כבעלי אחוזות החיים חיים נינוחים ומעבירים את זמנם בניחותא, בנשפים ומסיבות כשמשרתים מנעימים את חייהם. הזמנים השתנו. במחקר חדש נמצא שהיום העשירים עובדים יותר מה"עובדים". הם נתונים בלחצים (stressed out ) , ועובדים שעות ארוכות יותר. מאז 1980, בקבוצה של 20% הנמוכים של סולם ההכנסות - מספר העובדים שעבדו שבוע ארוך (יותר מ 49 שעות) קטן ב 50% , בעוד שבקבוצה של 20% העליונים - מספר העובדים שבוע ארוך גדל ב 80%. פעם אנשים עבדו קשה כדי שבניהם יחיו בנינוחות. היום, אם בנך עשיר יותר ממך, הסיכוי הוא שהוא גם עובד יותר קשה.
עוד עניין: ה"עובדים", הפועלים, העובדים בעבודות פשוטות (והמרויחים מעט) שוכחים מהעבודה ברגע שהם הולכים הביתה. הם עובדים את 8 השעות שלהם, ושאר הזמן מוקדש למשפחתם או תחביביהם. לא כן עם אלה שבמשרות יותר אחראיות (המרוויחים יותר). דאגות העסק או העבודה הולכות אחריהם הביתה. וזה לא רק בגלל המחשב הנישא והטלפון הסלולארי - המחזיקים אותם "בעסק" כל הזמן. זה בגלל שהם "חיים" את עבודתם בראשם ולא מסוגלים להתנתק ממנה. מעבר לזה - רוב האנשים האלה בונים את חייהם סביב עבודתם, הם שואבים ממנה את הרגשת הערך העצמי, ואת הרגשת שביעות הרצון. זה ההבדל בין "עבודה" לבין קריירה.
יש, כמובן, גם עשירים שלא עובדים קשה, אולי כאלה שזכו במפעל הפייס, או ירשו את כספם ולא טורחים להמשיך ולהתאמץ. יש גם כאלה. אבל מרבית ה"עשירים" - עובדים הרבה יותר קשה מה"עובדים". יעקב
| |
מי שולט בחברת החשמל ? טוב, זו שאלה קלה. כולם יודעים. וועד העובדים. הם עם היד על השאלטר, ועושים בחברה מה שהם רוצים. מה שהם עושים - לוקחים לעצמם משכורות גבוהות (הכי גבוהות במשק, אולי חוץ מבנק ישראל...), חשמל חינם ותנאים מפליגים נוספים, חוץ מזה שהם מנפחים את המשרות בחברה ומחזיקם אלפי "עובדים", בדרך כלל בכירים, שאינם עושים דבר וחצי דבר - וגם אלה שכן עושים חצי דבר, לא ממש עובדים קשה... ואם חלילה וחס מישהו ידבר איתם על צעדי יעילות, היד נשלחת מיד את השאלטר. החלטות ההנהלה? החלטות כנסת ? החלטות ממשלה ? הצחקתם אותם. הם מצפצפים על הכל. רמת החיים המופלגת שלהם, הממומנת על ידי הציבור הוא הדבר היחידי שמעניין אותם.
הכל נעשה כמובן החסות חוקי העבודה הצדקניים שנועדו במקור להיטיב עם פועלים מסכנים וקשיי יום (ויש כאלה, אבל בטח לא בחברת החשמל), ובחסות אירגון הגג של החתולים השמנים השומרים על השמנת - שקוראים לו ההסתדרות.
כאמור - המאפיה השתלטה על מתקנים חיוניים במדינה, מתקנים השייכים למדינה, ועושה בהם כבתוך שלהם. אולמרט כסף קטן לעומתם. יעקב
| |
בחורות עניות באוהיו, ארה"ב

 אנו שומעים לא מעט על פערי הכנסה נוראיים בארה"ב ועל העוני המשתולל שם. לאחרונה ראיינה תחנת הרדיו NPR - התחנה הציבורית, שתי נשים ממשפחת נונז שהתלוננות על עלית מחירי המזון שגורמת להן לסבול חרפת רעב. כמובן, ברדיו לא רואים את התמונות של שתי המרואינות, שנראות למעלה. אכן, עוני מחפיר בארה"ב! יעקב
| |
סגפנות נפט. ארה"ב מייבאת כיום כ 60% מהנפט שהיא צורכת. זה לא היה כך תמיד, פעם היא הייתה יצואנית נפט. אלא שהם החליטו בעבר להמנע מלחפש ולהפיק נפט בשטחים ענקיים שבשליטתם. מדובר על המדף היבשתי לאורך חופי ארה"ב באוקיאנוסים האטלנטי והשקט, במרחבים עצומים באלסקה (בהם יש רזרבות נפט מוכחות), ובשטחים עצומים של קרקע בבעלות הממשל הפדראלי, בשטח היבשתי של ארה"ב. האיסור הזה היה הגיוני בזמנו. מוטב היה לארה"ב לצרוך את הנפט הזול של הערבים ולשמור את העתודות שלה ליום סגריר. הם גם שאפו להמנע מהזיהומים שנגרמים לעיתים על ידי חיפוש והפקת נפט. הזמנים השתנו. תפוקת השדות הישנים (בארה"ב ובארצות אחרות) יורדת אט, אט, הביקוש עולה ומחירי הנפט בשמיים. ארה"ב סובלת קשות מהמחיר האסטרונומי, ומדינות מפוקפקות (מדינות ערב, איראן, רוסיה, ונצואלה) גורפות רווחי עתק על חשבון הצרכן האמריקאי (והאירופי). כעת הזמן לעשות שימוש בעתודות הנפט של ארה"ב, שנשמרו ליום סגריר. אלא שבינתיים נפל דבר. ההיסטריה החממיסטית השתלטה על ארה"ב (ואירופה). פתאום המילה נפט הפכה למילה גסה. בלחץ הירוקים והשפעתם על דעת הקהל מסרב הקונגרס של ארה"ב בתוקף לאפשר הפקת נפט חדש בארה"ב. הנשיא בוש נקט שלשום בצעד נכון. הוא ביטל את הצו הנשיאותי שאסר על פיתוח נפט בים. האיסור שהטיל הקונגרס עומד לפוג ב 30 בספטמבר. בוש העביר את ההכרעה, והטילה על הקונגרס. עד תאריך זה חייב הקונגרס להצביע מפורשות על החלטה המתירה או אוסרת הפקת נפט חדש. ההצבעה של כל סנאטור תירשם, והבוחרים ידרשו דין וחשבון. מיותר לציין שמחירי הנפט הגבוהים פוגעים קשות בכלכלת ארה"ב (ושאר הארצות המיבאות נפט) ופוגעים ישירות בכל אזרח הממלא טנק דלק במכוניתו. הנסיון הזה של הירוקים (ותומכיהם בקונגרס) לבלום כל הפקה של נפט חדש (ושל חשמל חדש), יהיו התוצאות אשר יהיו, נמצא במסלול התנגשות וודאי עם הכיס והרווחה של כל אדם. נקווה שהקונגרס ישתחרר מההיסטריה החממיסטית, ויתיר הפקת נפט חדש, ובכך יביא להקלה במישור הכלכלי, לירידה במחירי הנפט, ולמניעת משבר כלכלי עמוק מאד. יעקב
| |
דפים:
| |