Secrets Will Be Reveald

All I ever wanted

טוביק, אז אני קצת בשוק, יותר שאני כותבת בעברית מאשר באופן כללי. אני פשוט מאמינה שעדיין עליי להמשיך לכתוב בעברית, לפחות עד שאביים את "סודותיה של לינדזי". אני רוצה לכתוב כבר הרבה מאוד זמן, מתה לכתוב, מייחלת. אני דיי בטוחה שהקריירה שלי בחיים תהיה של סופרת; היא מגשימה את כול אשר ארצה בחיי: חיים של עבודה עצמית, הבעת רגשות, תסביך אלוהים של יצירת חיים... זו עבודה שאוכל לעשות בכול מקום ובכול זמן, זו עבודה שבה אני חשה בצמרמורות של עונג והתחושה הזו כשההשראה נחה עלייך והחיים עוצרים לרגע משום שאת יוצרת חיים משל עצמך... התחושה הזו כשהעלילה הולכת בדיוק לפי מה שאת רוצה, בדיוק כמו שאת אוהבת... הו... האושר כה עילאי שזה לא נורמלי בכלל. אני מאוהבת בתחושה הזו, מאוהסת. היא גורמת לכול דבר אחר בחיי להיראות שולי, שואבת אותי לעולם שבו חיי האהבה שלי, החשכה, המצב הרעוע של המשחפה שלי... הכול נראה כה שולי משום שאני מגשימה משהו. זה מדהים כמה אני מרגיהשה את האמת במה שאני כותבת עכשיו, כמה הכול נראה לי כה נכון ואמיתי.

אני מנסה לחזור לכתיבה עכשיו אחרי הרבה זמן שבו לא השקעתי בעצמי וזאת בשל מספר סיבות: לימודים, עבודה, צורך עז בכסף בגלל המשפחה, בעיות אחרות, צה"ל... אבל בעוד חודש בדיוק אינני חיילת עוד, ואני מאמינה שסוף כל סוף אוכל לחזור ולעשות את מה שנועדתי לעשות – לכתוב. זה משנה לי שיש לי את שאר החיים, אבל כן, אני רוצה להחזיר את הכתיבה לאחד החלקים המהותיים בחיי ואני אצליח לעבוד ולהמשיך לעשות כסף ואני אצליח להשאיר את החבר ואת החברים ואני אצליח לטייל ולשרוד ולהחביא את החשכה בתוך תיבת הפנדורה שנפתחת יותר מדי פםעמים ביום בניגוד לרצוני. זה נכון, אני יודעת שהסיכויים גבוהים שאולי אני לא אצליח בכלל, אבל אני יכולה לנסות, לא כן?! אני יכולה לנסות.

אז זהו, אני מנסה, אני עכשיו נכנסתי אלזיה אתר שסיפר כיצד לחזור לכתיבה והוא אמר לכתוב משהו, כול דבר, עדי לנות להתחיל את הזרימה. הדבר נראלי הגיוני ולכן התחלתי לכתוב את החרא הזה פה. אמרתי, שוב, ננסה, וואולה נראה לי שזה עוזר. אולי זה לא, אולי אני סתם... אבל אני יכולה לנסות.

אז הנה, נראה לי שאני אנסה לכתוב משהו קצת יותר רציני מעל עצמי, שכן אני לא כזו מעניינת, באמת. ייתכן ואני אפילו קצת חושבת את זה, בל אני באמ לא כזו מעניינת.

הלכתי יום אחד ברחוב, סתם חושבת לעצמי, מטרייה כחולה ביד אחת, מסכה מהגשם. הלכתי לי בשקט, רק רחש העקבים המכים בקרקע נשמע. היה זה יום, אך בשל הגשם הכבד והעננים, התחושה הייתה אחרת. חשתי מעין... רוגע. איש לא היה ברחוב חוץ ממני, חשתי כמו היחידה בעולם, פשוט מהלכת לי באמצע הרחוב... ושקט. חציתי כבישים רבים, ישר וישר ופונה מידי פעם בכדי לגוון, לא תוהה אפילו לאן פניי מועדות, שקועה במוזיקה, שקועה ברגע, שקועה בדרך מולי מכדי לשים לב. לעיתים, הייתי מפנה את ראשי לאחור, מנזה למצוא את נקודת ההתחלה שלי, אך זו נטשה אותי לפני מה שנדמה היה לשנים וידעתי, ידעתי בלבי כי גם אם אחפוץ לשוב אליה, לא אוכל לעשות זאת עוד. המשכתי ללכת, להמשיך הלאה שכן לא נמצאה דרך חזור, מודעת כי כמו שרפתי גשר זה לפני זמן רב, זמן רב מדי. היו רכעים בהם עייפתי והתבקשתי לשבת ולנוח, אך כול העולם כמו נסגר בפניי וכול הספסלים נמצאו רטובים או פשוט... פשוט לא, לא יכולתי לשבת, לא יכולתי לנוח, לא יכולתי לחכות. חששתי שמא החשכה תתפוס אותי, שמא היא תכלא אותי בכלוב ממנו ברחתי בחיים אחרים. כבר לא זכרתי מה היו החיים האחרים הללו, אך ידעתי כי גם אליהם, לטוב ולרע, לא אוכל לשוב. לכן, למרות הכול, המשכתי ללכת, גם כשהגשם התחזק והפך לברד, גם כשהברד התחזק והפך לשלג, המשכתי ללכת. בעיקר הצלחתי להמשיך ללכת משום שבכול התחזקות, גם אני מצאתי חנות בגדים ורכשתי מעיל חם יותר, מחממי אוזניים ואולי חשוב מכול, יצאתי אוחזת בידיי האחר. בשלב מסויים כלשהו בהליכה, אינני זוכרת בדיוק מתי, ידיי התחממו על ידי יותר מכפפות. לדאבוני, השלג לעיתים הקפיא את החימום או הציב חומות אותן רק אני הצלחתי לעבור ולמרות כול החום שבעולם, הקור ניצח. לבסוף, שוב בודדה, השלג הפך לברד, הברד הפך לגשם ואני?! אני הפכתי לטיפה, קורסת בין חומה אחת למשניה. הדבר האחרון אותו אני זוכרת, לפני החשיכה, כמובן, הוא נערה אשר הולכת ביום זהוב שמש, רותח, שתי ידיה אחוזות בדומיה, בדרכה לים. לא זכרתי תקופה בה לא ליווה אותי הגשם, שמחתי שמישהי קיבלה תקופה כזו, שמחתי. ואז ניתצתי בקרקע, מבחינה בחשיכה, וזה היה הכול.

טוביק, גם משהו, אני חושבת. התחלה טובה. אני אנסה להמיך ולכתוב כול יום כדי לחזור לכתיבה האמיתית, אולי אני אצליח, נראה. זה גם היה משבו, באמת, אני חושבת.

שיהיה לילה מושלםםם :).