מה שנשאר בסוף זאת רק השתיקה

שזה יהיה הפעם משהו טוב אמיתי באמת.

אני ממש רוצה את זה עכשיו, בבקשה.

כל קטע שאני אכתוב פה, ישמע בדיוק כמו הקודמים. וזה כנראה מעיד על כמה שהמצב לא השתפר.

אבל אני בכלל לא צריכה את ההערכת מצב הזאת, אני חיה את זה. כלום לא השתפר, כלום לא זז, אמא לא מבינה בכלל מה עובר עלי (או לפחות לא מתנהגת כאילו היא מבינה), ואני בוכה בערך אחת ליום-יומיים.

הלוואי שהייתי יכולה להתנהג כמו שאני חושבת.

נמאס לי מהערות של אנשים שלא מכירים אותי בכלל, שמרגישים צורך להגיד שאני צריכה ללכת זקוף, ולמה אני מפחדת לחייך? ולמה לא שומעים אותי? ולמה אני נשמעת בטלפון מבואסת כל כך? ותחייכי שניה, נראה איך את נשמעת כשאת מחייכת?

לענות לכם באמת?

אני חושבת שאתם חיים בבועה, וגם אני חיה בבועה, אבל אחת אחרת. אתם בחיים לא יכולים להבין מה זה להיות אני, כמו שאני לא יכולה להבין איך אתם יכולים להתנהג כמו שאתם מתנהגים. וזה לאו דוקא רע, איך שאתם מתנהגים. לפעמים אני בשוק מזה, אבל לפעמים אתם בסדר.

אני רואה אתכם והראש שלי מתרוקן. אני אומרת לעצמי שפערים כאלה קשה לסגור, ואולי אתם פשוט לא האנשים המתאימים, אבל אני יודעת שזה לא נכון, הבעיה מתחילה, ולהוואי שהיא גם הייתה נגמרת כבר, אצלי. זה כאילו שרק הגוף שלי נשאר איתי כשאתם לידי, אני הופכת ליצור טיפש, לא מוכשר וגם מכוער, ואינטרסנט. קשה לי להסביר למה אני חושבת על עצמי את הדברים האיומים האלה כשאתם לידי. אבל קשה לי עם זה, כי אני שונאת להיות כזאת.

ואני בטוחה שאתם לא חושבים עלי את אותו דבר, אתם בטח חושבים שאני ביישנים וחלשת אופי, ומרחמים עלי, כנראה.

יש למה, גם אני מרחמת על עצמי בלי סוף, מה שהופך אותי לעוד יותר מסכנה.

אני לא מבינה מה מוזר לכם, וממה אתם צוחקים, ולמה אתם אוהבים משהו אחד ושונאים משהו אחר, ובכלל איך אתם מגיעים למצב הזה.

ובעיקר, אתם עושים לי כאב בטן.

ותמיד יש את הקטע שאני חושבת בו שתמיד התחלות היו לי קשות, ולמרות שעברה כבר חצי שנה אני עדין בהתחלה. ותמיד כשאני חושבת את זה נהיה לי עצוב יותר. כי אז אני נזכרת בעצמי, ולגמרי איבדתי אותי לאחרונה. ואני צריכה להזכיר לעצמי אותי לפעמים, ואני מבינה למה עצוב לי כל כך לפעמים שאני צריכה לחזור לבסיס. זו לא סתם שביזות יום א' שכולם חווים. כשאני נפרדת לכמה ימים מהבית, אני נפרדת גם לכמה ימים מעצמי. וכל מה שיזכיר לי את עצמי בבסיס,גם אם זה הסדין שלי או המגבת, יגרום לי לבכות. כי אני מתגעגעת אלי לפעמים.קשה לי להאמין לעצמי שאני אוהבת אותי, אבל אני כן מתגעגעת לפעמים.

המצבים האלה גורמים לי להרגיש כל כך חולת נפש.