זהירות כלב

כן,עכשיו השעה 4:53 ובעיקרון כבר לא יום השואה,אבל מחשבות על מראות של דברים מזווים לא עוזבים אותי.לא ראיתי בתקופה האחרונה שום סיבה לעדכן פה,אני מציתי בעיקרון אבל חברות שלי אהבו את מה שכתבתי,וזה נחמד לדעת.בתקופה אחרונה אני לא ישנה טוב,וזה בלשון המעטה.אני נכנסת למיטה בשעה עשר וחצי או  אחת עשרה ונרדמת אולי בשתיים עשרה.היום,כמעט נרדמתי על הספה,כמה אירוני ומשעשע,ואז הלכתי לישון בלי להתקלח כי להתקלח זה כזה ביזבוז זמן מבחינתי,אז לילה אחד לא התקלחתי נכנסתי למיטה וראיתי את הכל,כל התמונות הכי מזוויאות של אנשים במחנאות בגטו מנסים לשרוד,אנשים רזים,עור ועצמות אנשים פצועים,קירחים עם שיניים שבורות.אני כל הזמן חושבת מה אני הייתי עושה במצבים כאלה,שבהם אני יכולה או למות או לברוח,אם למות,אז מתים וזהו.ואם בורחים אז מתנגדים,ואולי נתפסים,ואז מתים או מתים ממחסור באוכל או קור.יש כל כך הרבה דברים למות מהם.קשה לי להאמין שבני אדם כמוני וכמוכם,יטבוח בכל האנשים שהוא שונא רק בגלל גזעם או צבע עורם.אז היום קשה לי במיוחד להרדם,היום החושך מפחיד יותר מתמיד,הלא מודע שנמצע שם בחלל החדר.היום פחדתי ללכת לישון,בגלל הדברים שאני עלולה לחלום עליהם.אז פשוט הדלקתי טלויזיה,ערוץ ניקולודאיון (ככה כותבים לא?) שיש שם פשוט סדרות עד עכשיו גם.ופשוט אמרתי לעצמי שאני ארדם עם אור,שאני ארדם תוך כדי צפיה בטלויזיה.מה שקרה,אבל התעוררתי אחרי כמה דקות.ועכשיו אני לא יכולה להירדם בכלל.אז זה מה שאני עושה.

לפני כמה חודשיים התחלתי לקרוא ספר בשם מנהרות.זה ספר ממש טוב,אבל אז כשהגעתי כבר למאה ומשהו עמוד אחרונים זה נהפך למפחיד,ומותח.אז הפסקתי לקרוא אותו ואני לא יודעת את הסוף.הספר הזה לא נכתב ביד אנושית.הספר הזה לא נכתב בידי אדם שפוי.הסיפור הוא על ויל,נער בן 14 שאבא שלו אוהב מאוד ארכיולוגיה ובעל תארים רבים,והוא חופרים מנהרות ומגלים דברים חדשים.ויל ממש אוהב לחפור מנהרות.ויל הוא לבקן,מאוד,מאוד,מאוד ויש לו חבר אחד שיש לו מעיין מחלת עור קשה אך ניתנת לטיפול.יחד הם חופרים מנהרה עד שיום אחד אבא של ויל נעלם.ויל ואחותו רבקה פשוט מנסים לשרוד עם אימם שלא מתפקדת עד שיום אחד ויל מחפש למרתף דברים שיכולים לעזור לו בנידון והוא וצ'סטר חברו הטוב מוצאים מנהרה חסומה מאחוריי השידה.הם פותחים את המנהרה ונכנסים ומגלים עולם תת-קרקעי בו אף אחד לא הרגיש את השמש וכולם לבושים כמו לפני שתי מאות.ויל וחברו נעצרים וחווים חוויות מזוויעות בזמן שחוקרים אותם בכלא.יום אחד אומרים לויל שהמשפחה האמיתית שלו היא למטה ושהוא הוברח "למעלה" בעבר והושתל במשפחה אומנת.אבא שלו "מהלמטה" מתאב אותו כי הוא בא מ"למעלה" ויש לו אח קטן.ויל פוגש את סבתא שלו לכאורה שמספרת לו על אימו.וויל באמת מאמין שזאת המשפחה שלו.דודו של ויל "מהלמטה" בורח לפעמים למעלה ולא מספר לו מה הוא עושה שם.

ב"למטה"  יש מעמדות."הסטיקס" הם המעמד הכי גבוהה.הם חיים כמו בני מלוכה והם מאוד מרושעים,נתפלים לאזרחים כמה שבא להם.אחריהם יש מעיין מעמד שאחראי על הדת או משהו כזה אליו משתיך אבא של ויל מ"למטה".אחר כך המעמד הפשוט,אליו משתכיים ויל ואח שלו,הם חייבים ללכת לכנסיה שלהם והם עובדים בעבודות קשות.ואז יש את מעמד של האנשים העניים שאין להם זכות לעבוד והם גרים באיזורים המגעילים של ה"למטה".ויל מחליט לשחרר את חברו צ'סטר מהכלא ולברוח איתו למעלה אף על פי שגם שם יש סטיקס שמוצאים וצדים את אלה שבורחים מ"למטה".הגעתי עד לפה,וזה מפחיד כל כך.הרגשתי את ההרגשההזאת רק כקראתי את "פנימיה שלא הייתה" וגם זה עוד מתגמד למה שהרגשתי כשקראתי את "מנהרות" כשקראתי את מנהרות  בשיא המתח הגעתי לדופק של שמונים,דופק של ריצה מהירה במקרה שלי.

הינה אני,חופרת לכם על ספר שאני בכלל לא רוצה שתקראו ומעביר בי צמרמורת.חח בוקר טוב לכם