קו ישר

העיתון "גלובס" עומד למכירה. העיתון גלובס הוא אחד הנכסים של פושט הרגל הגדול אליעזר פישמן. פרשנים אמרו שאליעזר פישמן הצליח ל"משוך" עוד 10 שנים אחרי שכשל בעסקיו, והצליח בתקופה זו להוציא כסף גדול מהבנקים (שהגדיל את הפסדיהם) - בזכות בעלותו על "גלובס". לפי פרשנות זו, מנהלי הבנקים ונושים אחרים פחדו "להתעסק" עם פישמן (לתבוע ממנו את חובותיו) כי פחדו שהוא ישחיר את פניהם מעל דפי הגלובס.

דעה נפוצה אומרת שעיתון חייב להיות "אובייקטיבי" (מה זה?). הדעה אומרת שהנסיון של עיתון לפעול למען האינטרסים החומריים או האידאולוגיים של בעליו הוא פסול. בשם "חופש העיתונות" (אומרת דעה זו) אסור לבעלי עיתון להתערב בענייני תוכן, והתוכן של העיתון צריך להיקבע על ידי "עיתונאים מקצועיים" ולא על ידי הבעלים. ברוח זו מביע כעת העיתונאי נתי טוקר, ב"דה מרקר" (המתחרה של גלובס) את החשש שהמועמדים לרכישת הגלובס, אלי עזור וה"אוליגרך" דויד דווידוביץ', רוצים לרכוש את העיתון "כדי להשפיע" - וזה פסול -  לדעת טוקר, ועל פי הדעה הרווחת.

גלובס הוא עיתון שמעריכים שהוא מפסיד כ 10 מיליון ש"ח לשנה, ודי ברור שמי שרוצה לקנות אותו מחפש שם לא רווחים אלא משהו אחר - דהיינו השפעה על הציבור. אלי עזור הוא הכעלים של מעריב, ג'רוזלם פוסט וחברת "צ'רלטון" בעלת ערוצי הספורט 1 ו 2. דויד דווידוביץ' הוא מקורב של רומן אברמוביץ', שהוא מקורב של פוטין (טוען טוקר). טוקר לא אומר, אבל רומז שיש משהו פסול באנשים אלה (עזור ודווידוביץ'), וכן אומר שיש פסול בכך שהם "מנסים להשפיע".

אנשי אקדמיה ועיתונאים מפיצים את הרעיון שרק "עיתונאים מקצועיים" מסוגלים לפרסם ידיעות ודעות אובייקטיביות ובלתי אינטרסנטיות, ולכן - לבעלים של עיתונים אסור להתערב בתוכן העיתון, וצריך להפריד בין בעלות לתוכן, ולהפקיד ענייני תוכן באופן בלעדי בידי "עיתונאים מקצועיים". הבעלות של אנשי עסקים פרטיים על עיתון היא בעייתית, לדעתם, ולכן צריך שהבעלים לא יהיו מעורבים בתוכן.

כול זה כמובן לחלוטין לא נכון, ומראה על חוסר הבנה מוחלט של העיקרון של חופש הביטוי. העיתונאים המקצועיים הם בני אדם, כמו כולם, והם באותה מידה מוטים על ידי אינטרסים כלכליים ואידאולוגיים כמו כול אדם אחר, כולל בעלי העיתונים. אסור לתת לעיתונאים מונופול על האפשרות להשפיע על הציבור באמצעות הכתוב בעיתון. אין העיתונאים מורמים מעם, ואסור שיהיהו להם זכויות יתר. הדעות והמאמרים שהם כותבים בעיתון הן לא פחות מוטים ומגמתיים ולא יותר אובייקטיביים מכול פירסום אחר. היה נחמד לו היה קיים גזע של עיתונאים "אובייקטיביים" - אבל אין דבר כזה ולא יכול להיות (כמו שלא יכול להיות שופטים אובייקטיביים).

לטעון, למשל, ש"הארץ" או "ידיעות" הם עיתונות תקינה מפני שהם אובייקטיביים זה שיא האבסורד והגיכוח. ב"ידיעות", למשל, אני מעריך ש כ 80% מהכתבות, נועדו לקדם את האינטרסים הכלכליים של בעלי העיתון, וה 20% הנוספים מבטאים את האידאולוגיה של בעלי העיתון ואלה שהבעלים מאפשרים להם לכתוב בו. כנ"ל "הארץ" - אפילו חסידי "העיתונות התקינה" יודו ש"הארץ" מקדם אידאולוגיה מסוימת, אבל הם חושבים שזו האידאולוגיה היחידה הנכונה, ולכן זה תקין. עקרון חופש הביטוי אומר שאין כזה דבר "השפעה פסולה" - כול אחד יכול לפרסם הכול, ולנסות להשפיע.

במדינות הקומוניסטיות, הדוקטרינה אומרת שאסור לתת לגורמים פרטיים (בורגניים כביכול) ל"זהם"  את מוחות ההמון על ידי הפצת דעות "לא נכונות" בעיתונות, ולכן רק המדינה יכולה להיות הממונה על האמת, ורק היא יכולה לפרסם עיתון (כמו עיתון ה"פרבדה" - "אמת" ברוסית), ורק היא יכולה להשפיע על ההמון, ולחנך אותו כי רק היא יודעת מהו "הכיוון הנכון". (ושיש רק כיוון אחד שהוא ה"הכיוון הנכון").

במדינה חופשית, כול אחד יכול לפרסם כול דבר. כול אחד יכול להיות בעל עיתון. כול אחד יכול לפרסם בעיתון כול דבר שיחפוץ (כולל קידום עניינים אידאולוגיים או כלכליים, כמו שעושים "הארץ" ו"ידיעות"). אין פסול שפישמן, או עזור או דווידוביץ' או שלדון אדלסון (או פוטין, או מוטי היינריך) יהיו בעלי עיתון בישראל. אין פסול שיפרסמו בעיתון שלהם כול אשר יחפצו. זה פירושו של עיקרון חופש הביטוי. כול אחד יכול לפרסם הכול, כולל דברים שטוקר, או אחרים, לא אוהבים. במדינה חופשית אין שום גורם שקובע מה אובייקטיבי ומה לא, מה אמת ומה לא, מה מותר לפרסם ומה לא, ומי יכול להיות בעלים של עיתון ומי לא. הקביעה כאילו בעל עיתון אסור לו להתערב בתכנים היא לא רק בלתי מעשית - היא פסולה - כי מנסים להגביל את חופש הדיבור (ואת זכויות הקניין) של בעל העיתון. בעל העיתון אינו אדם נחות או מצורע או בעל זכויות מוגבלות (בהשוואה ל"עיתונאים מקצועיים"). העיתונאים מנסים ליחס לעצמם תכונות אלוהיות - כאילו רק הם אובייקטיביים, בלתי משוחדים, בלתי אינטרסנטים, שומרי האמת, ולכן, רק להם מותר להחליט על תכנים בתקשורת, ללא התערבות הבעלים. שטויות.  

יעקב

מספר המועסקים על ידי ממשלת ארה"ב (עובדי מדינה) היה, באוקטובר 2016, 22 מיליון וקצת. לעומת זאת - מספר המועסקים בתעשייה היה רק 12 מיליון וקצת. בשנה האחרונה (אוקט 2015 - אוקט 2016) ירד מספר המועסקים בתעשייה ב 53 אלף עובדים, בעוד מספר המועסקים על ידי המדינה עלה ב 208 אלף עובדים.

בכול העולם מבחינים במגמה מאד ברורה של קיטון המועסקים בענפים יצרניים (חקלאות ותעשייה), וגידול המועסקים בשירותים - פיננסים, חינוך בריאות, תרבות, תיירות,  וכד'. חלק מהמעבר הזה נובע מהתיעוש והאוטומציה שמאפשרים ליצור כמות גדולה של מוצרים באמצעות כוח עבודה מצומצם יחסית. חלק אחר מוסבר ב"ייצוא" המפעלים יצרניים מארה"ב לארצות אחרות (סין, מקסיקו) וייבוא של מוצרי צריכה מוגמרים.

ברור שחברה לא יכולה להיות מושתת כולה על עובדי מדינה, צריך מישהו שייצר מזון, ביגוד ושאר מוצרי צריכה. עובדי המדינה אינם מייצרים את מוצרי הצריכה שאנו צריכים וצורכים. עובדי המדינה אמורים לספק שירותים מסוימים שאנו רוצים וצריכים (צבא, משטרה, משפט, ואפילו עזרה סוציאלית), וכמות כולשהי של עובדי מדינה נחוצים כדי ליצור חברה שמתפקדת טוב. יחד עם זאת עובדי המדינה הם טפילים על מערכת הייצור הכלכלי, ומתקיימים ממסים ותרומות של אלה העובדים במגזר היצרני. לכן, המגזר של עובדי המדינה אינו יכול לגדול בלי סוף על חשבון המגזר היצרני. בגרף הבא רואים את הגידול המתמיד בעובדי מדינה, בארה"ב, לעומת הקיטון הברור של עובדי התעשייה - מאז 1939.

הבעיה עם עובדי המדינה היא שקשה לדעת כמה מהם מספקים שרותים נחוצים (משטרה, צבא ומשפט), וכמה מהם עושים רק נזקים נטו - כלומר מועסקים כדי לכפות ולנהל רגולציה ענפה, מדכאת ומיותרת. יש רושם שגופים ממשלתיים רבים נוצרו רק כדי ליצור תעסוקה נוחה (עם משכורות גבוהות ופנסיות), ולעובדי המדינה על חשבון שאר העובדים.

הנה סטטיסטיקה מעניינת שקשורה לתופעה הנ"ל, ולקוחה מתעשיית האלומיניום.

בשנת 1980 היו בארה"ב 32 מפעלים לייצור אלומיניום, והייצור הכולל היה 4.6 מיליון טונות. השנה היו רק 5 מפעלים, הוייצור הכולל 700 אלף טון (פי 6.5 פחות מאשר ב 1980). הצריכה של ארה"ב דווקא גדלה בתקופה זו, והיא עומדת כיום על  כ 7 מיליון טון. חלק מהאלומיניום שארה"ב משתמשת בו מיוצר בארצות המזרח התיכון - ערב הסעודית ומדינות המפרץ. הסיבה היא פשוטה: עלות ייצור האלומיניום במזרח התיכון היא כ 1200 דולר לטון, בעוד שבארה"ב העלות היא 1670 דולר לטון. חלק מהפרשי העלות האלה נובעים כנראה מהפרשים במחיר האנרגיה (ייצור אלומיניום דורש הרבה אנרגיה). אבל חלק אחר נובע מהפרש ברמות השכר בין המדינות ובמשטר הרגולציה. הרגולציה המקיפה בארה"ב מגדילה את עלויות הייצור.

הגיוני שארה"ב תעדיף שמפעלים גדולים ומזהמים יהיו במקומות אחרים. שיסבלו הערבים מזיהום האוויר שנובע מייצור אלומיניום עבור האמריקאים. בינתיים, האמריקאים יעבדו במשרות נוחות ובלתי מזהמות כעובדי מדינה. למה לא? אכן הגיון ברזל.

אלא שיש גבול לכול תעלול. המצב שהאמריקאים כולם עובדי מדינה, וכול העולם מייצר עבורם את מוצרי הצריכה - הוא מצב אידיאלי (מבחינת האמריקאים), אבל כנראה לא אפשרי לאורך זמן. ההגיון הפשוט מנצח בסוף.

יעקב

לפני כמה חודשים, כשאר העבירו בכנסת את חוק הריכוזיות, כתבתי שה"ריכוזיות" היא מושג לקוח מהאידיאולוגיה המרקסיסטית, ושהוא מנותק מהמציאות. אין ריכוזיות, של 20 משפחות כביכול, במשק הישראלי. אין דבר כזה, הטענות האלה פשוט לא נכונות.

מניתי שורה ארוכה של יזמים שהחלו מאפס, ובנו ב 10 אצבעותיהם, ובשכלם, אימפריות כלכליות אדירות, ללא סיוע של משפחות עשירות או קשרים פוליטיים יוצאי דופן.

הנה אחד ששכחתי למנות (וודאי יש עוד רבים): שלמה שמלצר, המוסכניק מחיפה, שבנה לעצמו אימפריה כלכלית שאומדן המכירות שלה היום כ 5 מיליארד שקל, שוויה כ 2.5 מיליארד שקל, והמעסיקה כ 5000 עובדים בארץ.

שלמה שמלצר נפטר באופן פתאומי, היום, בגיל 68, יהי זכרו ברוך. (אני לא מכיר אותו אישית).

אולי באותה הזדמנות כדאי להזכיר את יוסי גביזון, ההיפי בן ה 41  מדימונה (יבל"א), שבנה את האימפריה של קרולניה למקה, ברלין, וחנויות האופנה הודיס, טופ טן. הקבוצה שלו הינה הבעלים של רשת של 174 חנויות, בארץ, ומחזור מכירות המוערך ב 450 מיליון שקל. עוד אחד שהתחיל מאפס, ובנה עצמו במו ידיו.

צעקות השבר על ריכוזיות בישראל, והחוקים הפופוליסטיים והריקניים מחוקקים בכנסת הם קשקוש אחד גדול, הריכוזיות היחידה שיש היא הריכוזיות שהממשלה משליטה בחוקיה, בתחומי החקלאות, התשתיות (חשמל, נמלים, נמלי תעופה), הבנקאות, וכדומה.

תוספת: היום, 9/7, נפטר עוד אחד מהיזמים שהזכרתי במאמר הראשון: דוד עזריאלי, ז"ל. זהו עוד אדם שהתחיל מאפס ובנה את עצמו, בכוחות עצמו, למעמד של בעל אימפריה כלכלית ששוויה מוערך ב 2.5 מיליארד דולר. הוא אחד מאנשי העסקים החשובים בישראל, והוא אינו "משפחה" או מקורב לשלטון, או "ריכוזי". הוא נולד בפולין, ניצל בשואה, בה נספתה משפחתו, עלה לארץ ב 1944 ונלחם כקצין במלחמת העצמאות. אחרי זה היגר לקנדה מפני שלא יכול היה לסבול את המשטר הסוציאליסטי המדכא במדינת ישראל הצעירה. הוא עשה הון בקנדה, וחזר לארץ בסביבות 1980, לאחר שחל שינוי בארץ, והמשטר הפך יותר ליברלי.

חוק הריכוזיות - שבעצם מציק לאנשי עסקים ומערים קשיים שרירותיים בדרך התפתחותם, הוא אחד הדברים שנובעים ממנטליות אנטי-עיסקית שמקורה בהשקפות הסוציאליסטיות. אם ימשיכו להערים קשיים ולהטריד ולהשמיץ אנשי עסקים, יחזרו אנשי העסקים להתפתח ולפתח ארצות אחרות, כמו עזריאלי בקנדה.

יעקב

בשנת 2009, בשיא המשבר הכלכלי, נחלץ הממשל האמריקאי להציל את ג'נרל מוטורס מפשיטת רגל. הוא הזרים כ 50 מיליארד דולר ל"תכנית ההבראה" של ג'נרל מוטורס, ועוד כ 12.5 מיליארד לקרייזלר. למעשה התקיים תהליך פשיטת רגל מזורז בניהול פקידי ממשלה ואישור של שופטים. בתהליך זה נסגרו מספר רב של בתי חרושת שהעריכו שאינם כדאיים. אותם חלקים (או בתי חרושת, או מותגים) שהיו יחסית "בסדר" זכו להזרמת כסף והבראה. 

למעשה הפסידו בעלי המניות הישנים את כספם, וכן מרבית הספקים ובעלי החוב. היחידים שלא הפסידו הם העובדים והאיגודים המקצועיים באותם מפעלים שזכו ל"הצלה", אשר המשיכו ליהנות מההטבות המופלגות שאיגודיהם המקצועיים השיגו המרוצת הזמן. בהליכי פשיטת רגל רגילים מממש כונס נכסים מטעם בית המשפט את נכסי החברה, ומחלק את הכסף בצורה צודקת (כלומר פרופורציונית) בין הנושים. אבל, תהליך פשיטת הרגל הזו התנהל לפי התכתיבים של הממשלה והשקפותיה הסוציאליסטיות - לכן - הנושים ובעלי המניות והאג"חים הפסידו את כספם, אבל הפועלים לא הפסידו את "זכויותיהם".

הממשלה הזרימה כאמור כ 50 מיליארד דולר, כספי ציבור (או כספים ממכבש הדפוס) כדי לאפשר המשך העבודה והייצור במפעלים שהוחלט להציל. היא לקחה לעצמה 61% ממניות החברה החדשה. בנוסף, הזרימו כסף ממשלות קנדה ומחוז אונטריו, שלהם ניתנו אחוזים נוספים של הבעלות. עוד קיבלו מניות בחברה החדשה האיגודים המקצועיים (קרנות הפנסיה שלהם), כנראה כנגד חובות שהחברה חבה להם, וקצת גם מחזיקי האג"חים. המניות שבאחזקת ממשלת ארה"ב נמכרו במרוצת הזמן, בבורסה. הממשלה הייתה הבעלים הרשמי של ג'נרל מוטורס, GM, שכונתה government motors, במשך שנים מספר, אך מכרה מניותיה האחרונות ב דצמבר 2013, ו GM חזרה להיות חברה ציבורית - לא ממשלתית. 

כעת, כאשר סוכמו המספרים של ההזרמה מול ההכנסה ממכירת המניות מסתבר שממשלת ארה"ב הפסידה 11.2 מיליארד דולר בפרשה זו. כמה הפסידו ממשלות קנדה ואונטריו לא פורסם.

חסידי ההצלה טוענים שהצילו 1.5 מיליון משרות בארה"ב, והחברה החדשה (אחרי ההצלה) יוצרת הכנסה של מעל 90 מיליארד דולר במיסים (פדרליים ומקומיים). הטענות האלה נועדו להצדיק את כדאיות הוצאת הכסף הציבורי, אבל אין בהן הרבה ממש. גם בתהליך פשיטת רגל רגיל היו נמכרים המפעלים ה"טובים" למשקיעים אחרים שהיו ממשיכים להפעיל אותם, להעסיק עובדים ולשלם מיסים. 

עוד פרטים על ההצלה ניתן למצוא כאן. 

אחרי הליך פשיטת הרגל המיוחד (מנוהל וממומן על ידי הממשלה) מפעילה GM 34 מפעלים בארה"ב לעומת 47 קודם, ומעסיקה 68500 עובדים לעומת 91 אלף קודם. 

האם תהליך ההצלה של GM באמצעות כסף ציבורי היה מוצדק? עקרונית הוא לא יכול להיות מוצדק. הממשלה לא צריכה לעשות עסקים, ולהוציא כסף של הציבור על הרפתקאות כלכליות. אין הצדקה לקחת כסף של אזרחי המדינה כדי להעביר לעובדי GM להצלת משכורותיהם המופלגות. אבל, במקרה הזה, איפשרה התערבות הממשלה לנהל את תהליך פשיטת הרגל במהירות מופלאה (כחודש), ואיפשרה המשך הפעילות, על בסיס כלכלי, של חלק גדול ממפעלי החברה. תהליך פשיטת רגל רגיל (ללא התערבות ממשלתית) היה נמשך שנים, והיה עלול, בגלל זה, להיגמר בנזקים גדולים יותר. 

בכול אופן - אין הצלות חינם. הציבור האמריקאי שילם כ 12 מיליארד דולר. כמה הפסיד הציבור הקנדי אינני יודע, בטח עוד כרבע מהסכום הנ"ל. ומה שיותר גרוע - GM נראית כאילו היא חזרה לקו ההתחלה, כלומר - כאילו תזדקק בקרוב להצלה נוספת. היא לא מצליחה למכור מכוניות קטנות (שבמילא האמריקאים לא אוהבים) - ומתקשה לעמוד בתחרות מול היריבות שלה מבית ומחוץ. מגרשי הסוכנים שלה מלאים מכוניות לא מכורות. מה שהיא כן מכרה היא מכרה באמצעות אשראי "סאב פריים" - דהיינו - כסף קל שהלוותה לקונים ללא דירוג אשראי טוב, שעלולים לא לעמוד בהחזרים. החגיגה של אוהבי ההתערבות הממשלתית, שטוענים: "הנה, ההתערבות הייתה נחוצה להצלת תעשיית הרכב" הייתה קצת מוקדמת. זה אופייני למצבים כאלה, כול "הצלה" יוצרת צורך ל"הצלה" נוספת בעתיד. תכינו עוד 12 מיליארד. "הצלה" שבנויה על כסף ציבורי קל, ולא על מאבק אמיתי עם הבעיות של שוק קשה ותחרותי - היא רק מקדמה ל"הצלות" נוספות.

יעקב

אירופה נותרה מאחור בקטע של היזמות והקמת עסקים חדשים, על כך מספר מאמר מפורט בדה-מרקר (מתורגם מתוך ה"אקונומיסט").

לא מקימים בה הרבה חברות חדשות או עסקים חדשים. אין הרבה רעיונות חדשים וסטארט-אפים - בהשוואה לארצות אחרות כמו למשל ארה"ב או סין והודו. מה שמונע הקמת עסקים חדשים זאת הרגולציה הכבדה, המיסוי הגבוה, ובעיקר חוקי העבודה הנוקשים שאינם מאפשרים לשכור ולפטר עובדים לפי צרכי העסק. מעבר לזה - העצלנות - הנובעת מהמנטליות שהקיום מובטח על ידי קיצבאות, על חשבון אחרים, ואין צורך להתאמץ. זה ה"הישג" המובהק של מדינת הסעד - אם הקיום מובטח על ידי אחרים יש פחות תמריץ לעבוד ולהתאמץ.

הדבר מודגש יותר בארצות הדרומיות והלטיניות, אבל מצוי בכול הארצות.

זאץ הבעיה האמיתית של אירופה, לא הגרעונות. אם יש יצירת עושר וצמיחה, אפשר להתגבר על הגרעונות, אם אין - הגרעונות רק ילכו ויגדלו.

האירופים עסוקים בלחלק את העוגה, אבל שכחו שלפני שמחלקים צריך לאפות אותה.

זאת בעיה כללית של מדינת הרווחה, ושל הסוציאליזם והאידיאולוגיה החברתית - הם מתרכזים בקטע של ל"עזור", ל"תת", להעביר כסף לנזקקים, להקים שרותים ממשלתיים משוכללים ומקיפים (לפי הצהרות הכוונות), שירותי בריאות וחינוך, ממומנים ממיסים.

אבל לפני שמקימים שירותים צריך לייצר את העושר, את הדבר שמשלם מיסים.

עושר אינו צומח לבד על עצים, ומחכה לממשלה שתבוא לקטוף אותו.

הסוציאליסטים לא מודעים לתהליך יצירת העושר. העושר, לפי מחשבתם, הוא נתון, הוא קיים, הם אינם יודעים ולא רוצים לחקור איך הוא נוצר.

העושר נוצר על ידי יזמים - שברבות הימים, אם מצליחים, הופכים ל"טייקונים". העושר נוצר על ידי אנשים, לא על ידי ממשלות או פוליטיקאים. אם מציקים יותר מדי למייצרי העושר, ולוקחים מהם יותר מדי מיסים לטובת אחרים (מקבלי הקיצבאות) - אז הם מפסיקים לעבוד, והעושר לא נוצר, ואין ממי לקחת.

הגרף בצד ימין, והמאמר בדה-מרקר, ואירופה בכללותה הם דוגמה לעקרונות אלה.

יעקב

ח"כ שלי יחימוביץ' (עבודה) כותבת בכעס במעריב (2.5.08) על הזמנת דגלי המדינה לכבוד יום העצמאות בסין במקום לספק עבודה למתפרות מקומיות בישראל שהולכות ונסגרות לטובת מפעלים בסין. היא אפילו תומכת בהצעת חוק שתחייב משרדי ממשלה לקנות מוצרי טקסטיל אך ורק במפעלים כחול-לבן.

אם ח"כ יחימוביץ' צודקת, וצריך לחסום יבוא כדי "להציל" מקומות עבודה בישראל, מדוע מייבאים לישראל מחשבים זולים שמיוצרים באסיה? נטיל מכס גבוה על יבוא מחשבים, ונקים בישראל מפעלים לייצור מחשבים – מוגנים מתחרות של יבוא זול. בכלל, מדוע שלא נחסום לחלוטין ייבוא של מוצרים שניתן לייצר או לגדל בישראל... לפי תיאוריית יחימוביץ' ייווצרו המון מקומות עבודה וישראל תשגשג.

תרומת מגבלות על יבוא לעוני

הבעיה – כולנו נהיה עניים יותר. הפועל במפעל הטקסטיל שייצר דגלים בשדרות, יקנה מחשב לילד במחיר גבוה פי שלושה, והפועל במפעל המחשבים בהרצליה יקנה חולצה ודגל ליום העצמאות במחיר גבוה פי חמישה. לשניהם יוותר פחות כסף לקנות אוכל שגם הוא יתייקר כי את הבקר יגדלו בדגניה במקום בארגנטינה. ככל שמדינה מגבילה יבוא היא גוזרת עוני על אזרחיה. אין תחליף לסחר חופשי.
התעשיין יכול להמשיך לייצר בארץ דגלי כחול-לבן, תחתונים וגופיות, אלא שהם יהיו יקרים מאד. כדי לאפשר לתעשיין להישאר בישראל ו"לשמור על מקומות העבודה", צריכים כל יפי הנפש הצבועים להתאחד ולקנות מאותו תעשיין תחתונים וגופיות במחיר מרקיע שחקים – כך תמנע התמוטטותו. הם לא נוהגים כך, הם מחפשים את החנות בה מוכרים תחתונים זולים. גם ח"כ שלי יחימוביץ'.

אם יוטל מכס גבוה על תחתונים וגופיות כדי להגן על אותו תעשיין ומקומות העבודה במפעליו, ינהרו יפי הנפש ללונדון ויחזרו עם מזוודות מלאות תחתונים זולים. בליל שישי, על כוס קפה ופיצוחים, יתפארו על ה"דיל" המבריק ויקטרו על יוקר החיים בישראל...

גם הפועלים המפוטרים ממפעל התחתונים שהועבר לירדן נהנים מתחתונים זולים, וגם מפלדה זולה שהפסיקו לייצר בחיפה, ממזגנים סינים זולים ומריהוט זול שאיקאה מייצרת בחו"ל. כך עולה גם רמת החיים של ה"פועלים שפוטרו". המשק צומח ויוצר מקומות עבודה חדשים. כאשר הנרי פורד הקים את פס הייצור של מכוניות זולות פוטרו מאות אלפי עובדים במפעלים שייצרו כרכרות שנגררו על ידי סוסים. גם אז היו שדרשו את הגבלת ייצור המכוניות, מתוך דאגה לעובדים בסדנאות הכרכרות...

נהנים מהמכס: פוליטיקאים ואנשי עסקים מקורבים

בישראל צריך לייצר ולייצא מוצרים ושירותים שאפשר למכור לישראלים ולזרים, ללא חסמים ואיסורים מיותרים. לא רק מוצרי היי-טק, גם זרעי עגבניות, ואפילו תוכניות טלוויזיה מקוריות. מטרת הכסף שמרוויחים מהיצוא היא לשלם עבור הייבוא.

חלק מהפוליטיקאים שתומכים ב"הגנת ייצור מקומי" פשוט בורים בעניין ואינם מבינים שדבקותם בסיסמאות ה"חברתיות" הקליטות תוביל לעוני המוני. כנראה שח"כ יחימוביץ' נמנית עם קבוצה זו.

האחרים, כנראה רוב הפוליטיקאים, הם אינטרסנטים שדואגים לקדנציה הבאה וכל היתר לא חשוב. סחר חופשי ללא מגבלות מזיק בטווח הקצר לתעשיינים הפחות מוצלחים – שקשה להם להתחרות ביבוא. אלה מגייסים לובי של איגודי עובדים, וארגונים "חברתיים". יחד מופעל לחץ של מקל וגזר על הפוליטיקאים: הגזר מופק מייחסי "הון ושלטון". המקל שמאיים פוליטית הם הארגונים ה"חברתיים". סחר חופשי נוטל מהפוליטיקאים כלי נוח שמאפשר הענקת הטבות לתעשיינים שחפצים ביקרם – הטבה שאינה נחשבת לעבירה – הגנה מיבוא מתחרה. הטלת מכס מאפשרת ליצרן הישראלי לגבות מחיר גבוה עבור המוצר. את מחיר ה"הגנה" משלם תמיד האזרח.

ישראל – מדינת סחר חופשי ללא מכס

אין זה מתפקידה של מדינה "להגן על מקומות עבודה" וכמובן גם לא ביכולתה. במדינה חופשית נוצרים ללא הרף מקומות עבודה חדשים, אחרים נמוגים כתוצאה מהמצאות חדשות ומשינויים בעלויות הייצור (טכנולוגיה חדשה, עובדים זולים ויעילים יותר במדינות אחרות ועוד).

הצעד שיתרום להעלאת רמת החיים בישראל הוא דווקא ביטול כל המכסים והפיכת ישראל לאזור סחר חופשי ממכס ומגבלות יבוא. לא יהיה צורך בפטורים ממכס לקבוצות מועדפות. מיליוני שעות עבודה מבוזבזות על הביורוקרטיה של המכס: אזרחים, תעשיינים, מומחים למכס, שוטרים, בתי משפט, עורכי דין ואחרים ייחסכו ויופנו לעיסוקים יצרניים. עבריינים המתמחים בהברחות יישארו מחוסרי פרנסה... מיליוני "עבריינים" קטנים החוזרים מטורקיה עם חפיסת סיגריות נוספת מעל למותר יוכלו לנשום לרווחה. סוף למסלול האדום – הכול ירוק. חנויות הדיוטי-פרי בנתב"ג תאלצנה להסגר בהעדר "דיוטי" (מכס)... או לחפש איזשהו יתרון אחר שיצדיק את קיומן. רוב המוצרים בחנויות בתל אביב יהיו זולים מאשר בחו"ל.

ישראל כאזור חופשי ממכס, בצרוף אוכלוסייה משכילה ויזמים מוכשרים, תהיה מקור משיכה למשקיעים מכל העולם. המהפכה המסחררת שעברו הונג קונג וסינגפור בעשורים שחלפו, מדינות שהיו מקום מקלט לפליטים עניים, תתגמד לעומת השגשוג הצפוי לישראל.

הרחבה בנושא בפרק תעשייה ועסקים באתר קו ישר – איך נהיה למדינה העשירה בעולם.

עובדי הבנקים שוב מככבים בצמרת מקבלי השכר. הנתון הממוצע מטעה במקצת, פקידי הדלפק (הטלרים) נהנים מהכנסה נמוכה בהרבה, חלקם אפילו עובדי קבלן חיצוני. למרות זאת, כדי שהממוצע השכר יעמוד על כ-26,000 ₪ לחודש צריכים להיות עובדים רבים במשרדים האחוריים ובדרגות הניהול הזוטר והבכיר שמשתכרים הרבה יותר.

אנחנו יודעים את הסיבה לשכר הגבוה בחברת חשמל, בנמלים, בחברת מקורות. אלה חברות ממשלתיות מונופוליסטיות. אסור להתחרות בהן, אין בעל-בית פרטי שחושש להפסיד למתחריו, או חלילה לפשוט רגל. חוקי העבודה המעוותים בישראל אוסרים על הקטנת שכר, על פיטורי עובדים מיותרים, מעגנים בחוק את מושג ה"קביעות בעבודה" בסקטור הציבורי, מקדשים את אלימות השביתה.

הציבור משלם "דמי חסות"

חקיקת העבודה "המתקדמת" הפכה את הציבור כולו למשלמי דמי-חסות לעובדי המונופולים. האיום המוסווה: אם תפסיקו לשלם לנו שכר מופקע – ננתק אתכם מרשת החשמל, ממקורות המים, או מהעולם החיצוני. דון קורליאונה בסרט הסנדק אף פעם לא איים ישירות: הוא רק הציע "הצעה שאי אפשר לסרב לה". הסנדק תמיד פעל "רק לטובת המשפחה".

התרגלנו לשלם את "דמי החסות" לעובדי הציבור המונופוליסטים. אבל הבנקים הרי בבעלות פרטית. הם משקיעים בפרסום ובתחרות על לקוחות, אנחנו חופשיים לעזוב את הבנק "שלנו" ולפתוח חשבון בבנק המתחרה. אז מדוע השכר בבנקים כה גבוה? הרי הכישורים הנדרשים מפקיד בנק הם נחלת אזרחים רבים וברור שאם הבנקים יציעו אפילו את מחצית השכר הנוכחי, יעמדו אזרחים רבים בתור כדי להתקבל לעבודה. הסיבה לשכר הגבוה אינה טוב ליבם, יוצא הדופן, של מנהלי הבנקים; ליבם אינו נדיב ורחום יותר מזה של חברות פרטיות אחרות. עסק פרטי בשוק פתוח שוקד להקטין הוצאות כדי למכור את מוצריו במחיר תחרותי. אם לא יתפקד ביעילות המרבית, המוני הצרכנים חסרי הסנטימנטים יקנו אצל המתחרים.

השלטון – כמקור לעיוותים

כאשר מזהים עיוות כלכלי מתמשך, קשה להסבר, צריך תמיד לבדוק את תרומת הפוליטיקאים לסיפור. תחת משטר של כלכלת שוק חופשי לא יכול להתקיים עיוות לאורך זמן – שכר עובדי הבנקים היה מתכנס אל השכר המקובל במשק. בנק שמשלם שכר מוגזם יתקשה להתחרות בשירותים היעילים והזולים שהיה מציע בנק מתחרה יעיל בהוצאותיו. הואיל ומדינת ישראל רחוקה מלהתנהל כשוק חופשי, ראוי לפשפש בתפקיד הממשלה בעיוות השכר בבנקים.

לבנקים ניתנה הבטחה (לא רשמית) של ממשלת ישראל כי לעולם לא יפשטו רגל. כאשר בנק ישראלי יתדרדר אל סף פשיטת רגל – המדינה תציל את הבנק ולקוחותיו. כלומר, הממשלה תטיל עלינו תוספת מיסים כדי להעביר את הכסף אל הבנק. אנחנו האזרחים משמשים כחברת ביטוח לבנקים. ניהול הרפתקני של בנק, ישפיע על כל אחד מאתנו, גם אם אנחנו לא לקוחות הבנק.

כאשר הבעלים ומנהלי הבנקים יודעים בסתר ליבם כי אלה כללי המשחק אז אין להתפלא על גובה המשכורות שהם מושכים. שכר הבכירים משליך כמובן על שכר המנהלים בדרגות הביניים ועל יתר העובדים. יו"ר ועד העובדים מודע לכללי המשחק של הבנק ה"לַחִיץ" ומרשה לעצמו להגיע ל"הישגים" שבמפעל אחר אפשר רק לחלום.

תופעת הבנקים המוגנים מפשיטת רגל על ידי משלם המיסים אינה ייחודית לבנקים וגם לא לישראל, אך העיוות שם לא מצדיק את העיוות כאן. בנוסף, הממשלה חוסמת למעשה תחרות פוטנציאלית אמיתית בבנקים: קבלת רישיון להקמת בנק חדש בישראל קשה כקריעת ים-סוף.

לא לחסום תחרות

הפיתרון כמובן בהגברת התחרות. ממשלות, למרות הצהרות הפוליטיקאים, לא יכולות "לעודד תחרות", מעורבותן היא הסיבה להעדר התחרות. כצעד ראשון יש לאסור בחקיקת יסוד סיוע כלשהו מכספי משלם המיסים לגופים כלכליים. עסק פרטי כושל צריך לרדת מהמגרש לטובת מוכשרים ויעילים ממנו. העסק כשל כי ציבור הצרכנים מעדיף את השירות או המוצרים של המתחרים.

בתקופת מעבר ארוכה צריכה המדינה להעניק ביטוח לפיקדונות אזרחים בבנקים עד לסכום מוגבל (נניח 400,000 ₪) למקרה של פשיטת רגל של בנק. במקביל, צריך לאפשר לכל בעל הון או בנק זר להקים בנקים חדשים בישראל (ללא חסות של ביטוח פיקדונות). הבנקים החדשים יתאמצו לרכוש את אמון ציבור המפקידים. אזרחים יפקידו כספם בבנק חדש רק אם המוניטין של בעליו יצדיק זאת. בתנאים אלה יוסר גם הפיקוח על עמלות, ריביות ועוד. התחרות בין הבנקים תגביל תשלום משכורות ענק או גביית עמלות מטורפות.

עסק פרטי אמיתי, שאינו מוגן (לדוגמה, חסימת יבוא מתחרה באמצעות מכס), או מסובסד על ידי משלם המיסים – רשאי לשלם שכר ללא הגבלה. כל הסיכון על בעלי העסק. אילו היינו מאמצים כלכלת שוק חופשי, כלל לא היו "עסקים מוגנים". עד אז, ראוי לשקול חקיקת עיוות נוסף על העיוותים הקיימים ולהגביל את גובה השכר בעסקים שנהנים מהגנה ישירה או עקיפה של משלם המיסים.

הבנקים כיום הם "כאילו" פרטיים. או מדויק יותר: רק הרווחים "פרטיים", אבל הפסדים ביום סגריר יפלו עלינו. בינתיים נמשיך רק לחלום על המשכורת (הממוצעת...) בבנק.

פורסם לראשונה באתר נענע10 במדור "צרכנות" .

מוטי היינריך בעל האתר קו ישר.

היום צילצל הטלפון הסלולרי שלי. כשעניתי שמעתי קול רובוטי מוקלט: "כאן סלקום, הרשו לנו להציע לכם....". טרקתי את השפופרת בכעס גדול.

אני מודיע בזה לחברת סלקום: עוד צילצול כזה עם פירסומת מוקלטת ואני עובר לחברה אחרת. זו פגיעה חצופה בשלווה שלי, ובזכויותי כלקוח. אני משלם עבורי שירותי הטלפון, וזכאי לקבלם ללא זיהום הפרסומת.

אני מודיע לכל מפרסם: מי שיתקשר אלה עם פרסומת מוקלטת אני אגיש נגדו תביעה. זו הטרדה חצופה.

הפרסומת הפכה למכת מדינה. כשמתחילות פירסומות ברדיו ובטלוויזיה אני מייד קופץ לתחנה אחרת. גם באינטרנט יש פירסומת קופצנית המעצבנת את העין ומפריעה לקרוא. אתרים שמרבים בפרסומות כאלה אני מחרים לחלוטין - למשל אתר NRG (של מעריב) - לא נכנס אליו בפרינציפ.

הפרסומת היא דבר טוב בעקרון - היא מאפשרת לנו לקבל תכנים ב"חינם". אמנם "אין ארוחות חינם", והמחיר של התכנים הוא המטרד של הפרסומת. אבל - מי שמגזים עם המטרד מעצבן את קהל היעד - הלקוח (אותי), והוא ישלם על כך בחרם.

יעקב

מאמר ארוך בניו יורק טיימס (אנגלית) מספר על הסבת תחנות כוח באירופה מנפט לפחם. הרי קטעים מהמאמר:

ההסבה הכרחית - כי נפט וגז התייקרו מאד - ואספקתם בעייתית. הירוקים לא מאפשרים לבנות תחנות כוח גרעיניות. הפחם הוא הברירה היחידה למי שלא רוצה להשאר בחושך - ואנשים לא אוהבים חושך.

המצב בארה"ב שונה. ב 2007, הגישו 151 בקשות לרשוי של תחנות כוח פחמיות, 60 בקשות נידחו, והאחרות נמצאות בערכאות משפטיות בגלל התנגדויות, ולא ידוע אם יבנו איזושהי תחנה בכלל. באנגליה אישרו תחנה ראשונה אחרי 10 שנים, אבל עדיין יש מחאות חריפות ונסיונות לעצור את בנייתה. הסוף יהיה כנראה שיהיו הפסקות חשמל באנגליה ובארה"ב כמו שיש היום במדינות רבות כמו הודו או ניגריה.

המתריעים על סכנת התחממות כדור הארץ (סכנה מדומה - לדעתי) צועקים שחייבים להפסיק לאלתר לבנות תחנות כוח פחמיות, וחייבים לסגור את אלה הפועלות כבר תוך 20 שנה - אחרת יהיה סופנו מר ורע, והחיים על כדור הארץ ייכחדו.

באירופה - למרות חתימה על פרוטוקול קיוטו, וההתחייבות להקטין את פליטת דו תחמוצת הפחמן לאוויר, לא רוצים לשבת בחושך.

רבים מדברים על אפשרות לקלוט את דו תחמוצת הפחם הנפלטת מארובות התחנה ולקבור אותה במעמקי האדמה. אפשרות זאת לא ריאלית כרגע, אין תהליך בדוק וכלכלי שיכול לעשות זאת, וספק אם יהיה בעתיד, בטח שלא יהיה בעתיד הקרוב. זו אפשרות בדיונית, לא מעשית כרגע.

מאידך - פליטת מזהמים אחרים, כמו פיח או גזים רעילים צומצמה מאד בעזרת טכנולוגיות סינון חדשות, כך שהתחנות נקיות למדי מבחינה זו.

במאמר מסופר על תחנת כוח פחמית חדשה גדולה אחת באיטליה - לא ברור כמה תחנות נוספות כאלה נמצאות בבניה כרגע. אבל המסר הוא ברור: הברירה היא בין בניית תחנות כוח פחמיות לבין הפסקות חשמל.

יעקב

עדכון: המאמר כותב שהתחזית היא שייבנו 50 תחנות פחמיות חדשות באירופה ב 5 השנים הקרובות, תחנות שתפעלנה במשך 50 שנה.