***אזהרה: הפוסט הינו פוצי-מוצ***
נכנסתי לאיוורה רומנטית, אחרי שראיתי את הסרט "שודדי הקריביים3 :סוף העולם" (איזה לא קשור אני, הא'?!), ועברה בלי המחשב...
האם שווה לחיות יום אחד של אהבת אמת למען 10 שנים של סבל?
כי אם כן, הגורל כבר חייב לי יום וחצי.
יש אנשים שמחפשים אהבה בכל מקום, אנשים (בעיקר בנות) שאומרות "אני מחפשת חבר" ועדין לא הצלחתי להבין איפה קונים/מוצאים/מרווחים אהבה?! כזה בא זה, אם זה לא בא.. משמע שהביתה היא בך-לא בשאר העולם...
אולי זאת הבעיה שלי!
מעבר לסימני הדיכאון המצבצים מעבר לכל דבר, יש כמה החלטות שלקחתי:
[הפרטים בסדר- מהכי פחות חשוב..לממש דיבילי]
1.לעשות עיצוב חדש לבלוג
2.לקחת הכל לטובה, אלא מה?!
3.ללכת לים, בא לי ים! מי בא לים?! בא לי מים! אני נכנס להתקלח...
4.באלי שינוי, החיים שלי כמו ציר... נשארים בשיגרת חיים כל כך משעמת, שאפילו המוח שלי נרדם (ואחרי זה לא מבינים למה אני כזה!-אידיוט).
5. בפעם הבאה שמישהי באה ואומרת לי- אור ת'עשה לי ילד! אני הולך על זה!
6.אם ימכרו אייפון בירדן בפחות מ2500 שקל... יש מצב שאני קונה!
7. לאכול... על מה אתם ממליצים?!
שיר שלי:
"להיות מאושר ולא
בסימן שאלה
לאהוב את מי שאני-
מה שהיה
לחיות בעצמי בשלום
מטעם הנצח לרגע
לטעום,
מאיפה מגיע היאוש,
איכן אותה דלת קטנה
איך שאני נשכח
מאחור, אי שם בחשכה
ורק תחושת מגע, של
תקווה
ושוקע שוב באותה
קצב מנגינה.
כל יום אותן שמיים,
אותה ההרגשה
של אי שלום, אי
אהבה
הרצון לא לקום שוב,
לא להיות אחד
המחשבה שאי שם
בעתיד לא אהיה לבד,
משפטים נדושים,
חסרי כל משמעות
לבחור לחיות, להיות
או לא להיות
ובליבי רק בקשה אחת
קטנה
שהיא תהיה שלי,
ואני שלה.
הסימנים מתחת
לעיניים אכן מעייפות, אך לא משינה
המרוץ עם עצמי,
להשיג את המטרה
להיות בעתיד, להיות
מאושר
ולא לראות איך
פתאום הכל נגמר,
לבין את עצמי,
ואולי גם אחרים
לעוף בשמיים, מבין
העננים
לחיות בצבעי השקיעה
לטבוע באותה
האפורייה
וכמו השמש להעלם
בקצה המחשבה."
/\/\/\/\/\*/\/\/\/\/\
נראה לכם שהבית האחרון מיותר?! חסר תכלית, לא מתאים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
