טוב אז בגלל שאין כבר את הסיפור של ניצן, ואני בטוחה שעכשיו כשהעפתי אותו מהבלוג אף אחד לא יכנס עוד אבל תקפצו לי... אז בקיצר, יש לי סיפור... וזה סיפור די ארוך והכל, אבל הבעיה היא שאני כבר יודעת בדיוק מה הולך לקרות לכל דמות והכל אבל אין לי כוח להתחיל לכתוב את כל הפרקים כי זה יכול להיות ארוך...
אז הינה פרומו לפרק אחד שהולך להיות... עשיתי אותו בשיעור של"ח או משהו, אני כבר לא זוכרת אז הוא יצא די קצר אבל תתגברו..
כבר אין לי כוח לבקש ממכם תגובות כי כולכם סתם סקרוטים פוצי תחת גדולים אז אני לא מביאה את הסיפור בשבילכם, אלא בשיבילי..
אז אם תבחרו בכוונה לא להגיב או משהו בגלל שסוף סוף הפסקתי להיות כזאת נחמדה ולפתוח תפה אז *******(מצונזר)
אני רוצה להדגיש שהסיפור הוא לא סיפור אהבה רומנטי שכזה, אז שלא תתחילו לחשוב לא נכון ולהיכנס לסרטים.
תהנו:
ציור
סקארה קם במהרה, זיעה קרה ניגרה על פניו ועיניו התרוצצו בחדר במהירות, הוא היה ריק. הוא יצא במהרה לובש בחופזה את החלוק ואפילו לא טורח לשים את השיריון המגן שלו. השרשרת של טוננה נשארה בחדר, אפילו מזה כבר לא היה לו איכפת.
הוא פסע במהירות, בטוח שמה ששמע לא היה עוד אחד מהסיוטים שפקדו אותו לאחרונה, לא... הפעם זה היה אמיתי.
צעד, צעד, צעד... כך נשמעו קולות הרגליים הטסות במעלה המסדרון האפרורי.
הוא הלך הישר לחדרה, אפילו לא חשב לעצור. כשהגיע אל מפתן הדלת, עצר.
נוצר בראשו את המילים שהולך להגיד, לפני שיאבד את האומץ.
עוד נשימה אחת אחרונה והוא הושיט את ידו, פותח אט אט את הדלת.
הוא נכנס, החדר היה ריק, הוא כבר ידע זאת ממקודם, אבל היה חייב לבדוק כדי להאמין...
הוא לא האמין...
החדר הגדול והמפואר נראה עלוב הרבה יותר בלעדיה, הוא התקרב אל שולחנה,, היא מעולם לא הייתה מסודרת במיוחד. ערמות של דפים היו מפוזרות בכל מקום. נראה שלא שמרה על דבר שם כמו שצריך, מלבד דבר אחד. ציור, דיוקן דהוי ומרוט למראה, שני אנשים היו מצוירים בתמונה, שני ילדים למעשה.
פרצופי השמן הביטו בו, כל כל מוכרים, כל כך רחוקים, כל כך זרים. משהו בתוכו התכווץ כאשר ראה את התמונה.
זה היה לפני יותר מעשר שנים ואף על פי כן זה נראה כאילו מאות עברו מהיום שבו צוירה התמונה. עינייהם הירוקות של הילדים נראו צוחקות, מנותקות מכל מה שקורה סביבם.
לאן הן נעלמו? לאן נעלמו העיניים האלה? החיוך? אך הוא כבר ידע את התשובה. הצחוק והתום הזה נעלמו עוד מזמן, ככל הנראה לעולם לא ישובו.
הוא המשיך להביט, כאילו מכושף, בשני הילדים. נראה כי כבר שכח למה הגיע הנה מלכתחילה.
כל כך דומים, כל כך שונים. כאילו אוקינוסים מפרידים ביניהם כשהם עדיין אחד ליד השניה.
עיניו נעצמו בחוזקה והדמעות התחילו לזרום בשטף,
'איך הוא היה יכול לתת לזה לקרות?'
חשב כשתווי פניה של הילדה הצוחקת עדיין חרוטים עמוק בתוך ראשו.
(C) כל הזכויות שמורות.
ביי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אני הנורמאלית ביותר..(כן בטח)