מקום אחר
"מה יהיה... מה יהיה... מה יהיה... מה יהיה?" |
 כינוי:
בן: 34
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2008
סיפור קצת, מוזר, אחר.
אנשי הצל:
הוא חשב שזאת הדרך המושלם לסגור, שבוע, עם חברים, בכיף, לשכוח את כל הרע שבעולם למשך כמה שעות של הנאה.
איך שהוא יצא, אל האור החלקי, הוא אוהב את זה- זה משרה בו שקט, בין אווירה קוסמית, אם זה בשמש העולם, אם זה השקט והחושך שאין בשום זמן אחר.
הוא הביט לאמת בעיניים, והמשיך בדרכו.
בין אנשי הצל הרבים, שני דמויות שחורות, הסתכלו לעיניו, ראו הכל, את הפחד האימה, הביטו בהנאה.
איך שאותו שקט מתוק התחלף בשריקה מהירה, איך שהחושך קטן נהיה שלולית אדומה, ומבין האושר והעולם רצה להיות אחד מכולם, איש צל, חסר.
הוא לא היה אשם, לא הוא אשם בדמעת הדם שעל פניו, לא הוא אשם שאין שומע דבר, אין הוא אשם, גם לא העצים, ואותן עיניים עצובות שהסתכלו בו, כראי.
עם צעדים הכבדים מכל, הריצה הקלה,הנשימות שעלו, העצבים, הנשמה. ויחד עם השריקה הצורבת, שלא מספיקה לשניה, שמע את קולו המתפללים, איך שהכל השתנה, מביט לשמיים, ושר בצרחה:
"אשרי האיש שיש בו אלוהים
כי את שלי אני מזמן כבר לא מוצא"
ועד היום, לא משנה מה, עדין שומע את אותה השריקה.
[לא קשור]
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
