מקוה-ישראל

בתחילת שנת תרכ"ח שהה נטר בקאהיר.

הוא שולח מכתב בנובמבר 1867 אל הנהלת

"כל ישראל חברים" ומציע לכונן בירושלים

"סוכנות להגירה שתפקידה יהיה לפעול למען

יישובם של יהודים עניים בארץ ישראל. במכתב

זה אין זכר לבית ספר חקלאי, כי אם ליישוב

יהודים על הקרקע. בשנת תרכ"ז פנו יהודים

ג'ורג'יים שעלו לארץ ישראל כדי להתיישב על

הקרקע אל כי"ח וביקשו את עזרתם בהגשמת

שאיפתם. ונטר מודיע על נכונותו לבקר בארץ

ישראל.

באמצע קיץ שנת תרכ"ח יולי 1868 בא נטר

לארץ ישראל. הוא שהה באר. שישה שבועות

וביקר בכל הישובים בהם היו יהודים. ביקורו

הקדישה לו כתבות מיוחדות.

בדין וחשבון שלו לכי"ח מעיד נטר כי

בחיי הבטלה.

נטר מוסר כי יש כ- 13 אלף יהודים ותשעים

אחוז מהם הם תושבי ארבע הערים הקדושות.

חדשים שמתחלקים לשני סוגים: יהודים

שנותיהם האחרונות ולהיקבר באדמת הקודש.

כולם עניים ואינם מכניסים הון לארץ.

רקע - בשנת 1868 מגיע יעקב (קרל) נטר

לראשונה לארץ כשליח חברת "כל ישראל

חברים", וכתוצאה מביקורו זה העלה את הצעתו

תורת עבודת האדמה - אותה שנה עצמה שלח

הרב צבי קלישר את בנו וואלף לבדוק, אם יש

להתיישב בה. ארץ ישראל השרתה רוח חזון

חקלאית בסביבות ירושלים. בארבעים ואחד

הקשורים בהגשמת חזונו. לשאלה אחת לא היתה

תשובה בפיו: מי יהיו המתיישבים. הוא קיווה

ולהביאם לחיי עבודה. הם נלחמו בזאב וולף

קלישר הצעיר בזעם. הגיעו הדברים לידי כך

הסוהר. בהשתדלות אביו שוחרר ועזב את הארץ

בשנת תרל"ב. כעבור שנה חזר מתוך כוונה

להגשים אתחלומו אך גם הפעם לא הצליח.

ולכנס בו תלמידים. ארבעים שנה לאחר מכן

יוסף בוסל וחבריו על גדות הירדן. ספק אם ידעו

הללו, כי את חלומו של וואלף קלישר הם

מגשימים. בשנת 1859 התקופה סוערת, תקופת

האמנציפציה, מוקם ארגון רחב בצרפת שמטרתו

היתה לדאוג לגורל כלל ישראל ושמו "כל

ישראל חברים" - ארגון יהודי זה הדגיש את

מקום, אשר בו יהודים נרדפים וסובלים על

יהדותם. בעיקר דיברו על פעולה למען

התקדמותם הרוחנית של היהודים. הכוונה

ולמלאכה. ואומנם פתחת החברה בתי ספר לילדי

ישראל בארצות המזרח הקרוב. בתי הספר של

כי"ח הקצו מקום מכובד ללימוד הדת. כי"ח

מורי כי"ח היו חייבים בידיעת הלשון הצרפתית.

פתיחת בית ספר כי"ח בארץ ישראל קדמה

לייסודה של מקוה ישראל. בירושלים נפתח בית

הספר של כי"ח עוד בשנת 1867 . בית ספר זה

החזיק מעמד שלוש שנים, ב 1870 שנת ייסוד

מקוה ישראל נסגר.

רקע - בשנת 1868 מגיע יעקב (קרל) נטר

לראשונה לארץ כשליח חברת "כל ישראל

חברים", וכתוצאה מביקורו זה העלה את הצעתו

תורת עבודת האדמה - אותה שנה עצמה שלח

הרב צבי קלישר את בנו וואלף לבדוק, אם יש

להתיישב בה. ארץ ישראל השרתה רוח חזון

חקלאית בסביבות ירושלים. בארבעים ואחד

הקשורים בהגשמת חזונו. לשאלה אחת לא היתה

תשובה בפיו: מי יהיו המתיישבים. הוא קיווה

ולהביאם לחיי עבודה. הם נלחמו בזאב וולף

קלישר הצעיר בזעם. הגיעו הדברים לידי כך

הסוהר. בהשתדלות אביו שוחרר ועזב את הארץ

בשנת תרל"ב. כעבור שנה חזר מתוך כוונה

להגשים את חלומו אך גם הפעם לא הצליח.

ולכנס בו תלמידים. ארבעים שנה לאחר מכן

יוסף בוסל וחבריו על גדות הירדן. ספק אם ידעו

הללו, כי את חלומו של וואלף קלישר הם

מגשימים. בשנת 1859 התקופה סוערת, תקופת

האמנציפציה, מוקם ארגון רחב בצרפת שמטרתו

היתה לדאוג לגורל כלל ישראל ושמו "כל

ישראל חברים" - ארגון יהודי זה הדגיש את

מקום, אשר בו יהודים נרדפים וסובלים על

יהדותם. בעיקר דיברו על פעולה למען

התקדמותם הרוחנית של היהודים. הכוונה

ולמלאכה. ואומנם פתחת החברה בתי ספר לילדי

ישראל בארצות המזרח הקרוב. בתי הספר של

כי"ח הקצו מקום מכובד ללימוד הדת. כי"ח

מורי כי"ח היו חייבים בידיעת הלשון הצרפתית.

פתיחת בית ספר כי"ח בארץ ישראל קדמה

לייסודה של מקוה ישראל. בירושלים נפתח בית

הספר של כי"ח עוד בשנת 1867 . בית ספר זה

החזיק מעמד שלוש שנים, ב 1870 שנת ייסוד

מקוה ישראל נסגר.

השם ניתן למקום כשנה אחר יסודו - בשבת,

פרשת בחוקותי תרל"א, לפי עצת החייט

הירושלמי. שתפר במקום בגדים לתלמידים

לכבוד חנוכת בית הספר. הוא אמר "כי טוב

ונכון לקרוא את הבית הזה בשם "מקוה

ישראל", הנזכר בהפטרת השובע (ירמיהו יד,

8), הנאה לתכלית אשר יקוה ישראל להשיג

מהבית הזה". נטר קיבל את דבריו וקרא למקום

1872 : "הלואי שמוסדנו יהיה מקוה, מקום

טהרה לתושבי הארץ שכן זקוקים הם מאד לכך.

אך מקוה - פירושו גם כינוס וקיבוץ וגם תקוה.

ואמנם, המקום נוסד על ידי כינוס יהודים מכל

העולם ואף הרבה תקוות אנו תולים בו. מי יתן

אבותינו. הנוער הוא תקוות כל עם. לדעתי, השם

מוצלח, ויש להשאירו מקוה ישראל כמות שהוא.

וכך נקבע השם עד היום הזה.

בהפרעות ובקשיים. ההפרעות היו מחוץ, מצד

השכנים ביאזור והקשיים היו בהבאת תלמידים,

במאבק עמו מצד ראשי היהודים בירושלים. אך

גם כי"ח נמנעה משלוח כספים. תחילה דרש נטר

מכי"ח להקציב להקמת המוסד מאה אלף

פראנק. משהתחיל בעבודתו נתברר לו, כי

מאתיים אלף פראנק לא יספיקו לכך. אולם ועד

כי"ח לא יכול להמציא לנטר את הסכומים

שדרש, והיתה סכנה שהעבודה תיפסק. צרפת

והתמיכה במפעלו של נטר הופסקה. אך נטר

הנלהב, הנאמן למפעלו - לא נפל ברוחו ולא

נרתע. הוא התחיל לחפש על דעת עצמו מקורות

לכסף. מקור ראשון ש"מצא" היה כיסו שלו.

הוא עצמו תרם עשרים וחמישה אלף פראנק.

עשרים וחמישה אלף. הם עוררו נדיבי עם וכך

שבה כי"ח וחידשה את פועלה. במרץ 1872

שלח נטר דו"ח לכי"ח למקרא פרטיו אין להסיח

את הדעת מן התנאים, בהם פעל האיש. ללא

עויינים ובקרב עם יהודי המחרים אותו ברובו.

בדו"ח זה סיפר על בניין, על נטיעה, על רכישת

אינוונטר חי ודומם, על גידול מספר התלמידים,

על תוצאות נכבדות ועל התקדמות. חופרים באר

שלישית, מסתתים אבנים לבניינים נוספים,

במוסד עובדים מאתיים פועל. נטר מתפאר

לייצוא. הוא כותב בהתפעלות על טיב הקרקע,

על המים, על מחצבת האבן לבניין שבמקום.

בבית הספר אחד עשר תלמיד. אחד בחקלאות,

ארבעה בגננות והשאר בסנדלרות, ברצענות

ובנגרות. כוונתו לקלוט עד שלושים תלמיד.

מקץ שתי שנות עבודה מאומצת, הוא מסכם את

המצב במעין דו"ח, שנשלח, כנראה לאנגליה.

הוא מספר על הכנסה ראשונה של 350 לי"ש

מכרם שניטע, על המשק החי הכולל 2 סוסים, 6

פרדות, 15 שוורים, 2 פרות, חמורים ועופות,

על בניינים שהוקמו לתלמידים, ארבעים

וחמישה במספר, למוריהם ולמדריכיהם, על

- כוונתו לבנות בניינים למאה תלמיד בגיל 18

14 . הוא מחפש דרכים לעורר בתלמידים יחס

חיובי לטבע ולעבודה. אשר לתורה - לומדים

חקלאות, מלאכות, מדידה. לומדים תנ"ך,

היסטוריה, לשון, חשבון, ציור וגיאוגרפיה.

ארבע שנים שקד נטר על מפעלו. לא תמיד שבע

נחת. הוא עבד מתוך יסורים והתלבטויות. ארבע

טוב בציבור. אדם זה שהיה אמון על חיי עושר

בלונדון ובפאריס, שיתף את עצמו עם

עליהם את המוסד. את האדמה ואת העבודה. אך

את בריאותו. הרופאים פקדו עליו לצאת בהקדם

לאירופה להתרפא ממחלת הים. בסוף תרל"ג

עזב נטר את הארץ. את מקומו בהנהלה במשך

ארבע שנים מילא מר שמש מבגדד. אחריו כיהן

כמנהל הסופר זאב הרצברג במשך שנתיים. אך

בימיהם לא ניכרה התקדמות במוסד. גם בהיותו

לבנות, לחפור בארות ולנטוע עצי פרי שונים.

יליד בגדאד ובוגר בית הספר של "אליאנס"

שם, עמד בראש בית הספר ארבע שנים אולם

רישומו על התפתחות המוסד לא היהניכר. לא

הקיים. מונטיפיורי שביקר במקום בשנת

. 1875 , מוסר, כי מספר התלמידים מגיע ל 30

הסביבה. הגידולים עיקריים הם ירקות למינהם,

גפנים, עצי הדר וצמחי תעשייה שונים. בשנת

1877 פיטר נטר שהמשיך לכהן כפטרון של

מקוה ישראל לצד תפקידיו האחרים ב "אליאנס"

בריבית קצוצה לערביי יאזור. ובמקומו מונה

המחנך והוגה הדעות ד"ר וילהלם הרצברג.

וילהלם הרצברג.

בשנת 1877 לאחר פיטוריו של שמש. יליד

שטטין שבגרמניה שעסק בהוראה בירושלים.

במחדלים רבים בעיקר בתחום האדמינסטרטיבי.

ידי נטר .

במות נטר עמד המוסד בראשית התבססותו. מן

ש. גולדשמיט ונרסיס לאואן שפעל הרבה למען

מקוה ישראל. אולם הם היו רחוקים ממקום

המעשה ועיקר עיסוקם היה בענייני כי"ח

בתפוצות. המוסד היה נתון בידי הממשיכים

בתפקידו של נטר בהנהלת אנשי פאריס. ב

1879 , ארבע שנים לפני מותו של נטר, נשלח

שמואל הירש מנהל בית הספר כי"ח בטנג'ר

למקוה ישראל. הוא עמד בראש המוסד שתיים

עשרה שנה - עד 1891 . הוא נהג במוסד ביד

התלמידים והעובדים. את התלמידים המרדניים

כי"ח. אל חברת ביל"ו, שעבדו במקוה ישראל,

לא הגה אמון. בטוח היה שלא יתמידו בפעלם

ועקרונית שלל את דרכם. נכון היה לעזור להם

לשוב לרוסיה, אך הם עמדו בכל הנסיונות

הקשים ולא סרו מדרכם. תחילה היה שמואל

הירש רחוק מתנועת חיבת ציון, אך אגב פעולתו

רוטשילד, התקרב לתנועה זו וזמן מה אף עמד

בראש הוועד ביפו. גם מתנגדיו הודו ביושרו

במרצו ובכשרונו המעשי. אף כי נהג בקפידה

וביד קשה היתה בנפשו אהדה עמוקה לעמלים.

לשאר המושבות. בסיימו שליחותו במקום עוד

ציון . באחד ממכתביו האחרונים לפאריס כותב

הירש: "המושבות העבריות בארץ ישראל

מתפתחות. התנועה לארץ רבה והולכת". באותה

תקופה כבר היו קיימות המושבות: פתח תקוה,

ראשון לציון, נס ציונה, עקרון, גדרה, באר

טוביה, רחובות, זכרון יעקב, ראש פינה, יסוד

המעלה, משמר הירדן ואף הוחל בבניין חדרה.

האדמה, לאהוב אותה ולהגן עליה. גם מקוה

ישראל התפתחה בימיו. המשק הסתעף והתבסס.

ניטעו במושבות החדשות. מספר התלמידים נע

בין 60 ל- 100 . בית הספר השתפר מבחינת

הלימודים והעבודה. אך היו גם צללים: במשק

עבדו בעיקר ערבים ורק מעט יהודים. במסוד

שלטה הלשון הצרפתית, אף כי למדו גם עברית

במידה זעומה. אכן בימים ההם מצב זה נחשב

לנורמלי. הירש עזב את מקווה ישראל אחרי

שפקדו אסון כבד: שני ילדיו מתו בחודש אחד.

הם נקברו על יד קבר נטר.

יוסף נייגו היה אגרונום שרכש נסיונו בצרפת.

לשוב אל אדמת ישראל בפעולתה. רבו הפונים

אל מקוה ישראל ללמוד בה תורת החקלאות.

ישראל. גם הוא הבין, ששאיפת העולים

מהכרת הצורך בפורדוקטיביזציה, אלא מתוך

תקוות העם. מכאן הסיק, כי לגבי יהודים אלה,

המולדת, חייב מוסד מקוה ישראל להיות לא רק

בית ספר המכשיר לחקלאות, כי אם בית חינוך

ישראל. היו יהודים בחוץ לארץ ששלחו את

בניהם למוסד, כדי שיהיו חלוצי המשפחה ויכינו

לבאים אחריהם חלק ונחלה בארץ האבות.

התנועה הציונית הביאה תלמידים בעלי הכרה.

אף כי מספרם היה מועט, היתה השפעתם

מרובה. התלמידים הציונים דיברו בינהם עברית

ומשכו אחריהם גם את בני הארץ. נייגו לא

התנגד לעברית, אך לרא אפשרות להורות

מדעים ובייחוד חקלאות בעברית. כשלא היה אף

ספר אחד בלשון זו במקצוע זה. נייגו הקדיש

למוסד. הוא השתתף בוועדות שונות ופעל

להרמת מצב החקלאות ביישובים שונים. הוא

אשר הקים את הבניינים החשובים, שהושקעו

בהם למעלה ממאה וחמישים אלף פרנק. הוא

הרחיב את מטע הגפנים. מספר התלמידים גדל

משנה לשנה, התחילו באים לבית הספר גם בני

המושבות שבדרום. אך הנהלת בית הספר

העדיפה תלמידים מחוץ לארץ ומערי הארץ,

האדמה את בני הערים ואת הצעירים מן הגולה.

ואילו בני האיכרים, לדעת אנשי כי"ח, אינם

זקוקים לכך. אך האיכרים דרשו שבניהם ילמדו

כראוי. המוסד התרכז בהוראת החקלאות ומשך

ידו ממלאכות אחרות. החלה סלקציה בקבלת

תלמידים. עם התפתחות הענפים החקלאיים

צומצמה התמחות התלמידים על ענפים מעטים.

הלך לפניהם.

ב- 1902 עזב נייגו את מקוה ישראל ויצא את

הארץ. במקומו בא מנהל בית הספר של כי"ח

באדריאנופול, גם הוא עמד בראש המוסד שתיים

עשרה שנה , בתקופה זו ירד קרנו של המוסד,

תלמידיו נתמעטו עד למטה ממאה. ההכנסות

ירדו פלאים. התלמידים המעטים שסיימו נשלחו

לארצות אחרות. אנשי העליה השניה פנו אל

שהיתה בחינת מחוץ לתחום. אף העולים מתימן

בתקופה ההיא פסחו על מקוה ישראל. ציונים

שלחום לגימנסיה הרצליה. בענפי המשק במקוה

ישראל עבדו ערבים והועסקו גם ילדים ערביים.

ומעליב. הפועלים היהודים המעטים שנאו את

עבודתם ואת מעבידיהם.

הכיבוש הבריטי. תקוות הציונות פרשו כנפיים

בזכות הצהרת בלפור. אולם למקוה ישראל באה

פקודה מכי"ח לשלח את התלמידים לבתיהם

ולסגור את המוסד לזמן בלתי מוגבל. קראוזה

נכנע בחלקו. את התלמידים שבגרו פיזר או

שהשאירם כפועלים. אך המוסד על מוריו ועל

עובדיו הוסיף להתקיים, אף כי בלי תלמידים...

בעצם הימים ההם הבקיע לו "ועד הצירים" דרך

לארץ-ישראל. עמו בא ג'ימס רוטשילד כקצין

מקשר בין ועד-הצירים ובין פיק"א. הם ביקרו

במקוה-ישראל, וקראוזה ביקש מהם לפעול

למען פתיחת המוסד לילדים, כי דווקא עתה יוכל

להיות לתועלת גדולה למתנחלים בארצנו. גם

מנהיגי היישוב השתדלו לפני ועד-הצירים

ודרשו לקיים את בית-הספר החקלאי. בלטו

דברי ברל כצנלסון על נטר, שכינהו "המעפיל

הראשון, המיישב והחלוץ", שאין לגזור על

מפעלו שיתוק. להיפך, יש לקיימו ברוח יוצרו

ולהרחיבו. בשובם לפאריס באו בדברים עם

הברון רוטשילד, והוא התחיל לבוא לעזרת

המוסד הזה, למען יוכל למלא את תפקידיו.

הברון הזקן הודיע להנהלת כי"ח, שהוא רוצה

לבוא לעזרת היתומים הרבים, נפגעי המלחמה,

שנשארו בארץ במספר רב (יותר מששת-

אלפים). על כן הוא רוצה שיכניסו מאה

וחמישים יתומים למקוה-ישראל, שיתחנכו שם

על חשבונו. ההצעה, כמובן, נתקבלה, והמוסד

נפתח. בשנת תרע"ח ( 1918 ) נתקבלו למוסד

חמישים יתומים, מקץ שישה חודשים עוד

חמישים, ובשנת תרע"ט - חמישים. בית-הספר

קם לתחיה. קראוזה מקרב את אנשי העבודה

למוסד. אליעזר יפה ניהל בתרע"ח משא ומתן

עם קראוזה על הכנסת-קבוצת-פועלות למקוה-

ישראל כדי להכשירן לחקלאות. עשרים פועלות

תיאורטיים. הן ניהלו משק עצמאי, והמנהל עזר

להן בכל. אולם מפאריס באה פקודה שלא

להשאיר את הצעירות במקוה-ישראל מחשש

ל"מוסריות" התלמידים. בשל פקודה זו לא

קראוזה. בחתירתו להחליף את הצרפתית

פרק בחקלאות. אליעזר יפה שבא עם קבוצת-

הפועלות למקוה-ישראל מונה על-ידי קראוזה

לתפקיד זה, הוראת חקלאות בעברית. וכך מספר

המנהל: בשנת 1918 שוב נפתח בית-הספר

במקוה-ישראל על בסיס חדש וברוח חדשה.

שפת ההוראה הצרפתית הוחלפה בעברית. לא

הצעיר, בייחוד להוראת מקצועות החקלאות

בעברית, דבר שהיה חידוש גמור בעת ההיא.

הלשון והמקורות. גדולה היתה השפעתו של

אליעזר יפה על חניכי המוסד, ותקופת עבודתו

המחודש. אליעזר יפה ועמו יוסף שפרינצק

החחילו לרכז במקוה-ישראל אנשים המסוגלים

ולהדריך את החניכים בעבודה. האנשים שבאו

למוסד והורו בו בימים ההם היו: יעקב אורי

פלחה; אלימלך לוין - לול; אברהם גלותמן -

משתלה; אליעזר יפה - גן ירק ורפת. כל אלה

בארץ. הם פירסמו חומר הדרכה במקצועותיהם

חקלאים שונים. חודשים אחדים עבד במקוה-

ישראל אליעזר שוחט. גם חנה מיזל עשתה

במוסד זמן-מה. לאחר זמן יסדה בית-ספר חקלאי

לצעירות בנהלל. אהרון דוד גורדון עבד בשנת

תר"ף חודשים מספר במקוה-ישראל ואצל

מרוחו על המורים, על המדריכים, על התלמידים

וגם על קראוזה. אותה שנה יזמו שם את הוצאת-

הירחון "השדה", שאליעזר יפה היה עורכו

הראשון. במקוה-ישראל נערכו החוברות

הראשונות של ירחון זה. אולם בבחינת העבודה

היו כמעט כל ענפי-החקלאות בידי-הערבים, אם

בשל ההרגל משנים, אם משום ההנחה, שיהודים

לא יצליחו לעבודות אלה. אחרי מאבק ממושך

מסויימים. המאבק היה קשה. קראוזה עצמו

היסס ועזר בזהירות. כתוצאה מהעברת-העבודה

מידי הערבים הוכנסו שיטות חדשות בעבודה:

חריש בפרדים ובמחרשות אירופיות; קציר

במאלמת. כך השתחררו מעט מעט מן השיטות

הפרימיטיביות הערביות. התחלפו המורים,

התחלפו העובדים והחלו להרגיש, שמקוה-

ישראל היא פינת-הכשרה להתיישבות לאומית,

שכל עובדיה פועלים ברוח הציונות. המורה

והלהיב את תלמידיו בטיולים בשדות, בשירים

לאומיים ובשירי טבע.

אליהו קראוזה נולד בשנת תרל"ו 1876

בבורדיאנסק בדרום רוסיה. הוא קיבל השכלה

כללית, אך בהגיעו לגיל ההתבגרות נחה עליו

וללמוד חקלאות במקוה ישראל. האב "חובב

ציון", נתן להם את הסכמתו. קראוזה בא למקוה

200 . הוא גם ידע לחבב על התלמידים - 150

את עבודת האדמה, אך הצרפתית - השפה והרוח

- שלטה שלטון גמור בבית הספר ואם כי היו בו

רוח האדמה, לא היה בו הרבה מרוח ישראל.

קראוזה הצעיר נמשך אל החדש שבארץ. הוא

התקרב אל בני המושבות שלמדו במקוה ישראל,

בייחוד ממושבות הדרום. ייתכן וכבר אז נשא

לחיבת ציון ולהשתרשות יהודית בארץ ישראל.

בשנת 1900 אליהו קראוזה הועבר לארץ

בסג'רה שהיתה הנקודה הראשונה בגליל

- התחתון. בסג'רה מצא קראוזה ציבור בן 50

60 פועלים חקלאיים בינהם אנשים ששאפו

להתקשר בקרקע כאן "זכה" בראשית פעולתו

לשביתת פועלים - שביתה ראשונה בסג'רה

ובגליל. הפועלים דרשו יצירת קרן לעזרה

הדדית, מורה לילדים, רופא ובתי מגורים. חיפש

המנהל החדש פתרון לכל הבעיות. הקרן הוקמה

בהשתתפותו בועדת הקרן, בעיית החינוך נפתרה

על ידי הבאת "חכם" מטבריה, העזרה הרפואית

רוקח בצפת. אך לבניין בתי המגורים לא היה

פיתרון, כי לא היה תקציב לכך. הוכרזה שביתה

הבדואים במקום. קראוזה פנה לפאריס וזו ענתה

יחד והתחילו בבניין שישה בתים גדולים, 24

דירות. ברית הידידות בין קראוזה לבין אנשי

והפועלים בסג'רה לשעבר ואנשי "השומר"

נאחזו בקרקע, הקימו ישובים עובדים, קבוצות

ומושבים בחלקי הארץ השונים, היתה זו ברית

נאמנה של עובדי אדמה.

גרידא, להצלת ילדי ישראל מארצות בהן נרדפו

ולחיי יצירה. מגמת יסוד זו ליוותה את המפעל

מראשיתו. בני הנוער שהועלו בשנים הראשונות

16 . רובם קיבלו - בעליית הנוער היו בגיל 15

חינוך בבית ספר יסודי ואף למעלה מזה וגדלו,

עד עליית היטלר לשלטון, בתנאים טובים.

בעליית הנוער באו גם נוער ממשפחות דתיות,

שומרי מסורת, אשר רצו שבניהם יקבלו בארץ

חינוך דתי. בעיית קליטתם של בני נוער אלה

היתה רצינית. מספר הקיבוצים והמושבים

הדתיים בארץ היה אז קטן. הם פתחו את

דתי. בשנת תרצ"ח ( 1938 ) נוסד כפר הנוער

הדתי ליד כפר חסידים. באותה שנה נפתחו גם

שערי מקוה ישראל לעליית הנוער. הנרייטה

17- . בכ"ג בסיון תרצ"ז ( 1937 ) הודיעה 15

למקוה ישראל "קבוצה סגורה" אשר תקבל את

המוסד. החינוך יכלול את לימוד השפה העברית,

תנ"ך, ספרות עברית עתיקה וחדשה מולדת

ולימודים מדעיים. ב- 9 בספטמבר נוסחו סעיפי

הנוער שרוב סעיפיו הם בדבר תנאי התשלום,

עזרה רפואית וכו'. במשא ומתן ובהסכם הכללי

לא נזכר דבר הקמת סקטור דתי נפרד. מקוה

חברה דתית: בית כנסת והקפדה על כשרות. על

בנימין ינובסקי: "לאחר בירור בין המועמדים

בשני תחנות הכנה בגרמניה - הגיעו ב- 21

בפברואר 1938 לנמל חיפה. לעולם לא אשכח

את קבלת הפנים הנלבבת שערכה לנו גב' סולד

ז"ל שקיבלה כל אחד מאיתנו כקבל אם את בנה

השב הביתה. פחות נלבבת היתה קבלת הפנים

מצד התלמידים במקוה ישראל - "היום, אחרי

האמינו כי ייתכן שבחורים בגיל 16 , כפי שהיינו

אז, יוכלו לעמוד בתנאים ובדרישות של תלמיד

מקוה ישראל".

מתחומי הגליל והגיעו ל"מרחקים" ועד ליפו ותל

אביב. בשנת תרע"ג 1913 החליטה יק"א על

חיסול חות הלימוד בסג'רה וקראוזה נשלח על

ידי יק"א לקפריסין לשם עריכת סקירה על

להמשכה. באותם הימים הועבר לופו לירושלים

להנהלת בית הספר למלאכה של "כל ישראל

חברים" ובסוד ההנהלה בפאריס עלתה הצעה

למנות את אליהו קראוזה כמנהל מקוה ישראל.

בארץ, בכ"ו בשבט תרע"ד נכנס אליהו קראוזה

אל שערי מקוה ישראל - כמנהלו. הוא בא אל

בית הספר בדיליז'אנס של הברון והוא שהציגו

בפני התלמידים. בנאום שנאם הבארון לפני

את חקלאותה ויעבדו את אדמתה. נמלאה שאיפת

ובחיי מקוה ישראל.

במס' התלמידים. הוקמו פנימיות חדשות במדור

הכללי. הוקם חדר אוכל ושופצו בניינים ישנים

ותנופות פיתוח במשק החקלאי.