אתמול יצאתי לשבת קצת בחוץ, דווקה כשחשבתי שאף אחד לא יצא, הרבה יצאו.

כל הערב ישבתי בסרט שלי, בוהה בנקודה אחת והראש ריק.

הוא שאל אם קרה משהו, אמרתי שהכל בסדר, סתם כואב לי הראש.

אני לא יכולה לספר לו, הוא אידיוט הוא לא יבין והוא גם לא רוצה לדעת, אף אחד לא רוצה לשמוע דברים כאלה.

פעם אחת ישבנו איתו ועוד עם איזה אחד ואיכשהו הגענו לנושא של אונס ודיברנו על מישהי בת 21 שהתלוננה שאבא שלה היה אונס אותה מגיל שמונה.

גם חבר שלי וגם הבחור השני אמרו שהיא מפגרת ומה היא ניזכרה עכשיו, היא בטח לבד אשמה וסתם כל מיני דברים דפוקים כאלה שלא האמנתי שהם אשקרה אמרו אותם.

בטח לבחורה היה אותו דבר מה שיש לי עכשיו, היא חיה בהכחשה ו"התעוררה" בגיל 21. כל אחד "מתעורר" בגיל אחר..

עכשיו אפילו מקרים כמו סבתא בת 60 שניזכרה להיתלונן כבר לא נשמעים לי מפגרים ומוזרים, כי זאת הפרעה, זאת בעיה נפשית, בן אדם לא שולט בה, בשלב מסויים המערכת קורסת ומנגנון ההגנה מפסיק לפעול.

הלוואי ואנשים היו מבינים את זה.