אני יודעת שחיכיתם מלא מלא מלא זמן ואני ממש מצטערת פשוט היה לי עומר מטורףף ואני ממש מצטערת.
הנה הפרקשחיכיתם לו ושוב סליחה.
אני: אמא את לא תעיזי!! בבקשה לא!! אני.. אני.. אוהבת אותו.
טרטטררטרטר צלצול הפעמון בדלת הכניסה קטע את השיחה
אמא ירדה למטה לפתוח את הדלת ואני יצאתי האחריה מי בא בעות כאלו?! זה סקרן אותי.
היא פתחה את הדלת ומולה ניצב איש גבוה ,שמנמן ומקריח עם שפם אפרפר. הוא היה שוטר. על מדיו הכחולים ניצב דרגת השוטר ולראשו כובע שוטר. ממש כמו בסרטים.
אמא: כן אדוני??
השוטר: קורל לוי פה??
אני: כן כן אני פה.. מה יש??
השוטר: את צריכה להתלוות אלינו לתחנת המשטרה...
פרק 21
אני: ללאאא לא עשיתיי כלווםםם תעזוב אוותיי
השוטר: את אולי לא עשית כלום וגם בזה אנחנו לא בטוחים, אבל החבר שלך עשה המון!
אני: הא?! הייתי בשוק, המשטרה יודעת על כל מה שקרה? או שהוא הספיק לעשות עוד משהו?! לא ידעתי כל כך מה הולך פה.
השוטר: קדימה ילדה אני לא רוצה להכאיב לך
אני: טוב טוב אני באה! מה אתה לחוץ כמו טמפון?! סיננתי לעצמי..
יצאתי מחוץ לבית לבשתי על עצמי סווטצ'ר כי כבר התחיל להיות קריר, נכנסתי לניידת והשוטר אחריי. הרגשתי ממש כמו פושעת כאילו רצחתי מישהו ואני עומדת לדין על רצח או מחכה למאסר. הדרך לתחנת המשטרה היא מדרך כלל 10 דקות נסיעה, אבל הפעם.. הרגשתי שלקח לי שעה לסוע לשם הייתי בלחץ אטומי לא הבנתי מה יהיה איתי.. ומה קרה ולמה אני צריכה להגיע לתחנת משטרה..
הגענו לתוך הבניין של תחנת המשטרה, נכנסתי. אף פעם לא נכנסתי ממש לתוך המבנה, זאת הייתה הפעם הראשונה שבעצם הרגשתי כל כך קרובה לכלא. זה ממש הפחיד אותי!! אני לא אתפלא אם תהיה לי טראומה לכל החיים.
כנראה שהתראומה של קריטת היד לא הספיקה ואני צריכה לעבור גם טראומה מהמשטרה.
לפטע ניגש אליי איש מבוגר נראה בן 50-55 בערך, שיער אפרפר בקצוות, עם קרס קטנה, לבש מכנסי ג'ינס כחולים וגולף שחור. הוא התקרב אליי ושלח את ידו
...: שלום, אני אהוד, אל תיבהלי אין לך ממה, אני באתי לדבר איתך.. כן כן "לדבר" איתי מי לא מבין מה זה אומר?!
אני: אני לא נבהלתי.. אני ב..בסדר שמעו על קולי שאני מגמגמת.
אהוד: בואי חמודה תיכנסי לחדר והוא פתח דלת עץ כבדה שחריקותיה נשמעו לאורך המזדרון.
נכנסתי לחדר והתפלאתי. חשבתי שחדר חקירות של המשטרה הוא כמו בסרטים, אפלולי, חשוך מפחיד אבל לא! החדר שלו היה היה צבוע בלבן עם שולחן עץ גדול שעליו מלא מלא דפים וגם תמונות של הילדים שלו ומחשב שישב בפינת השולחן.
התיישבתי על הכיסא שהונך בצמוד לשולחן, והחזקתי את ידיי אחת בשנייה- ואז נזכרתי, חסרה לי יד.
אהוד:את לא צריכה להילחץ אני באמת באתי לדבר איתך. את יודעת שאת מזכירה לי את הבת שלי? גם היא בגילך..
אני: באממת? איך קוראים לבת שלך?? ישר חשבתי אולי אני מכירה אותה פרוטקציות וכאלה
אהוד: קארין שלום..
אני: וואיייי אני מכירה אותהה היא חברה די טובה שלייי היא אף פעם לא אמרה לי שאבא שלה שוטר
אהוד:אני יודע שהיא חברה שלך מייד השתתקתי מאיפה הוא יודע?!
אני: מאיפה אתה יודע??
אהוד: אני שוטר! אני יודע על הפושעים שלו הכל
אני: א..אבל אני לא פושעת... התחלתי להילחץ
אהוד: הירגעיי אני צוחק, את באת לקארין פעם הביתה וראיתי אותך, את אולי לא זוכרת..
אני: אה באמת?!
אהוד: טוב חמודה. באנו לדבר בעניין אחר..
אני: איזה עניין???
אהוד: ספרי לי את...
אני: נו מה, אתה מתכוון לתחקר אותי?!?
אהוד: זאת העבודה שלי והוא קרץ לי
סיפרתי לו הכל, איך הכל התחיל מזה שאוראל הפיל אותי בבית הספר, לקללות שלו אל שי ולקללות שלו אליי ועד המכות של שניהם בבצפר ועל הפגישה אחר הצהריים. והוא בתגובתו רק ענה "אני מבין" קצר אחד, ושתק.
אהוד יצא מהחדר והורה לי להישאר שם. לא ידעתי אם יחזור או לא.. חשבתי על לברוח אבל הפחיד אותי כל העניין לכן נשארתי בחדר.
אחרי הערך 7 דקות נפתחה הדלת באיטיות והחריקה נשמעה שוב. ישר הפנתי את ראשו לדלת כדי לראות מי נכנס. התפלאתי זה היה השוטר-אהוד ולא אחר מאשר אוראל הילד שגרם לכל זה.
אני: מהה?! למה הבאת אותו?!? את המאנייק הזה שהתחיל את הכללל
אהוד: אני יוצא עכשיו, אני מניח שיש לכם הרבה על מה לדבר. הוא יצא. עכשיו זה רק אני ואוראל.
אוראל: שמעתי שקרטו לך ת'יד תראי תראי תראי
אני: איכ י'מעיל מה אני נראת לך פה מוזיאון?!?
אוראל: דווקא את יכולה להיות מוזיאון מאוד יפה...
אני: יופיי,, מצחיק מאווד
אוראל: פחחח פח נראה לך ת?! יפה?! מה הקשר גם מכוערת וגם בלי יד.. חחחח הצחקת אותי.. יואוו כל כך התעצבנתי עליו אין לכם מושג ובלי להרגיש, העפתי לו את הכאפה של החיים והוא מצידו החזיר לי כאפה חזרה. ואז אני לו והוא לי זה היה פשוט רצף כל כאפות אחד לשני. כל כאפה זעזעה אותי יותר ויותר.
לבסוף, נשבר לו הוא נתן לי בוקס ישירות לפרצוף ואני?! עפתי אחורה על השולחן, כמובן שאני עם המזל שלי קיבלתי מכה מהשפיץ של השולן בצידי הגב יואו איך אני שונאת שזה קורה.
נתצתי לו בעיטה הכי חזקה שיכולתי לביצים [חוחו איך אני אוהבת לעשות את זה] והוא התקפל ישר על הריצפה הקרה.
לקחתי את השדחן הגדול שהיה על השולחן של השוטר וזרקתי על ראשה בכל הכוח. הוא רק צעק לעזרה
אוראל: שוטטטרר מה זהה היא מנסה להרוג אותיי אךךךך י'בת זונההה
אני: שתוק כבררררר
ואז הדלת נפתחה בפתאומיות אהוד השוטר נכנס
אהוד: מה זה אני סומך עלייך, משאיר אותך 5 דקות וככה את מתנהגת?!?
אני: אבל.. אבל... לא הספקתי להשלים את המשפט והוא נכנס בדבריי
אהוד: שום אבל!! כחי את חפציך את לא נשארת פה.
כמו ילדה מושפלת לקחתי את הדברים שלי שכללו פלאפון ואמפי, שמתי את הסווטצ'ר שבאתי איתו ויצאתי איתו אל מחוץ לחדר.
הוא הוביל אותי במסדרון הצר והארוך של תחנת המשטרה עד שהכניס אותי למין תא קטן. הבנתי שזהו תא הכלא אבל לא בבית הסוהר אלא בתחנת המשטרה- אתם יודעים, כזה ששמים בוא את האנשים על למשפט.
נכנסתי אל התא והתיישבתי על אחת המיות שהיו שם..
...: שלום.. סוף סוף מישהו אני כל הזמן לבד..
אני: אתההההה??????
אךךך.. אין כמו לסגור את הלילה עם איזה פרק טוב... D:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סיפור בהמשכים :]