טוב אז את טקס יום הזיכרון לנפגעי פעולות האיבה לחללי מערכות ישראל לא אני אירגנתי.וגם לא הייתי קרובה ללארגן אותו.כי אם אני הייתי מארגנת אותו לא היו שוכחים את נפגעי האיבה!!!
תמיד שוכחים אותם,כי זאת לא אותה רמה-חללי מערכות ישראל הקריבו את חייהם למען המדינה בעוד נפםגעי פעולות האיבה יכלו להיות גם משטמתים (אם ככה כותבים את זה...) ולא עשו שום חשוב או מתו למען דבר חשוב.
אני הולכת להביא לי שוקולד לנישנושים רק רגע...
אני? אוכלת שוקולד? האמת היא שאני כבר באותו המשקל המווןןן זמן כבר מעל ל...נראה לי חצי שנה? והאמת היא שרוב הזמן אנני פשוט שומרת לאכול נכון ושטויות כאלה אבל אני די אוהבת ג'אנק! (חוץ מהבשר כמובן) והאמת היא...שאני אוכלת רגיל לגמרי אני לא יודעת אנשים חושבים עלי שאני מורעבת או משהו כזה...אני לא! (חח זה לא נשמע ממש אמין נכון? נשמע יותר אנורקסי)
טוב אז חזרה ליום הזיכרון,הנושא הזה לא נווגע אלי כמעט בכלל.לא.בכלל לא נוגע לי.ואני לא יכולה לתאר או להבין בכלל מה אנשים שזה כן נוגע אליהם מרגישים.אז למרות זאת כן היו רגעים שהתגנבה לי דמעה בטקס של השבט אבל ברית בכתה.ברית לא בוכה.זה לא קורה אף פעם.אף פעם.אף פעם.זה פשוט לא קורה ברית לא בוכה.טוב,אז עזרתי לסדר את חדר ההנצחה (שברור שהוא לא היה יותר טוב מזה שאני ועוד כמה אנשים בנינו ביום השואה) ושום דבר בחדר הזה לא עורר בי כל רגש,שום צמרמורת,כלום.לעומת זאת ביום השואה הפכנו את המחסן הקטן למחבוא שכאילו התחבאו בו במהלך השואה (קרדיט לי) שהבנות סידרו באופן מדהים אבל מצממר משהו שלא חשבתי שהוא יכול להיראות כל כך אמיתי ואנשים באמת הצתמררו.
אז הוא ( 2 ) היה שם לא יודעת בטח הזמינו אותו או משהו ואנחנו (בשם שנינו) פשוט התחמקנו אחד מהשני עד שזה פשוט כבר לא הצליח והוא שאל אותי מה נשמע אז אמרתי לו שזאת לא התקופה הכי טובה בשנה בגלל ימי הזיכרון(עם כל האמת לאמיתה...).ואז פשוט התפניתי משם כי התחלתי להסמיק כאילו רצתי ריצת מרתון.הוא פשוט לא רואה אותי.בכלל. בכלל בכלל.הוא בטח חושב אותי לילדה בת שמונה שיש לה חברים מגניבים והיא חושבת את עצמה לאחת מהם או משהו (די שיטחי למען האמת) שאני לא.
חוסר ההגבה שלכם גורם לי לחשוב מה אני בכלל עושה פה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
littel flake