כבר לא יודעת...

אני עצובה..ורק רציתי לכתוב ועל הדרך אולי מישהו יקשיב...לא, אני לא מתכננת להתאבד בזמן הקרוב או לפגוע בעצמי באיזו דרך אופנתית שהיא.

 קוראים לי גל ואני עושה שנת שירות (לא שירות לאומי), למי שלא יודע שנת שירות היא שנה בה דוחים את הצבא ויוצאים להתנדב מחוץ לבית  במשך שנה.

בסוף אותה שנה אנחנו מתגייסים (יחד כגרעין) ועושים שירות צבאי כמו כולם!!

אז למה אני עצובה, טוב, מעבר לבעיית הרעב העולמי והמתח במזרח התיכון הבעסה שלי נובעת בעיקר מכך שהלהקה האהובה עליי מגיעה עוד 4 ימים לארץ ואף אחד לא רוצה לבוא איתי (יש קופצים...?)

טוקיו הוטל הם להקה  שקהל היעד שלה נע בעיקר בין בנות בנות 12 לבנות בנות 15... שזאת לא בדיוק קבוצת הגיל שלי (זאת לא אשמתי שהתבגרתי מאוחר ורק עכשיו אני חווה את תחילת ההתבגרות שכוללת הערצה ושאר דברים שילדים בגילאי 12-15 עושים...טוב בעצם כן אבל זה כבר לפעם אחרת...)

הבעיה העיקרית היא שאף אחד מהאנשים איתם אני רוצה לבלות באותו מוצ"ש לא מראה נכונות ללוות אותי להופעה שאני ממש רוצה לראות . זה אולי נראה כמו נושא שיטחי (ועל פני השטח הוא בהחלט כן!) אבל מעבר לעובדה המצערת שכנראה אני אאלץ ללכת לבד להופעה (שאין מצב שאני מפספסת) עולות בי ספקות לגבי כושר השכנוע שלי...נדיר שאומרים לי לא...(בעיקר כי אני ממש קרצייה) ופתאום משום מה, כל הדלתות נטרקו בפניי , אף אחד לא רוצה לבוא איתי ותאמינו לי, התחנפתי ניסיתי לשחד ואפילו התחננתי (אבל פעם אחת!) ועדיין- אף אחד לא בא .

זה גורם לי להרגיש שאיבדתי משהו, משהו חשוב, תמיד נחלצתי ממצבים בעזרת הקסם האישי שלי (וכן, אני יוןדעת שזה נשמע שחצני) ופתאום עולות בי תהיות- אם לא הצלחתי להביא את חברים שלי, אנשים שאוהבים אותי ורוצים שאני אהיה שמחה ומאושרת (בעיקר כאשר אני לא מנפחת להם את השכל) אל מופע שחשוב לי להיות בו, איך אצליח לשכנע אנשים אחרים לעזור לי בפעמים שבהן אני באמת אצטרך...החיוך שלי כבר לא מספיק יותר

זה מוזר, לשבת כאן בבית (חופשה מהש"ש) ולחשוב מה אני הולכת לעשות עם עצמי כי איבדתי את ה"קסם" זה מטומטם ומפחיד בו זמנית.

ואני יודעת שיש אנשים שהבעיות שלהם הרבה יותר גדולות ממי יבוא איתם להופעה  או אפילו אובדן כושר השכנוע שלהם ... אני יודעת שיש ילדים שצריכים יותר מהקשבה...בגלל זה אני עושה שנת שירות,  אני רוצה להפסיק לחיות בבועה הורודה שלי. אני רוצה לדעת ששעשיתי שמהו טוב למען הסביבה שלי, אם העלתי חיוך על פניו של ילד אחד, אבל חיוך אמיתי , של אושר- אני יודעת שעשיתי את העבודה שלי.

אבל בינתיים , אני  רוצה לחיות עוד קצת בבועה, לעצום את העניים לעוד רגע קט כי אני יודעת שכשאני אפתח אותם , אני אבכה ואני ממש מפחדת מהרגע הזה.

הלוואי והייתי יכולה לפתור את הרעב בעולם או לשהכין שלום במזרח התיכון, אבל דבר אחד למדתי בזמן האחרון (ערימת סמינרים...) שלא משנה כמה אני ארצה לעזור לבנאדם- אני לא אוכל אם הוא לא ידע איך לעזור לעצמו ולכן המטרה שלי בשנה הקרובה היא לתת לאנשים שאיתם באתי לעבוד את הכלים לעזור לעצמם . במקום ללכת במקומם, אני אעשה איתם את הצעד הראשון , במקום לסחוב אותם על הגב, אני אלמד אותם לסחוב (רצוי איזה ערימת ספרים ומאמרים שיעזרו להם להוציא בגרות...למי שלא הבין אני מתרגלת בכיתות.. ויותר מזה אני לא אוסיף כרגע)

שיהיה לכולם לילה מקסים , אני מקווה שיש מעט אנשים הלילה שיושבים ותוהים כמוני לאן הם נעלמו

לילה טוב