 כינוי:
בן: 34
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2008
יש לי מין קטע כזה, סוג של אובססיה
קטע כזה:
...הוא עמד בגשם, מרגיש כל טיפה וטיפה, איך כל שניה נשטפת ברקע הרגשה משונה, רצון לשכוח הכל, מי הוא, מה היה, ומה שיהיה בעתיד. כבר היה שיא החורף, אך הוא לא נכנע, לבש חולצה ארוכה, גינס ויצא הוא אהב לרוץ בגשם, אהב את הרגשה, את הרחובות הרקים והשקט שנשבר עם כל ברק שבא. הוא אהב את הברקים, נתנו לו הרגשה של סוף העולם, לא שהוא רצה זאת, הוא צרך בזאת.
הוא רץ בגשם, בין שלולית לשלולית, ניסה לדלג בין השלוליות הגדולות בכדי להגן על הנעליים שכו אהב, אהבתו לאותו זוג ישן, שסימן לו חופש, בלי שום סיבה הנראת לעין, אבל הוא ידע, זה מספיק לו. הוא רץ, מהר, הכי מהר שיכל אי פעם, כאילו רודפים אחריו. רודפים אחריו, האשמות, במבטי אשמה, בחוסר רחמים, הוא ברח מהם, נסה כמה שיותר מהר, קפץ מעל לכל מכשול, מעל לכל הזדמנות לאושר.
הוא עצר לרגע, התעייף, עוד ברק, עוד טיפה, עוד רגע של שתיקה עצמאית ושיתוף עם הצרחה הכי חזקה שחווה בחיו, הוא צרח הכי חזק שהוא יכל, אך עם פה פתוח, בלי רגשות אשם, הוא צרח. יום אחד הוא באמת יצרח, וכולם ישמעו, איך גופו לא עומד בעומס, מרגיש כל חלק וחלק צורח הכי חזק שאפשר.
הוא רצה לפרוש כנפיים, לעמוד על אותו הגבעה הקטנה, לרוץ הכי מהר שאפשר, לפרוש כנפיים לעוף, הוא לא ידע לאן, הוא לא ידע למה, רק הצורך של לעוף פרץ בו. הוא היה מכור להרגשה של החופש, של העולם בידיים, אך לא בידיים שלו. הדמעות שלו התערבבו בטיפות הגשם, כבר שנים שהוא לא בכה, לא חווה רגש, רק מילים, בריחות, סמים, שתיקות, צרכים וסיפוקים של שניות.
עמד מול עצמו, משתקף בשלולית גדולה, רואה עצמו מתושתש, זז עם כל טיפה שנופלת, עליו. הוא ניסה לדבר, להוציא מילה, אך פחד, פחד לדבר, שלא ישמעו, אסור.
הוא תפס עצמו בידיים, את הרגליים בראש, רץ, הכי מהר שאפשר, להגיע לקצה, קפץ, פרס כנפיים, עף.עף...
וואי גשם!
[תרגעו, הכל בסדר...סתם בא לי לכתוב]
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
