מאז שנגעתי בבלוג הזה. אני מרגישה כמו אני צריכה לנשוף מעליו אבק, לו לא היה דיגיטלי כמובן.
אני בישרא בערך מהחטיבה, היה לי פעם בלוג אישי, אך הוא נעלם מזמן. הבלוג הזה היה בלוג סיפורים, צמיד אהבתי לכתוב. עד היום אני מקווה שיום יבוא ואהיה סופרת, אבל מחסום כתיבה או לא יודעת מה כבר גרם לי לא לכתוב יותר מדי זמן ככה ש... אני דיי מאמינה שאם איי פעם היה לי את זה, זה אבד דיי מזמן. אבל זו לא הסיבה שאני כותבת פה היום.
זה נשמע מלחיץ שלא בהקשר, אבל הייתה לי שיחה עם המב"ס של הבסיס שלי לפני יומיים. הוא אמר שהשעמום גורם לך לעשות דברים טפשיים. לדעתי, הוא כנראה שכח שרגשות גורמים לך לעשות דברים יותר גרועים ויותר מטומטמים... הרבה יותר, כמו לכתוב פה עכשיו.
הבעיה עם העולם הזה הוא שכשאת נפגעת, את לא שואלת "מה לא בסדר איתו או איתה?", את שואלת "מה לא בסדר בי???". הבעיה היא שאצלי הרבה לא בסדר, פשוט אין לי כוח לכתוב את כול החרא הזה עכשיו. בואו פשוט נאמר שנראה לי שמיציתי את החיים האלה לפני 7 שנים בערך, אבל אני פשוט פחדנית כזו, כנראה, או שאכפת לי יותר מדי... גם את זה אני כבר לא יודעת.
אז למה פתחתי? גם אני לא יודעת. אני שונאת שירים בעברית ומשום מה עכשיו אני מקשיבה להם. למה? גם לא יודעת. אין בעצם הרבה מה לומר. אני כבר יודעת הכול, אני כבר מאוסה מהכול, איך ממשיכים מכאן?
פוסט חזררה דפוק מזה כבר לא היה, זה בדוק, ולא בא לי לפרסם, לא שמישהו שאני לא רוצה יראה, אף אחד כבר לא פה... חוץ ממני כנראה. אבל אני בכל זאת אעשה את זה, גם לא יודעת למה... נראה... אולי זה יהיה משהו להשאיר מאחור, אולי זה יהיה דפוק, אולי אני סתם אוהבת להתגרות ואולי נמאס לי לחשוב על הכול לבד. אל תבינו לא נכון, יש לי חברים מאוד טובים, אבל הכול כל כך קשה, אני לא בטוחה שמשהו איי פעם יספיק, אני לא בטוחה אם איי פעם יתאחו השברים אחרי... אני לא בטוחה...
לילה טוב, בעיקר למי שסוגר שבת ומשתעמם. אל תהיו טיפשתס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
