יש לי בלוג במקום אחר.
מקום שהוא לא גדול כמו כאן. קהילה סגורה ולא כל כך מצומצמת, אבל בהחלט מיוחדת. לא ארחיב בשלב הזה.
יום יום כתבתי שם. יום יום במשך תשעה חודשים.
לפעמים פוסט אחד, לפעמים ששה פוסטים ביום.
והבלוג שלי שם...well...מאוד חשוף. מאוד אישי. לא הותרתי דבר בפנים. הכל הוצאתי החוצה.
כל הפחדים, כל הכאבים, כל השגעונות - הכל יצא.
וכמו שהכל יצא החוצה - גיליתי שלא השארתי דבר בפנים.
שלא נותר בי דבר אישי.
כל מי שרצה להכיר אותי - עשה זאת, ומבלי לשוחח איתי ולו דקה אחת.
כל מה שהיה צריך לעשות, זה ללכת אחורה, ולקרוא. פשוט לקרוא.
בהתחלה זה החמיא לי. קוראים אותי, מכירים אותי.
אחר כך זה הפך למטרד.
אנשים הגיעו אלי כשהם יודעים כבר מי אני. מכירים אותי. חזקים ממני בזכות העובדה הזו.
לא עוד.
אתמול רוקנתי את הבלוג.
העלמתי הכל.
עכשיו הדף לבן שם.
בינתיים אני כאן.
יש סיבה להיותי כאן.
אולי אחשוף אותה בעתיד, אולי לא.
בינתיים אני כאן.