עברתי את השלב הראשון. השלמה עם העובדה, סוף להכחשה ולהדחקה אבל הסימפטומים עדין נישארו, בזה עוד נישאר לטפל.

היום הגעתי לנקודת משבר, הנקודת משבר הזאת, ההתפרצות הזאת היתה חייבת להיתרחש מתישהו.. רק מי היה חושב שזה יקרה רק עכשיו כשאני כבר עוד מעט בת 18.

כל החיים הייתי מוזרה למרות שרק לאחרונה התחלתי להבין את זה, רק בשנים האחרונות התחלתי לראות עד כמה אני באמת לא בסדר...והיום הבנתי שזה נורמלי, שההתנהגות שלי מוצדקת, אני לא מכונה שנישברה אני מכונה שמישהו שבר אותה.

אני שונאת אותו, אני כל כך שונאת אותו. ואני כל כך אוהבת להגיד את זה.

הפרעת דחק פוסט טראומתית- זה מה שיש לי. לפני זה חשבתי שיש לי מאניה דיפרסיה או משהו כזה, לא הבנתי למה ומה הקשר בכלל אבל אחרי ביקור אצל פסיכיאטרית שלשם שינוי אמרה לי משהו שאני לא יודעת הבנתי לעט לעט בידיוק מה קורה איתי.

היום חיפשתי באינטרנט מידע על הפרעת דחק פוסט טראומטית וכשהתחלתי לקרוא ים של דמעות זלגו מעיני, היתי בהלם, הגשתי כאילו זה כתוב ספציפי עלי, בכיתי כל כך, התנדנדתי קדימה ואחורה מול המסך ניכנסת באיטיות להתקף חרדה אבל מצד שני הרגשתי הזדהות, הרגשתי שאני לא לבד, פעם ראשונה בחיים הרגשתי שמישהו מבין אותי ויודע מה אני מרגישה.

אני כבר לא יכולה לחכות לפגישה עם הפסיכולוגית. זה כל כך קשה לשמור בפנים את כל הכאב הזה, ואני כל כך רוצה לספר אותו למישהו, למישהו שמבין, לא למישהו שילטף לי את הראש ויגיד אוי מיסכנה שלי.

אימא שלי לא תבין (אימא שלי בכלל לא יכולה להיתמודד עם העובדה שהיתי אצל פסיכיאטר והיא בוחרת להדחיק את זה ואני גם לא טורחת לספר לה שומדבר), חברות שלי לא יבינו (כמו תמיד יגידו שאני צומי) וחבר שלי בכלל מפגר ואני צריכה לזרוק אותו כי הוא לא מבין בכלל שומדבר ויש לו את הדעות הכי מפגרות ששמעתי בחיים שלי וגם אם מישהו כן יבין הוא לא יוכל לספק לי את התמיכה הנכונה ואת הפתרון שאני צריכה.

הלוואי ויכולתי להכניס את החלאה שעשה לי את זה לשנים רבות של זיוני תחת בכלא אבל הבן זונה התאבד. כבר כמה שנים כל המשפחה באבל, גמני היתי באבל, גמני בכיתי והתגעגתי אליו כמו מפגרת, כי היתי בהכחשה, הכחשה כל כך חזקה שגמרה לי לאהוב אותו ולמחוק את כל הזכרונות הכואבים.

מאז שהיתי בת 4 או אפילו פחות הוא היה עושה לי כל מיני דברים, אף פעם לא צעקתי ולא התנגדתי כמו שבדרך כלל מתנגדים לכאלה דברים, לא הבנתי מה זה, הרגשתי שזה לא בסדר אבל זה היה כמו מעשי קונדס שילדים עושים בסתר, משהו שאסור שההורים ידעו, אף פעם לא חשבתי עד כמה זה לא בסדר.

אני כבר לא יודעת את מי להאשים..וכל כך בא לי להאשים מישהו... איך ההורים שלי יכלו להשאיר אותי איתו כל הזמן?? איך הם לא שמו לב ולא ידעו?? או אולי הם התעלמו??

הוא שאל אותי אם אני זוכרת מה עשינו כשהיתי קטנה, אמרתי שלא אפילו שזכרתי. הוא אמר שהוא יספר לי על זה בעוד 3 שנים כשאני יהיה בת 13 אז אני יהיה מספיק גדולה כדי לדעת.

תמיד פחדתי שהוא יחליט לספר לי אבל הוא לא סיפר כי בטח הוא הבין שהוא יכול להכניס את עצמו לצרות גדולות, העובדה שהוא בחר לא להזכיר לי את זה רק תרם להכחשה שלי.

הפעם הראשונה שחטפתי פלאש באק היה בגיל 14 כשהחלטתי לשכב פעם ראשונה עם חבר שלי, אחרי הפלאש באק ויתרתי על הרעיון.

אחרי זה היו כמה שנים טובות של הכחשה,בועה ורודה, עד שלא קראתי את זה  היום, לא היתי בטוחה במאה אחוז שכל זה באמת קרה לי, אולי זה סתם חלום אולי זה לא באמת קרה..

כל מה שאני צריכה לעשות זה לסגור את העיניין הזה כי אני נמצאת במבוי סתום..מצד אחד אני שונאת אותו, מצד שני כל המשפחה באבל על הילד היקר שהתאבד.. וגם אין לי על מי לכעוס כי הוא לא קיים יותר... אני מאוד מקווה שהוא נישרף בגהנום ברגעים אלו.

תוספת מאוחרת:

אני לא מבינה למה אני מרגישה פחד לקרוא תגובות. אבל ממש פחד.

חושבת לעצמי : "רק שאף אחד לא ירשום לי שאני מפגרת, שאני אשמה בהכל. "