 כינוי:
בן: 34
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2008
מסע פולין 2008
המסע לפולין
בהתחלה חשבתי לכתוב רבות, לדבר ולדבר. אך לבסוף החלטתי שלא.
אני אתן לשירי לדבר, ולתמונות להראות.
מקווה שתבינו.
נכתב בעקבות מסלול הגבורה, סלול ארוך לזכר גיבורי מרד גטו ורשה:
"בתוך שורות של אנשים
עמודים שרים, מתפליים הם למותם,
עם הנשק בידיים, הדמעות בעיניים
נוקמים את נקמתם.
מקווים לגאולה, מקווים לסוף המר
הסוף הברור לכולם."
מידאניק.
מכאן אין לי תמונות כי לא יכולתי לצלם, לא פיזית ולא נפשית.
"אני רואה זעוות- אינם הם בראשי
אני שומע צרחות- אינן הן שלי
אני מריח ריחות- אינם מוכרות לי.
אני רואה זעוות- הם מעברי
אני שומע צרחות-קולות הילדים
אני מריח ריחות- זהו ריח סופם"
"ואם הסוף כאן, היכן ההתחלה? ואם מתתי האם זאת בריחה? מדוע יש יותר שאלות מתשובות? למה רק אלוהים ראה את הזעוות?" "השמיים יפים, הציפורים מציצות ילדות בוכות. הפרחים פורחים, שלב מכסה הרים אנשים שוכבים מתים. אהבה באוויר, ישנו ריח מתוק אותן מראות- אינן היו שוק. מסתכל לשמיים, פורש כנפיים מנסה לעוף הסוף שלי שקוף." "כמו ששכחת אותי עכשיו תכפיל במיליון בהתחלה תשים 6, תעשה תחשבון זה המון..." (פעמון מלחמה- היהודים) בלז'ץ:
קטע שנכתב ע"י ידידה שלי:
"אבנים, הרבה אבנים בצבע שחור, הן מסמנות הרבה מוות, שכול, הברזל מסמל את הקושי לצאת מכאן.
אתה מדמיין את הקושי לשבור אותם, לצאת משם, אתה רוצה לצאת.
השמות של העיירות הן רבות כל כך. ואז אתה מתחיל לקלוט את כמות האנשים שאינם יותר, והכל בגלל המחנה הקטן הזה.
בלז'ץ אדמה מקוללת, בלז'ץ.
[אינה]
בלז'ץ, המחנה הנשכח, שום דבר לא נשאר, שום פריט שום מצבה, רק שטח ענק של אבנים. אבנים רבות המסלות את הסוף.
השחור של המוות, האדמה הקרה מלאה בדם.
אדמה מקולקלת.
בלז'ץ המחנה הנשכח.
רק ניצול אחד...אחד!
"אני בורח אל בין השורות
אני עוצם עיניים- אך רואה ת'מראות
וגם אם קשה איני נשבר, כי לך ת'דע
מה יהיה מחר?"
"לא נשאר דבר, הכל נשרף, הכל הלך הצריפים, הקרונות, התאים, האנשים." היו כמה ימי "חופש" דברים קלים, אז פה יצא הדבר הבא, מה שהתחיל בהתחלה כשיר אחר לגמרי נגמר כאן. "הן מסתכלות עלי רקות מכל ירוקות צבע חסרות מילים, מנסה לנגוע אך אין דבר. הן מסתכלות עלי
רקות מכל
ירוקות צבע צמות שחורות, פנים רזות מסתכלות חלולות. הן מסתכלות עלי
רקות מכל
אלפי עיניים חסרות מרגש חסרות תחושה חסרות חיבוק ואהבה. הן מסתכלות עלי רקות מכל שחורות צבע אלפי מצבות אלפי ילדים אלפי חיוכים אבודים." נכתב בעקבות "בור הילדים" (יותר מזה לא צריך לומר דבר.  "חיים שאין כמותם
ילדים שאין כדמותם
אנשים שאין יקירהם
אבים שהן מצובתיהם.
שנים שאין חזרה
מספרים גדולים יותר מכל ספרה
חיוכים של רוגע- גם בש/ניה האחרונה
מוות של עונג, דקה אחרי דקה.
צחוק שאין לו כיסוי
בובת בד, תוצרת יד עשוי
בד עוטף ילד קטן
חיים ללא כיסוי."
"ילדים זאת החולשה שלי, לדעת שאדם נפטר כל כך קטן, עץ שעוד לא צמח, שלא הביא פירות, ילד שעוד לא ראה רבות.
ולחשוב שהוא לא עשה דבר, הוא לא מבין דבר, הוא רק ילד!
"את כל הזמן בוכה שאין לך ילד והפרחים אצלך בגן הם רק נובלים והזמן שלך הוא רץ ממש כמו ילד ויש לו כוח, הוא מושך אבל בגילך לא קל..." (לא קל- היהודים) אושיוץ. "אז לקחו לי ת'שיער זה יצמח מחדש אז לקחו לי ת'בגדים שנברח נקנה אז לקחו לי את הנעליים אז גם נלך יחפים אז לקחו לי ת'חיים גם ככה כולם בסוף מתים. רק למה לקחו לי אותה?"  "דווקא במקום הזה ציפורים צייצו ודווקא במקום הזה על האדמה המקוללת הזאת העצים צמחו דווקא על אפר ועפר זה הפרחים פרחו דווקא על קברים אלו אנשים יבכו"  "מול חלון חלון השיער בן בדקו את הצמות ומול חלון הנעליים קשרו שרוכים מול חלון הבגדים בכינו שקר ומול תמונות האנשים "מתנו מרעב" מול הר האפר שתקנו כעצים רק עמדנו ישר הבטנו לשמיים וצרחנו בלב "אנחנו צאצאי היהודים האלו- לא-הרמנו-ידיים-!". " סיום. אחד הדבר הכי קשים שהיו לי במסע, זה שלא בכיתי, עמדתי מול אותן הזעוות, ללא מילים, אך עם עיניים יבשות, חיכיתי שיצא אבל אך לא. זה נגרם בשל דברים רבים, אך זה לא חשוב עכשיו. מתוך יומן המסע: "נכנסנו לביתן הראשון חיכיתי לבום, שוב, כעבור כמה חדרים נכנסו לחדר,כל צד שמאל של החדר היה חלון. שיער..שיער..שיער.. כל מה שראינו, שיער כזה, שעיר כזה, בלונדיני, שחור, חום, מתולתל, חלק, צמות שלמות. וחשבתי לעצמי כבר ממזמן שכשאני אראה אצ זה אני אתחרפן, אךגם זה לא?! אחרי השיער בא המשקפיים, הנעליים, כלי מטבח, בגדים.. הכל!. גם אז.. לא יצא לי דבר, רק צמרמורת שעברה לי בכל תא ותא בגוף, וכבשה את כולי. נשימות קצרות, דם שעצר מלכת. רק הדמעה לא יצאה. כשעמדתי שם, מול כל הדברים האלו, מתפלל לבום, לרגע השבירה. זה לא מסע שצריך לעבור לבד- חבל (חבל לי)
"לא נשכח- לא נסלח"
[כל השירים שכתובים פה (חות מאלו שכתוב שלא) הם שירים שלי, ואין בשום פנים ואופן להעתיק, הכל שמור זכויות יוצרים לי.] | |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
