אז ישראבלוג שונא אותי, אז מה?
אז הוא לא נותן לי להעלות כולה שיר, אז מה?
אז אני כבר שבועיים מחייל להוציא מילה ולא מצליח, אז מה?
אז כמה די הרבה זמן שלא הייתי מרוצה מעצמי, אז מה?
אז אני לא יכול להסתכל במראה, כי זה כואב לי מדי, אז מה?
אז אני לא יכול להיות מאושר, אז מה? מתרגלים.
התרגלתי.
"אימא אמרה לי שאסור לבכות, אימא אמרה שאני ילד גדול.
ילדים גדולים לא בוכים, כי אסור. חייבים להיות חזקים, להחזיק את העולם על הכתפיים, ולעזור גם לאחרים.
אסור לעצור, כדי שלא תדע שרע, אסור לחשוב כדי לא לדעת. עדיף לשתוק מאשר לחיות..."
כל כך בא לי לתופים!
רק היכולת להתבטא מבלי לפחד לשתוק, לדבר לא נכון-משקרת אותי כל פעם מחדש.
בא לי תופים!!!
ניסיון אחרון לעלות את השיר...
"הנה אני...שוב":
"הנה אני
עומד מול כולם
מחזיק את עצמי בידיים, המילים כסכינים
פוחד לומר מילה מיותרת, שלא יורידו לקרשים
פוחד להיות אני, לעמוד ערום מול כולם
לישאר מיותם.
הנה הסוף
הסוף הידוע
כציפור פגועה, חולה נגוע
במחלת השיכחה, מאשימים את אלוהים
בעצם אנו קיימים, והוא אותנו מאשים
מתרחט.
הנה חלום
עוד דימיון עם מציאות
מחבר את המילים למנגינות שטות
את החלומות לסיוטים, מטרות לאבנים
חיים למוות, סוף לחיים
כמו כולם..."
הנה אני.
"אני רואה אותו
הכל עכשיו בסדר
אולי גם הוא פוחד להיות לבד..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
